אין יותר לק ג'ל. עבור חלק מהאנשים, רובם נשים, מדובר באסון. כולם היו עסוקים בלדאוג לנייר טואלט, אבל יש שכבה שלמה באוכלוסייה שתסכים לנגב חודש עם עלים אם יתנו לה את האופציה לחדש לק ג'ל או, חשוב מכך, להסיר אותו. אתם יכולים לזלזל או ללעוג, הרי זה כולה לק, מאסלו לא היה ממקם אותו בבסיס פירמידת הצרכים שלו, גם לא באף אחת מהקומות האחרות. אבל, כידוע, אברהם מאסלו היה בן.
זה לא רק לק ג'ל. יש לי חברות שנוהגות לעשות פן מדי שבוע, אצל ספר שגם חופף להן. הן לא חופפות בבית ורובן התנסו השבוע, לראשונה מזה שנים, בשמפו בוב ספוג של הילד. הן נאלצות להכיר בכך ששיערן לא חלק ומבריק אלא גלי ונפוח, ליפה מזרח תיכונית נפוצה. הן ככל הנראה היו מקפידות להסתובב עם קוקו לאורך התקופה הקרובה, אבל הספר שעושה להן את הפן גם מחדש צבע אחת לשלושה שבועות וכבר רואים המון לבן ושורשים, עם קוקו זה בולט יותר.
כידוע, גם האישה של השעווה כבר לא מקבלת, ומי שלא מגלחת או עשתה לייזר או מאריכה בכוונה, תמצא את עצמה בקרוב עם ערימות של מפשעות ושפם, אז עדיף לאמץ אידיאולוגיה מראש. יש את התחומים האזוטריים יותר, כמו הלחמת ריסים ותוספות שיער, גם הם בוטלו לעת עתה. תוסיפו לזה את העובדה שכולנו בטריינינג כל היום כי לאן כבר יש לנו להתלבש, וחווים בו זמנית צלילה בהוצאה הקלורית והתקפי אכילה רגשית, ומדובר בתקופה לא קלה עבור לא מעט נשים. הנחמה היחידה – כולן יכולות למרוח רטינול בטירוף כי גם ככה לא יוצאות לשמש.
זה מערער. שגרת הטיפוח של נשים כוללת כל כך הרבה תחזוקה חיצונית (עדיין לא הגענו בכלל להזרקות), והניטרול שלה מחיינו חושף המון. את חוסר האונים הכללי שלנו - הרי אלו דברים די בסיסיים שפעם היינו עושים לבד, אנחנו לא באמת צריכים מישהי ייעודית שתסרק לנו את הגבות למעלה, סתם התרגלנו. את המנגנון הכלכלי המשעבד – כמה כסף נשים מוציאות כל חודש על טיפוח (גברים, לעומת זאת, מוציאים 60 שקל על תספורת בחודש ואת המנוי לחדר הכושר בטח כבר דאגו להקפיא). את חוסר הביטחון המשתק מדברים שככל הנראה רק אנחנו רואות - פן או ריסים, והתחושה שאם אנחנו לא מתוקתקות אין לנו זכות להלך בין בני האדם. מכת מוות חיצונית לדימוי העצמי, אבל לכו תדעו, אולי גם למודל היופי הנשי.
היכונו לטרנד המראה הטבעי
מותר להתבאס. אף אחד לא יגיד לכן שלק ג'ל אינו חשוב. הוא כן. לא לי אישית, אבל הוא חשוב. כמישהי שלא פוקדת מניקוריסטיות, לא צובעת שיער או מחליקה אותו, חובבת הליכות בחוץ ככושר ומסתפקת במסכות ביתיות ורצועת שעווה לשפם פעם ב, אני מוכרחה לומר שאני לא מרגישה שינוי גדול מדי. כאילו, המחסור בתנועה ועודף המזון כן קשים ממש, אבל אין אנשי מקצוע שהיעדרם מחרב את המראה היומיומי שלי, אני עושה זאת מספיק טוב בעצמי. התקופה הנוכחית היא שעתן היפה של המוזנחות. ביליתן את חייכן בהימנעות מטיפולי פנים ומעצבי שיער כי אתן עניות וחרדות מהסמול טוק? ברכות, לא תחושו בהבדל. גם אף אחד אחר לא. אפשר להמשיך כרגיל.
ונכון שיש כבר מחתרות לק ג'ל (כן, באמת) ושהתקופה הזאת לא תימשך לנצח, אבל אולי כן אפשר לנצל אותה כדי לחזור קצת לבייסיק. מכיוון שאופנות נוטות להתאים את עצמן למציאות, אולי זה אפילו יהפוך לטרנד – המראה הטבעי. קצת פריזים בשיער, כמה נקבוביות בשביל הכיף, ריסים טבעיים. הפרצוף טיפה ייפול, הקונסטרוקציה קצת מתפוררת (בהתאם לגיל), אבל זה מה יש. נעים מאוד, ככה כולן נראות, זה הפרצוף שלכן, בואו תתיידדו איתו. אז זה קצת פחות עשוי וטיפה יותר מבולגן, אבל כל מי שחיה את זה מספיק זמן תבטיח לכן – ברגע שתתרגלו תגלו שזה לא רק זול ומפנה מלא זמן, זה גם ממש ממש יפה. בדיוק כמו קודם.
אז תנו הזדמנות. גם ככה מי כבר יראה אתכן בתקופה הקרובה. תעברו לציפרניים טבעיות או לק רגיל, מסכות פשוטות וביתיות, חפיפה וסירוק, קצת שיער לבן פה ושם. ניסוי. לא זורם לכן? עוד חודש תוכלו להסתער על מכוני היופי ולחנוט עצמכם מחדש. ואולי, מי יודע, יהיה איזה דבר אחד שתוותרו עליו, גם זה יהיה נחמד. אבל נקווה מאוד שזה לא יהיה הגבות. זה יהיה נורא. לא משנה מה, אל תעשו גבות לבד, זה שנים של שיקום ואין נישומית מספיק גדולה בשביל לכסות זה.