אני לא אוהבת לעשות עניין מיום ההולדת שלי. עוד נגיע לזה.
אבל השנה אני חוגגת 30 והשנה זו השנה שהפכתי בעצמי לאמא, אז רז שלי (אני קוראת לו רז שלי כי כשהכרנו בבה"ד 1 לפני 11 שנים היינו שלישייה בלתי נפרדת: אני, רז שלי ורז שכטר היפָה, שתמיד חשבתי שהם מאוהבים בסתר ולימים התברר שהוא אהב אותי מהרגע שפגש אותי) אמר שהשנה הוא לא מוכן לשמוע "אני לא חוגגת יומולדת" , אמר שהשנה אנחנו חוגגים בגדול. נשאיר את יובלי אצל ההורים שלו ונטוס רק אנחנו לשבוע בפריז.
נשמע מפתה, לא? תוסיפו לזה את העובדה שאני מאוהבת בצרפת (ועל כך יעידו האקליירים המטורפים שאני מכינה, ומדף הקוסמטיקה שלי שהוא בייסקילי הקטלוג המושלם של המותג הצרפתי לנקום). אבל, וזה אבל גדול מאד - אני לא אוהבת לעשות עניין מיום ההולדת שלי.
כשהייתי ילדה, החברות שלי היו צוחקות עלי שיש לי "תסמונת הקיץ של אביה". ביום ההולדת ה-4 שלי פרצה מלחמת המפרץ. אני לא אשכח את זה בחיים, אמא שלי עמדה עם החולצה החגיגית שלה וסידרה את החטיפים. אני זוכרת את סבתא צועקת "הודיעו ברדיו", את הריצה לחדר המוגן, אבל יותר מהכל את יום ההולדת שאף אחד לא הגיע אליה. מאז ועד היום אני לא אוהבת לחגוג את יום ההולדת שלי: לא ביום עצמו ולא בכל שאר 364 הימים בשנה.
בין חופש לחול
מהרגע שהוא אמר את המילים "רק אנחנו לשבוע בפריז" הן לא הפסיקו להדהד לי בראש, כמו תקליט שבור עם קול שדומה לקול של רז שלי אבל נשמע אחרת.
איך אני אגיד לו שמאז שילדתי לא עזבתי את יובלי ליותר משעתיים?
איך אני אגיד לו שאני כל כך שקועה בסרט של החיים שלנו שמורכב מעבודה, בייבי יוגה, תורות מי קם בלילה, מרדף אחר מבצעים לחיתולים?
איך אני אגיד לו שהטשטשו הגבולות ביני לבין השגרה שלי ואני כבר לא יודעת אם אני יוצרת אותה או היא אותי.
איך אני אגיד לו שאני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה היינו יחד לבד כל כך הרבה ימים, בלי הפרעה של תינוק בוכה, טלפונים מהעבודה, רק אני והוא כל כך הרבה זמן ושלווה? אני פוחדת מהרגע הזה שהוא יבלע לשלווה, יבלע להרהורים, יסתכל עלי ויראה את הקמט שבצבץ לו במצח שלי לפני שנתיים והיום זה הדבר הראשון שאני רואה שאני מסתכלת במראה, את הקמטוטים הקטנים שנוצרו להם בצדי העיניים, שמופיעים גם אם אני לא מחייכת.
איך אני אגיד לו את כל זה?
לא נשמתי כשרז שלי הופיע מולי עם כרטיסי הטיסה. לא נשמתי כמעט כל הטיסה. נרדמתי עם חיוך קפוא על הפנים, חיוך שהחלטתי שאני אלבש על פניי כדי להסתיר את כל המחשבות והחששות שלי, חיוך שיראה לרז שלי שגם אני שמחה שאנחנו טסים.
רז ראה את הבעתה שעל פניי וחייך. מדהים איך הוא מבין אותי גם בלי לדבר. הוא הסתכל עלי בעיניים מחייכות ואמר שהפוגה קטנה בפריז היא הזדמנות נפלאה לקחת אויר, אבל נפלא עוד יותר הוא להיות איתי יום-יום, בהחתלות, בשותפות, ב"אנחנו נגד העולם".
לא סתם רז הוא "רז שלי" כל השנים האלו.
פריז זה החיים, אבל החיים הם לא פריז
רז ואני עלינו על המטוס. הוא מחזיק בטרולי העמוסה ואני מחזיקה במחשבות. אנחנו מבלים 6 ימים בגן עדן – עם האוכל הטוב בעולם, השפה היפהפייה שכאילו נושקת בטפיחות קטנות על האזניים.
כיף לנו. ואני חושבת על יום רביעי בערב, כשננחת בנתב"ג ואני שלמה עם זה לחלוטין.
בדרך חזרה במטוס אנחנו מקשיבים למוסיקה עם אוזניות. אני בד"כ לא אוהבת את הטעם של רז אבל הפעם הוא בחר בדיוק מה שהייתי צריכה לשמוע. הוא מנגן באייפון את "שיר של יום חולין", ומזמזם. כשמגיעה השורה "פרטים קטנים, שמחות קטנות של יום חולין" הוא מסתכל עלי והזמזום הופך לשירה – כאילו הוא בתוך המחשבות שלי, שומע את השיחות שלי עם עצמי. המשפט הזה לא עוזב אותי, אני מאזינה לו (גם בלי האוזניות) לאורך הטיסה ונוחתת אתו אל תוך נתב"ג.
מילות השיר והמילים של רז גרמו לי לנסח את הסכם השלום שלי עם השגרה. קווי היסוד בהסכם נשענו על טקסים קטנים בתוך השגרה, שיאפשרו לנו, לשגרה העמוסה ולי, לחיות בשלום ביחד.
חצי שעה לפחות על הספה בכל יום. כן – כל יום. זה טקס.
5 דקות שלי ושל עצמי מול המראה – הטקס עם הבבואה שלי ועם הסרום של ג'ניפיק שגורם לי להרגיש צעירה ויפה.
טקס של דייט-נייט פעם בשבועיים.
טקס השיחה היומית עם אחותי שני, בכל בוקר בפקקים בדרך לעבודה.
איך לא עשיתי את זה עד עכשיו?
אין לי שביזות יום א' (אולי גם כי נחתנו ברביעי). חזרתי לשגרה שלי ואיכשהו היא נראית לי פתאום אחרת. הטקסים שלי עושים לי טוב: בפקק בדרך לעבודה למחרת אני מספרת לשני על פריז, בבית אחרי שיובלי נרדמת אני מחייכת ומרימה רגליים, לפני השינה אני מבלה זמן איכות עם הבבואה וטופחת בעדינות את הסרום על הפנים. מעיפה מבט וחושבת לעצמי "30 הוא ה-20 החדש? לא תודה" ואני גם לא רוצה להיות צעירה אפילו ביום אחד. אני אוהבת את יובלי, את רז שלי, את עצמי ואפילו את השגרה שלי, בדיוק כפי שאנחנו.