השבוע הותר לפרסום שמו של קובי סטרוג, גבר בן חמישים ושתיים שנאשם בניסיון רצח בת הזוג שלו. לפי כתב האישום, הם ישבו לשתות קפה במרפסת כשהוא ביקש ממנה לעצום עיניים, בשביל מתנה. ואז, הגיעה המכה - הוא הרביץ לה בראש עם חפץ כבד וכשהיא התמוטטה - הוא המשיך להכות אותה, עד שהיה בטוח שהיא מתה. אחר כך הוא נעל את הדלת של הדירה שלה, והמשיך בשגרת היום שלו. בינתיים האישה הגוססת הצליחה להזעיק עזרה ונשלחה לבית החולים, שם היא אושפזה שבועיים ונזקקה לעשרות תפרים.
אני יודעת שכבר דיברתי כאן לא מעט על הנושאים האלה, אבל אני חושבת שאסור לנו לשתוק. ואני מספרת לכם את הפרטים המחרידים האלה, כי הפרשה הזו קרתה לפני יותר משנה - אבל רק עכשיו פורסם שמו של הנאשם - קובי סטרוג. מכיוון שאחרי הפשע האלים שביצע כלפי אישה שבטחה בו ואחרי שהוא נטש אותה גוססת בדם קר, הוא ביקש - וקיבל צו איסור פרסום. במשך שנה, הוא יכל להסתיר את מה שקרה מכיוון שהיה אסור אפילו לכתוב את השם שלו בעיתונים ובאתרים.
זה לא המקרה היחיד שעלה לכותרות לאחרונה בנוגע לאלימות כלפי נשים. בפרשה אחרת לגמרי, בוטלה הרשעתו של טייס קרב לשעבר שתקף את בת הזוג שלו. בזמן ריב ביניהם לפני כמה שנים הוא זרק כוס שהתנפצה מאחוריה, ואחר כך הרביץ לה עם מגב. אבל השופט בבית המשפט בירושלים החליט לבטל את ההרשעה. אחד הנימוקים היה שהנאשם לשעבר התחיל לעבוד כמחנך בבית ספר - והרשעה כזו יכולה לפגוע בפרנסה שלו! עכשיו הוא יכול להמשיך הלאה.
אני אומרת מראש - שני המקרים האלה שונים לחלוטין. הם לא חמורים באותה המידה, לא מסוכנים באותה המידה. גם הטיפול בהם על ידי המדינה היה שונה לגמרי. אבל כששמעתי על שתי הפרשות האלו, לא יכולתי שלא להרגיש שמשהו כאן לא בסדר. הרגשתי שבשני המקרים, המערכת חשבה על הנאשמים - על השם הטוב והעתיד של הפוגעים. ולכן, הרגשתי שאותה מערכת חושבת קצת פחות על הנפגעות. על זה שיש נשים שמגיעה להן תחושה של צדק כדי להמשיך הלאה בחיים. ואפילו יותר מזה - מגיע להן להרגיש שאנחנו איתן, שעל מה שקרה להן אנחנו לא מוכנים לעבור בשתיקה, לתת להסתיר, קצת להתחשב.
אני נזכרת באביעד משה, בעלה לשעבר של שירה איסקוב. אחרי שניסה לרצוח אותה, גם השם שלו הוסתר בצו איסור פרסום. אבל אחרי מחאות והפגנות - הצו בוטל. אני זוכרת את התחושה העמוקה בבטן שהייתה אז של העוול שנעשה כאן לשירה. את הרצון הציבורי שהיה לתמוך בה, לסרב לתת לאביעד משה להתחבא מאחורי צווים. לפרסם בגלוי את הפשע שהוא עשה. ואני רוצה לקוות שאת התחושה הזאת ירגישו גם בבית המשפט, בדיון הבא על צו איסור פרסום לגבר שפגע באישה. הגיע הזמן שנפסיק לחשוב על העתיד של מי שפגע, ונתחיל לחשוב על שיפור העתיד של הנשים שנפגעו.