את הזמרת אדל לא צריך להציג: כבר מעל לעשור שהיא מבססת את עצמה כזמרת שלא מתחרה באף אחד, ובשונה מהקולגות שלה בעולם, אדל מינפה קריירה כמעט נטולת פרובוקציות לחלוטין. בשבוע האחרון העלתה לחשבון האינסטגרם שלה תמונה, בה היא מציגה גזרה דקיקה ושונה לגמרי מהגזרה איתה פרצה לחיינו ב-2007. לא הספקתי לספור עד שלוש, והרשת התמלאה פוסטים כועסים ומאוכזבים של אקטיביסטיות דימוי גוף חיובי ואושיות שמקדמות את הרחבת אידיאל היופי על כך שאדל נראית רעבה, עצובה וכועסת.
יש לי בעיה גדולה כבר הרבה זמן עם העובדה שכמעט כל אושיות הרשת שכביכול דוגלות בבודי פוזיטיב דואגות להקטין באופן קבוע את הרזון. זה קרה גם עם הזמרת מרינה מקסימיליאן בלומין, שברגע שרזתה זה הרגיש כאילו "קבוצת השמנות" באופן כמעט מיידי התאגדה נגדה ברשת עם פוסטים כועסים ומאוכזבים.
אני דוגמנית שמנה מבחירה. בכל בוקר אני עומדת מול המראה ומרימה לבטן העגלגלה שלי, שבחיי, מרגישה לי לפעמים הדבר הכי יפה וסקסי בעולם. אבל העובדה שאני בחרתי להיות שמנה לא אומרת שבשביל להרגיש טוב אני צריכה להדיר את הרזון, להפך. הרחבת אידיאל היופי ובודי פוזיטיב מבחינתי זה לא רק לדאוג ולפרגן לנשים עם מבנה גוף כשלי ולגרום להן להרגיש יפות ושוות - אלא להצליח להרגיש ככה כולנו, גם אחת ליד השניה.
View this post on Instagram
אדל בחרה להרזות, וכשהיא עשתה את זה היא לא יצאה לקמפיין העצמת הרזון - "בואו להיות כמוני, כי כשהייתי שמנה הרגשתי פח" סטייל ליהי גרינר. היא עשתה את זה מתחת לראדאר ובקלאסיות האופיינית לה, כשמדי פעם היא מבריחה תמונה לאינטרנט בלי להציע לנו להרעיב את עצמנו או לפתוח דיון על משקל.
כולנו יכולות להיות רזות או שמנות, העיקר שנעשה את זה בלי לדכא אלה את אלה. ואם אנחנו, השמנות, לא רוצות שידחפו לנו את הראש לצלחת, מה כל כך דחוף לנו להדחף לצלחת של אדל בלי הזמנה?
