כמעט בכל שבוע אנחנו מונות גופות. השבוע נרצחו שתיים: אחת בדקירה (עליזה שפק בת 50, חטאה: רצתה להתגרש, היא התלוננה, הוא שוחרר), אחת בירי מטווח אפס לראש כשתינוקה בן החודשיים בחדר הסמוך (אנגווץ וואסה בת 36, לא ידוע במה "חטאה". הרוצח היה שוטר). מתחילת השנה ספרנו 20 גופות ואנחנו יודעות עמוק בלב, ובכאב גדול שרשימת הדמים הזו כנראה לא סגורה.
תיאורי המוות של הנשים האלה אכזריים, וכשקוראים בין השורות אפשר להבין שכבר חודשים ושנים לפני כן החיים שלהן היו גיהנום. שחלקן ידעו היטב שימיהן ספורים, הבינו שדינן נגזר ושאיש לא יציל אותן. חלקן הלכו למשטרה, יש מהן שסיפרו, יש שהתחננו לעזרה, יש מהם שהגיעו לבית המשפט בחיפוש אחרי הגנה. הכל היה לשווא.
אבל בזמן שאנחנו סופרות את הגופות, בזמן שאנחנו מבינות שמדובר בטרור לכל דבר ועניין, בנשים שמתות רק כי הן נשים, לממשלה שלנו פשוט לא אכפת.
ראש הממשלה בנימין נתניהו אינו מכריז שיפעל כדי לחסל את הטרור המשתולל ברחובות, גלעד ארדן אפילו לא טורח להביע צער על זה שכשל שוב ושוב בתפקידו כשר לביטחון פנים, להגן עלינו. המפכ"ל רוני אלשיך שותק, המשטרה לא נדרשת להגיע לכל אולפני הטלוויזיה להסביר איך אפשרה את המחדלים האיומים האלה. כולם שותקים כמו דגים.
מה הם כן עושים בינתיים? מקדמים ללא לאות חלוקת כלי נשק לכל דורש, מקלים באופן מבהיל על עוד ועוד גברים לשאת אקדחים ורובים, בהצהרות נבובות שהצעדים האלה יגבירו את הביטחון. כמו האקדח שבו ירה אתמול בעלה של וואסה בראשה מטווח אפס. ככה נראה ה"ביטחון" שלהם.
אנו מגיעות לכנסת, אנו צועקות ברחובות, דורשות שיפסיקו להתעלם, שיתחילו לפעול, חוזרות שוב ושוב על הנתונים המחרידים לפיהם אקדח בבית מגביר פי 3-5 (!) את הסיכון לחייהן של נשים, מראות איך כשליש (!) מהנשים שנרצחו ב-7 השנים האחרונות, נקטלו בנשק חם. לאף אחד מאלה שאמורים להבטיח את הביטחון שלנו פשוט לא אכפת.
רק כדי לחדד, אנחנו לא רק זועקות. יש לנו דרישות קונקרטיות וברורות: קודם כל ליישם את המלצות הוועדה הבינמשרדית למאבק באלימות נגד נשים, שיושבות במגירה כבר שנתיים. אחר כך אנחנו שבות וקוראות להקים רשות ממשלתית למאבק באלימות נגד נשים, לא לתת למאבטחים לשאת את הנשק הביתה, לא להרחיב את האפשרות לשאת כלי נשק ללמעלה מחצי מיליון אזרחים, לתקצב כראוי את המקלטים ובעיקר להתייחס אל רצח הנשים כמצב שמחייב היערכות חירום.
אנחנו באבל השבוע, משפחות התפרקו לרסיסים והמוני ילדים כבר לא יזכו לחיים רגילים. אבל נתניהו, ארדן, כץ, אלשיך, אוחנה (ראש "שדולת הנשק" בכנסת) ושאר השרים וחברי הכנסת לא סופרים איתנו באימה את הגופות הנערמות. הם לא בדרך כעת לאולפנים להבטיח שיעשו הכל כדי להיאבק בטרור. אחרי הכל, זה רק נשים שמתות.
הכותבת היא מקדמת המדיניות והחקיקה בשדולת הנשים בישראל החברה בקואליציית הארגונים ״האקדח על שולחן המטבח״