התגובה הראשונה שלי לסרטון "אתגר הבקבוק" של מייקל לואיס נעה איפשהו על הספקטרום שבין תחושת קרינג', צחוק מובך ומחשבת "אוי זה נראה כואב". הרשת השתוללה, כלי התקשורת דיווחו באדיקות דתית ועל פניו היה מדובר בהלצה משעשעת, גם אם קצת גסה, לעוד אחת מהאתגרים הויראליים, המאוד מעייפים שמספקת לנו הרשת. זווית מרעננת אפילו, אחרי שגם הפוליטיקאים התגייסו להפוך את האתגר המשעשע לטרחני.
אבל הבעיה העיקרית עם הסרטון של מייקל לואיס היא לא בהכרח בבחירה של מאן דהוא לחשוף את עצמו ברשת, אלא נובעת מהאופי והגיל של רוב הקהל של לואיס – נערות ונערים. מספיק להסתכל על התגובות לפוסט שהעלה אתמול, לפני שירד מהרשת, כדי לגלות שרבות ורבים מהמגיבים והמגיבות הם בנות ובני נוער, גילאים מאוד מאוד קריטיים מבחינת גיבוש עולם ערכים וזהות.
מה יחשוב נער בן 15 שרואה את אליל הנערות חושף את איבר מינו ברשת (אגב, לא לראשונה), שזה לגיטימי לנופף ככה באיברים פרטיים לשם צחוקים? האם זה באמת מה שילדה בת 14 צריכה לראות כשהיא נכנסת לאינסטגרם?
על כוכבי נוער מוטלת אחריות ייחודית שידוענים אחרים פטורים ממנה והיא האחריות הערכית: הקהל שלהם הוא קהל מתגבש, הם ספוג שלומד וחוקר ומתעצב. לא בכדי קמפיינים ערכיים רבים משתמשים בכוכבי נוער כדי להעביר מסרים – הם מהווים דוגמה וייצוג עבור הנערות והנערים לגבי איך לגיטימי או לא לגיטימי לנהוג בחברה.
במיוחד בתקופה בה אנו מנסים להנחיל לנוער שלנו את המלחמה באלימות מינית ורגישות בכל הנוגע למין, כדי שייצרו חברה טובה יותר מזו שאנחנו חיות וחיים זה, סרטון כזה הוא לא סתם חוסר רגישות או טעם רע, הוא גובל בהטרדה מינית.