בימים האחרונים מוצפות הרשתות החברתיות בסיפורים של נשים המשתפות מדוע לא התלוננו על תקיפות והטרדות מיניות שחוו. ניסינו להכין טבלת בעד ונגד – לרכז את הסיבות שלא לגשת למשטרה ולהגיש תלונה, ומולן את הסיבות למה דווקא כן כדאי להתלונן. הטבלה, באופן לא מפתיע, יצאה מאוד לא מאוזנת – לצערנו, בישראל של 2018 יש עדיין הרבה יותר סיבות למה לא להתלונן. אבל הכי מתסכל אותנו לראות עד כמה הבחירה היא בין נבלה לטרפה, ומשאירה את הנשים בפרדוקס ללא מוצא: אם תתלונני, לא יאמינו לך ויאשימו אותך שאת סתם מעלילה עלילות. אם לא תתלונני, לא יאמינו לך וישאלו אותך למה לא התלוננת.
"מתוך 100% פניות למרכזי הסיוע, רק כ 13.7% מהפונות מחליטות לפנות להליך הפלילי", אומרת לנו לילך בן עמי, רכזת ליווי בהליך הפלילי מהמרכז לסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בת"א, "הנתון הזה מספר לנו על האופן בו ההליך הפלילי נתפס בעיני הפונות, אבל בעיקר מספר לנו סיפור חברתי".
בן עמי, שלוותה מאות פונים ופונות בנקודות הרגישות והקשות בחייהן, היא עדה ראשונה לקשיים הרבים ולמחירים החברתיים, המשפחתיים, הנפשיים ולעיתים גם הכלכליים שהן נאלצות לשלם – כמו גם לאוזלת היד של המערכות להביא לכדי מיצוי הדין את מי שנחשדים בעבירות מין. "ההליך הפלילי אינו מתאים לכל נפגע ונפגעת", אומרת בן עמי, "ויחד עם זאת, תחת מעטפת מתאימה וליווי רגיש של מרכזי הסיוע, הוא עשוי להכיל גם הזדמנות לצמיחה מחודשת".
אז להתלונן או לא להתלונן?
למה לא?
בושה: יותר מכל פגיעה אחרת, הפגיעה המינית היא פגיעה שלא מספרים עליה, ששומרים עליה בסוד. הגשת תלונה במשטרה מחייבת "יציאה לאור" של המתלוננת, ולרוב כרוכה גם בחשיפה מול המשפחה.
מחיר חברתי: אף אחד לא יסמן אותך אם פרצו לך לבית, אבל אם תקפו אותך מינית, יש בחברה שלנו מי שיחשוב שזה אומר גם משהו עליך.
הפחד שלא יאמינו לך: ברוב המקרים מדובר, אחרי הכל, בגרסה מול גרסה. מתלוננות רבות מתמודדות עם האשמות – שהן סתם מחפשות תשומת לב, שהן מתעללות, שהן הורסות את החיים של הגבר שתקף אותן ואת חיי משפחתו.
המפגש עם התוקף: ההליך הפלילי עשוי לחייב עימות עם התוקף, שהוא מן הסתם אדם שהנפגעת לא ששה לראות.
ערעור מרקם החיים: רוב הפגיעות המיניות מתרחשות בתוך מערכת יחסים, כאשר לעיתים תכופות הפוגע הוא אדם קרוב - מהמשפחה או מהמעגל הקהילתי או החברתי הקרוב. העמידה נגד אותו אדם עלולה לפגוע במערכות היחסים האחרות של הנפגעת, ולחלק את הסביבה שלה לתומכים בה ולתומכים בו.
ההליך הפלילי עצמו: החקירה הנגדית הצולבת נחווית לעתים רבות כמשפילה, והמפגש הכללי עם מערכות החוק - המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט - נחווה לא פעם כמפגש קשה ומנוכר, מציף מאוד רגשית ומעמיד אתגרים נפשיים רבים בפני הפונות.
למי יש זמן: ההליך הפלילי ארוך ויכול להימשך שנים, שבמהלכן הפגיעה נשארת בגדר פצע פתוח שצריך להמשיך ולהתעסק בו.
הסטטיסטיקה: סופו של התהליך על פי רוב מסתיים בסגירת תיק, כלומר אי הבאתו לידי כתב אישום ובפני בית המשפט. נתון זה מרפה ידיהן של הרבה פונות מלכתחילה, שכן הן שואלות את עצמן לשם מה לגשת להליך שהתוצאות בו ידועות מראש.
למה כן?
גושפנקה חברתית: התלונה בעיני הציבור הרחב היא סוג של חותמת למהימנות התלונה, כאילו שכבישתה היא עדות לאי מהימנותה.
רוחות של שינוי במערכות החוק: עבודה מאומצת של מרכזי סיוע וארגונים פמיניסטים הובילו לחקיקת חוק זכויות נפגעי עבירה בשנת 2001, חוק מכונן המפנה את המבט לעבר נפגעות העבירה ומעניק להן זכויות שעד אז היו נחלתם של הנאשמים בלבד, כמו למשל הזכות לקבל מידע בנוגע להליכים (מערכת מנ"ע), הזכות להביע עמדה בנוגע להסדרי טיעון וכו'. החוק אפשר למרכזי הסיוע להנגיש לחוקרים, לפרקליטים ולשופטים את עולם התוכן המורכב של הפגיעה המינית, ובכך האיר את עיני המערכת, תרם להעלאת המודעות והכשיר אותה למפגש הטעון עם הנפגעות ולקיומן של חקירות רגישות יותר ודיאלוג מכבד ושקוף יותר.
פוטנציאל להעצמה ושיקום: עבור הפונות, מעשה התלונה הוא מעבר מהיותן משקופה לנראית, מעשה שיש בו מידה של החזרת השליטה לחייה, השמעת קול וקבלת הכרה שחשובה כל כך להחלמה. בן עמי מספרת על פונות שמתארות בפניה כיצד הן מגלות את עצמן, את הכוחות שלא ידעו שיש להן ואת התעוזה: הן לא התייאשו למרות הזמן והקושי שההליך טומן בתוכו, גילו תמיכה ציבורית או משפחתית, הביעו את דעתן ונלחמו עליה מול גורמי החוק. המעבר מפקיד ה"קורבן" למאשימה טוען אותן בכוחות רבים: הפוגע כבר אינו "כל יכול", כבר אינו מי שמעשהו מנהל את חייהן ואת שתיקתן.
ניתן לפנות למרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית לתמיכה וליווי בכל שלבי ההליך הפלילי.
1202 קו סיוע לנשים
04-6566813: נשים ערביות
02-6730002: נשים דתיות
052-8361202 סיוע דרך וואטסאפ (17:00 עד 20:00)
צ'אט - 20:00 עד חצות: http://bit.ly/online-support-chat
