לא במקרה הוידאו הכי ויראלי שרץ בשבועות האחרונים של 2019 הוא של שיר וריקוד מחאת הנשים מצ'ילה, שהפך להמנון פמיניסטי שמכה גלים וגורר גרסאות מקומיות בכל העולם. זהו אולי הסיכום הטוב ביותר של שנות ה-2010, שהביאו את הפמיניזם של הגל הרביעי - הפמיניזם הלוחם, הקולקטיבי, הוויראלי, שייזכר אולי יותר מכל בזכות תנועת ה-Metoo#.
אחרי כמה עשורים שקטים יחסית בזירה הפמיניסטית, בעשור האחרון זכתה התנועה לעדנה מחודשת ולרייטינג גבוה מתמיד. הנשים של הגל הרביעי הבינו שאחרי שבמקומות רבים, בעיקר בעולם המערבי, הושגה חקיקה הנלחמת באפלייה, הגיע הזמן לעלות לשלב הבא ולשנות את התרבות המפלה מהשורש ולא רק על הנייר.
לצד מלחמה באלימות מינית, הגדרה מחודשת של גבולות הנורמה ביחסים בין גברים לנשים והתמקדות בהיבטים של צדק חברתי, התאפיין העשור הזה באיחוד מאבקים בין אוכלוסיות מוחלשות ושימוש באינטרנט ככלי להעברת מסרים. והם בהחלט עברו.
מפסיקות לשתוק - משנות את הנורמות
המאפיין הבולט והזכור ביותר של העשור האחרון הוא כנראה העובדה שיותר ויותר נשים החליטו להפסיק לשתוק. בין אם במסגרת קמפיין metoo# או בקמפיינים והתחקירים שקדמו לו, עוד ועוד גברים נדרשו להתמודד עם טענות על תקיפות מיניות או לכל הפחות התנהגות מאוד מאוד לא הולמת, גם אם חוקית.
הארווי ויינשטיין, קווין ספייסי, לואי סי.קיי, משה איבגי, אלון קסטיאל, ח"כ ניסן סלומינסקי ואפילו חיים יבין - אלו רק חלק מהשמות שמצאו את עצמם במרכזן של סערות במהלך השנים האחרונות. אבל לא רק גברים ידועים ובעלי כח מצאו את עצמם במרכזן של סערות. המאבק של העשור האחרון הגדיר מחדש את גבולות היחסים הנורמטיביים בין נשים לגברים ומתח קו אדום ברור בין הטרדות ותקיפות מיניות ואונס, לבין מין.
פרשות כמו אלנבי 40, חשיפת הקלטות של שופטים ועורכי דין שמתייחסים לקורבנות בזלזול ואשמה, הדיון סביב זנות וחשפנות - כל אלו הביאו לשינוי דרמטי בנורמות ציבוריות ודעת הקהל סביב מהם יחסים לגיטימיים שוויוניים ורצויים בין המינים וסביב מה שאולי נראה לנו סבבה עד היום, אבל למעשה הוא אלימות מינית.
המסר ברור: האלימות המינית, על שלל גווניה, היא תופעה נרחבת שכמעט כל אישה פגשה בחייה בשלב זה או אחר ובצורה זו או אחרת. הגיע הזמן שנשנה את הנורמה המאפשרת לה להתקיים ונפסיק להאשים את הקורבנות.
אבל לא רק באלימות נלחמו הפמיניסטיות של 2010s: בין המאבקים שעלו לכותרות היו המאבקים על ייצוג בפוליטיקה, בתרבות הפופולארית, בסרטים, באקדמיה ובספורט. מאבקים על היעדר מענה רפואי הולם לנשים, על דימוי גוף, על פערי שכר ותקרות זכוכית. דומה שכמעט ואין תחום בחיים בו לא הצבענו על האפלייה המגדרית המתקיימת בו וקראנו לשנותה.
#האשטגים_וקבוצות_להמונות
אבל metoo# ממש ממש לא לבד. אחד המאפיינים הבולטים ביותר של הגל הרביעי של הפמיניזם והעשור האחרון הוא הנוכחות האינטרנטית הבולטת והסוחפת שלו: קמפיין הסקסיזם היומיומי, קמפיין שחרור הפטמה, קמפיין #למהלאהתלוננתי וכמובן Metoo# , כל אלו לצד קבוצות רשת שאספו עדויות ("אחת מתוך אחת", "גברים בדייטים", "גברים באוטובוסים") ועמודי אינסטגרם, טוויטר ופייסבוק ("פוליטיקלי קוראת", "גם אני פמיניסטיות דתייה ואין לי חוש הומור") שהוקדשו כולם לקידום שיח נשי-פמיניסטי. כל אלו לא רק קידמו לשורה הראשונה שיח שעד לאותו רגע היה שמור ליודעות דבר בלבד, אלא תרמו לתחושת פמיליאריות וסולידריות וגרמו לנשים שעד אותו רגע לא היו חלק מהמאבק, להצטרף לתנועה. עוד ועוד עדויות על הטרדות, אלימות מינית ואפלייה גרמו לנו להבין שאנחנו לא לבד.
הנשים יוצאות לרחובות
הנשים של שנות ה-2010 לא הסתפקו רק באקטיביזם מקלדת. הפגנות הנשים ההמוניות באמריקה הלטינית, צעדת מאות אלפי הנשים בוושינגטון אחרי השבעתו של הנשיא טראמפ, שביתת הנשים בשוויץ, הפגנות נגד אלימות ובעד הזכות להפלות, מחאות נגד אלימות מינית וקריאה לזכות נשים על גופן, תנועת ה-Slut Walk העולמית - הפמיניסטיות של הגל הרביעי כבשו את הרחובות והצליחו להוציא מספר חסר תקדים של נשים לרחובות בכל העולם.
גם בזירה המקומית שלנו התקיימו לא מעט אירועים: לצד "צעדת השרמוטות" שנערכה לראשונה ב-2012 והפכה לאירוע שנתי שהולך וצובר תאוצה, החלו הנשים בישראל לצאת ולהפגין ברחובות כמעט אחרי כל אירוע אלימות כלפי נשים שמתפרסם, כאשר 2 האירועים הגדולים ביותר התרחשו ב-2017 ו-2019 אז הפגינו אלפי נשים ברחבי המדינה במחאה על אזלת היד של המדינה במלחמה באלימות כלפי נשים.
פמיניזם הוא מוצר צריכה בסיסי
ככל שהתנועה הפמיניסטית הלכה ותפסה עוד ועוד כותרות וקהל, כך אי אפשר היה עוד להתעלם מהפוטנציאל העסקי והמיתוגי של הערכים האופנתיים ביותר בשוק. ההצלחות המסחררות של סרטים כמו פרוזן או וונדר וומן הראו שלפמיניזם הזה יש קהל ולקהל הזה יש כסף לשלם.
אבל לא רק בהוליווד הבינו את זה - גם עולם האופנה השיק לא מעט קמפיינים נטולי ריטוש ועם מגוון רחב של נשים בגדלים, צבעים וצורות משתנות שמוכרות בחדווה חולצות עם סיסמאות מעצימות ומיתוג פמיניסטי. אפילו ברבי - אחד הצעצועים שהכי מזוהה עם דיכוי נשים על גווניו השונים - יצאו בעשור האחרון בקולקציה של רופאות, אסטרונאוטיות, מדעניות, ספורטאיות ומנהלות.
עם כל הציניות שבמנוע הקפיטליסטי ובהוזלה של הערכים לכדי מרצ'נדייס, מדובר בבשורה משמחת. כשילדות ונערות פותחות את היום עם גיבורות תרבות ששמות אותן במרכז ומספרות להן שהכל אפשרי וקוראות להן לשאוף גבוה ולהילחם על מקומן - מדובר בשינוי מבורך.
עכשיו רק נשאר לשלם לנו כמו לגברים כדי שגם נוכל לרכוש את כל השיט הזה.
מגדר הוא דבר נזיל
הפמיניזם של שנות ה-2010 כבר לא שייך רק לנשים כפי שאנחנו רגילות לחשוב עליהן בהגדרתן המסורתית. הגל הרביעי ואיחודי המאבקים הפגישו אותנו עם הרעיון שמגדר, כלומר המאפיינים החברתיים שמוצמדים למינים, הוא דבר נזיל. עוד ועוד א.נשים יצאו מהארון כג'נדרקווירים - אנשים שהם לא "גבר" וגם לא "אישה", שלא מרגישים שהם חלק משני המגדרים הבינאריים.
אם בעבר חילקנו את בני האדם ל-2 קטגוריות בלבד, מבוססות מין ביולוגי, שעל בסיסו גם ניתנו להם המאפיינים החברתיים - מראה, בגדים, תחביבים, הסללה מקצועית ועוד, היום אנחנו כבר יודעות ויודעים (או בעצם יודעות.ים) שלא רק שלא חייבת להיות חפיפה בין מגדר ומין ביולוגי, אלא שהקטגוריות הללו אינן דיכוטומיות ומתקיימות על ספקטרום שלם של זהויות.
פריחתה של פוליטיקת הזהויות
אבל המגדר הנזיל לא לבדו בזירה. אחד המאפיינים הבולטים של השיח החברתי בכלל והפמיניסטי בפרט בעשור האחרון הוא שיח הזהויות - תוכן הדברים לבדם כבר לא מספיק, עכשיו חשובה גם זהותו של הדובר. גבר? אסור לך לדבר על זכויות נשים. יהודייה? תעמדי בצד הזמן שמדברים על המאבק הפלסטיני. אשכנזייה? תכירי בפריבילגיות שלך.
פוליטיקת הזהויות מאדירה את הזהויות השונות המרכיבות את החברה על חשבונה של הזהות הקולקטיבית, דורשת מאיתנו להכיר במשמעויות הפוליטיות והחברתיות של הזהות אליה נולדנו: מוצא, מגדר, צבע עור. הזהות הפכה מתגית זיהוי שאנו נושאים למשקפיים דרכם אנו מתבוננים בעולם.
הבנים מצטרפים למאבק
אחד הדברים החשובים והמרגשים שקרו לנו בעשור האחרון הוא ההבנה של גברים שכל הפמיניזם הזה הוא, למעשה, גם בשבילם. גלוריה סטיינם, מההוגות הפמיניסטיות הבולטות של ימינו, אמרה פעם שיותר קל לנו "להרשות לבנות להיות בנים" מאשר לבנים "להיות בנות". ואכן, בעוד שיותר ויותר הורים מלמדים את בנותיהם שהן יכולות לעשות הכל ומקנים להן תכונות שבעבר נחשבו גבריות, דווקא עולמם של הבנים נותר מוגבל. הם עדיין מודרים מתכונות שנחשבות נשיות, עדיין נאמר להם להיות קשוחים בכל מחיר והם עדיין מקבלים הזדמנויות ולגיטימציה לתעל את אנרגיית הנעורים שלהם לאלימות.
והגברים רואים את זה: עוד ועוד תנועות של גברים שנלחמים באלימות נגד נשים ובהבניות גבריות מסורתיות קמות, מצטרפות למאבק וקוראות לגברים לקחת אחריות.
ברור, לא כל הגברים אלימים. לא כל ילד שחונך להיות גבר ימצא את עצמו בסופו של דבר מדכא, משפיל ופוגע בנשים. אבל אחרי שהבנו (פחות או יותר) איך לגדל בנות שיהפכו לנשים מודרניות, הגיע הזמן שנבין איך לחנך את הבנים שלנו, לגדל אותם לכדי בגירים שמתקשרים רגשית ופונים פחות לשימוש בכוח כאמצעי לביטוי עצמי. כבונוס, זו דרך לגדל בנים מאושרים יותר ומסופקים יותר מהקשרים החברתיים שהם יוצרים.
ואיך אפשר בלי באקלש?
גברים בכירים שמרגישים צורך לידע אותנו שהם חושבים ש"מי טו הלכה רחוק מדי", אינסלים, ומיעוט נשים בכנסת - למרות שהמאבק הפמיניסטי קצר בעשור האחרון לא מעט הישגים והתקדם למחוזות חדשים ומרגשים, דומה שגברים לא יסכימו כל כך מהר לסדר החדש. עוד ועוד תנועות נגד, רשמיות ולא רשמיות, נאבקות בכל כוחן למנוע את שינויי הנורמות ולשמר את הפריווילגיות והסדר הקיים. אבל אל דאגה, עברנו את פרעה ונעבור גם את זה.