היי דיקלוש,
אני יכולה לקרוא לך דיקלוש או שאת מעדיפה שאפנה אלייך ב"תחת עינו"? לא כי פשוט אחרי הראיון שנתת ל"7 לילות" בשבוע שעבר אני לא בטוחה אם אנחנו לא באמצע פרק ב"סיפורה של שפחה".
אני חייבת להודות שבתור פמיניסטית אני ניגשת לכל ראיון עם אישה, במיוחד כזו שמספרת על טיפולי פוריות קשים וארוכים, מנקודת מוצא אוהדת. לכן כאב לי במיוחד לקרוא את הראיון איתך בשישי האחרון, ראיון שנטף שנאת נשים, כזו שהייתי מצפה לראות רק אצל גברים מהסוג הגרוע ביותר.
אחרי שאת מסיימת לספר כמה את סולדת מאחייניות שלך, שלובשות מכנסונים לא צנועים לטעמך ועל העובדה שהמשפחה היחידה שנכונה ובריאה בעינייך היא כזו שמכילה אבא ואמא וחלילה לא הורים יחידנים או משפחות חד מיניות; אחרי שאת מקוננת רבות על כמה שרצית בן ונאלצת להתפשר על בת; את עוברת לדבר על חוויית הפונדקאות המסחרית שלך. סליחה, לא שלך, של איזושהי אישה עלומת שם שאת כל זהותה צמצמת לכדי אינקובטור אנושי.
ובאמת אחותי, אני כותבת לך את זה כאישה לאישה, את צריכה להבין ששום רצון בשימור הגנים שלך או בילד משלך לא נותן לך את הזכות להתאכזר בכזו צורה לאישה שנושאת ברחמה את בתך – כי מהמילים שלך עולה שבדרך להגשים את עצמך ששכחת שמדובר באישה בשר ודם.
את מספרת שבחרת שלא לקיים כל קשר עם הפונדקאית לאורך כל ההיריון כדי שלא יישארו לך שום רשמים או זכרונות ממנה וכדי שלא תתחבר במחשבות שלך לדמות של הילדה. שרצית לחשוב שהבת שלך נפלה עלייך מהשמיים עם עפיפון, "סוג של מריה, דמות קדושה" את אומרת. רק שילדים לא גדלים בתוך כרוב בשדה ומה שעשית הוא הכי רחוק מלהיות קדושה. התייחסת אליה כאל אינקובטור אנושי ועוד הגדלת ועשית, כמו אדם סאדיסטי מהסיוטים הגרועים ביותר, ביקשת שבזמן הלידה יהיה פרגוד שיחצוץ בינך לבין הפונדקאית.
כדי שלא תצטרכי לראות את פניה, ביקשת למנוע ממנה לראות את הלידה שלה עצמה.
אבל תני להגיד לך משהו, אותה "אינקובטור אנושי" ממדינת עולם שלישי שבחרת לשכור את רחמה לא פשוט נכנסה להיריון בדרך פלא, עברה תשעה חודשים כיפיים, ילדה וחזרה לחייה הקלים. היריון זה לא משהו שאת יכולה פשוט להתנתק ממנו: היא בטח סבלה כאבים, עלייה במשקל, הורמונים, סימני מתיחה ונשירת שיער, בצקות, בחילות, הקאות, כאבים. סביר להניח שברגע הלידה היא חוותה הצפת הורמונים שגרמו לה להיקשר לילדה. אותה ילדה שאת ביקשת שתילקח ממנה בשנייה בה היא מגיחה לאוויר העולם כדי שחלילה לא תצטרכי לראות את פניה של הפונדקאית ושהיא לא תראה את הילדה. כדי שלא תצטרכי להתמודד עם העובדה שניצלת אישה, בשר ודם.
המחקרים המעטים שעוסקים בפונדקאות מצביעים על זה שנשים פונדקאיות נמצאות בסיכון גבוה לדיכאון וחרדת נטישה, לא רק בחודשים שאחרי, אלה גם שנים אחרי הלידה. לא לחינם נהוג שהזוג שמקבל את התינוק מתלווה לפונדקאית בחודשים שלפני הלידה ולפחות בחודש הראשון שאחריה. היא אדם, היא אישה כמוך, היא עברה חוויה מטלטלת וטראומתית וצריכה את התמיכה והסיוע. אבל את? את קנית את כרטיס הטיסה לגאורגיה ליום שלפני תאריך הלידה הצפוי ובמהלך השבועות שאחרי חזרת לישראל פעם אחר פעם כדי להופיע.
יבורך הפרי
בסופו של דבר הדברים לא הלכו לגמרי כמו שרצית. הפונדקאית ילדה כמה ימים לפני התאריך המתוכנן (מי בכלל חשבה שהאינקובטור יכול להתקלקל?), את פספסת את הלידה של ביתך וכמה ימים אחרי היא עוד העזה בחוצפתה לקום מהמיטה להסתובב בבית החולים ואת פגשת בה, עומדת שם במסדרון הצר, לובשת חלוק אדום ("סיפורה של שפחה" כבר אמרנו?). ובאותו רגע אפילו את הבנת שעשית משהו לא בסדר. "משהו לא טוב לי", את מספרת, "פתאום היה לי אינסטינקט שאני חייבת לתת לה להרגיש את הילדה".
את מדברת על זה שאת מודעת לביקורות על ההליך בו בחרת. אז למה בחרת בפונדקאות מהסוג הגרוע ביותר, עם אישה ממדינת נחשלת (להבדיל מפונדקאות בארה"ב, שהיא אמנם יקרה יותר אבל היא גם מפוקחת והומנית יותר)? הרי פונדקאות זו לא עבודה רגילה, היא לא יכולה באמצע להתפטר כי לא טוב לה, היא לא יכולה לצפות מה יקרה בהמשך הדרך - היא כבולה. ובמקרה הזה, כבולה לאישה שעד שלא נותרה לה ברירה כלל לא הכירה באנושיותה.
אבל משהו טוב אחד כן עשית בראיון הזה: חוסר הרגישות והישירות שלך מבהירים, אולי בצורה הטובה ביותר, כמה ההליך הזה של פונדקאות מסחרית, הוא הליך אכזרי ומנוכר שהופך נשים חסרות ברירה ממדינות נחשלות לרחם להשכרה עבור זוגות שבעים ועשירים ממדינות מתקדמות, שחושבים שההמשכיות הגנטית שלהם כל כך קדושה עד כדי כך שהיא מצדיקה ניצול קולוניאליסטי של נשים מוחלשות.
May the lord open.
ליאת