זה היה באמצע דרינק לילי בפאב היפסטרי בגריניץ' וויליג. בת דודתי האמריקאית ואני היינו בעיצומה של שיחה סוערת ויצרית על קמפיין #metoo והדרכים שבהן הוא מתבטא בישראל ובאמריקה כשהיא הפילה את הפצצה: "ומה את תעשי אם יום אחד מישהי תאשים את בעלך בהטרדה מינית?".
יכול להיות שהיו אלו ענני היין שמנעו ממני לענות בבהירות ובהחלטיות האופיינית לי, אבל האמת היא שבמקום לענות בסיסמא חשבתי על זה לעומק וקפאתי. ברור שהתשובה הנכונה לשאלה הזו היא שאעמוד לצד הנפגעות לא משנה מה, אבל האמת היא שהמציאות לא כזו פשוטה ולא כולן מסוגלות או יכולות להרשות לעצמן לבצע את הבחירה הזו כל כך בקלות.
אנחנו נמצאות בתקופה מדהימה של שינוי שיח ונורמות – של נשים שקמות וצועקות "לא עוד", קורבנות שמסרבות להתראיין בעילום שם או טשטוש פנים כי הן מבינות שאין להן במה להתבייש ושורדות אונס שחושפות את השם של התוקף שלהן בלי להתבייש. וככל שיותר ויותר נשים אמיצות מוצאות את הכוחות המופלאים לצאת ולספר "גם אני", ככה יותר ויותר גברים שחיים בינינו מתגלים כמטרידנים, כתוקפים וכאנסים. אבל הגברים האלה, שהם חלום הבלהות של אישה אחת, המפלצת בארון והטראומה העיקשת, עבור אישה אחרת הם הנחמה, הקרקע היציבה, הכתף לבכות עליה והיד שמחבקת ומלטפת בלילה.
הרי אנסים ותוקפים הם לא איזה יצור מוזר שמתחבא בסמטאות אפלות, חי בדירת חדר נטושה ולא מקיים קשר עם העולם החיצון. הם חברים, הם משפחה, הם קולגות והם שכנים. רק מעטות מאיתנו לא תהו בינן לבין עצמן מה יקרה אם יום אחד קמפיין #metoo יבוא וידפוק להן בדלת. מה נעשה אם נגלה שאבא שלנו, החבר הכי טוב שלנו, אבי ילדינו, בן דוד שלנו – תקף מינית?
הנשים של האנסים הן קורבנות, לא אוייבות
נכון, בעבר הטיעון הזה שימש כדי להשתיק נפגעות: "אל תדברי על זה" היו אומרים להן, "מה יהיה על המשפחה שלו?". אבל בעוד החלק הראשון של המשפט הזה מסוכן ושגוי, החלק השני לא יכול להיות יותר נכון. הנשים שמקיפות את האנסים הן לא האויבות שלנו – גם הן קורבנות של האבות, סבים, בני זוג, חברים - אלה שבחרו יום אחד (או במשך שנים, בחלק מהמקרים) לחרב את חייהן של נשים בעבור סיפוק התאווה הרגעית שלהם מבלי לחשוב על ההשלכות שיהיה לאקט הזה על חייה של המותקפות ועל חייהן של הנשים הקרובות להם ביום בו כל זה ייחשף.
בישראל כיום אין שום מענה לנשים של תוקפים – לא קבוצות תמיכה, לא פורומים סגורים, אפילו לא שרשורים באחת מאינסוף קהילות הפייסבוק הנשיות. המענה כולו סובב סביב הנפגעות – נכון, מדובר במענה חלקי, לא מושלם, עם ערימות של בעיות וחוסרים – ועדיין, עדיף מענה חלקי ומודעות על פני ריק מוחלט. בהיעדר מענה לסיטואציה כל כך מורכבת – מה הפלא שנשים רבות פונות למקום הבטוח, המחבק והיציב שהן הכירו מלפני – הגבר שתקף?
כדי למנוע את ההתייצבות שלהן לצידו, כדי לאפשר להן למצוא את עצמן בתוך הסיטואציה הכל כך מורכבת הזו שבה חייהן מתפרקים ומתהפכים – אנחנו חייבות להיות שם כחברה, כקהילה, כמרכזי תמיכה וסיוע, לתת להן את הקרקע לבנות את חייהן מחדש במנותק ממנו. אין פה קריאה להתעלם מהמותקפות או להקטין את הסיוע שהן מקבלות – חס ושלום – סיוע, תמיכה, הכלה ומתן גב לנשים של האנסים אסור שיבוא על חשבון המותקפות. אבל הגיע הזמן שנכיל ונחבק גם אותן, גם הן קורבנות שצריכות תמיכה.