לפני מספר שבועות נרצחה מיכל סלה ז"ל, אישה מוארת ומאירה, עובדת סוציאלית, אמא לתינוקת. למרות שלא הכרתן, את לא ישנה מזה. לא מפסיקה לחשוב עליה, על התינוקת הקטנה שנותרה יתומה, על המוות האכזרי. על בעלה שהיה נראה כל כך מקסים, ופתאום...
עובר שבוע ואת שומעת משהו במעורפל על עוד איזה מקרה. אבל הפעם הוא עובר לך ליד האוזן.
כל כך הרבה פרטים במקרה של מריה טל מזכירים את הסיפור של מיכל סלה. אבל הפיד שלי לא מוצף בתמונות של מריה טל. החברות שלי כולן לא שולחות הודעות לשתף כמה הן לא נרדמות בלילה מרוב זעזוע. בתמונות שלה יש כמה לייקים ספורים ואין כמעט מילות נחמה וכאב של עם ישראל כולו. וגם הלב שלי, הוא לא נקרע באותה צורה.
למה בעצם? אולי כי הלב שלך לא יכול להכיל יותר כאב, אולי כי החגים והשבתות הבלתי נגמרות הסיטו אותנו מהחדשות. קשה ונורא ומאוד לא פוליטיקלי קורקט לכתוב, אבל אולי, באמת רק אולי, השם "מריה" מקרית ים לא מעורר בנו אותה תחושת הזדהות עמוקה כמו השם "מיכל" מאזור ירושלים.
"אין מצב". את חושבת מיד, "אני הכי לא גזענית".
כמובן שלא. אז למה בכל זאת כולנו כאבנו, בכינו, כעסנו והתאבלנו (בצדק רב) על מיכל, אבל לא על מריה טל ז"ל שנרצחה בשבוע שעבר בנסיבות דומות באופן מצמרר, מותירה אחריה בנות מתוקות בנות חמש וחצי וארבע שנשארו חסרות הגנה בעולם? מדוע אנחנו לא מזדעזעות כאשר הנרצחת היא משכונת מצוקה, שלא לדבר על החברה הערבית או העדה האתיופית? אולי דווקא מדאגה שלנו לעצמנו, ולא מתוך אדישות כלפיהן. אולי כי אנחנו תמיד מחפשות איזה תירוץ, איזה הסבר, למה לנו זה לא יכול לקרות בשום אופן.
כשהקורבן נושאת שם של מישהי שגורם לה להראות כ"אחרת", קל לנו יותר לשוב ולהאמין שאנחנו בכל זאת מוגנות מהטירוף. קל לנו יותר להשיב את החומות המגנות על הלב, שנקראות "הדחקה" או "ריחוק". אבל האמא הזו, שכבר לא תגדל את הבנות שלה, גם היא אחותנו.
יש כאלה שדלתות נפתחות להם, ויש כאלה שנטרקות בפניהם
את מריה, שעלתה לארץ בגיל חצי שנה, שירתה כמפקדת במחו"ה אלון, עבדה במפעל ומצאה את מותה אחרי אינסוף קריאות לעזרה, לא הצלחנו לראות. לא הצלחנו לשמוע. למרות שעשתה הרבה ממה שצריך כדי להגן על עצמה ועל בנותיה - לא הצלחנו לתת לה יד כשהייתה זקוקה לה יותר מכל.
למה? אולי כי מערכת המשפט והאכיפה שלנו פשוט לא יודעת לשמור עלינו בחיים. אולי כי יש כאלה שחיים מציאות בה קולם נשמע וכל הדלתות נפתחות להם, ויש כאלה שמביטים בשתיקה בדלת אחר דלת שנטרקת להם בפנים. דבר אחד בטוח: אם לא את מריה, אז את שתי בנותיה חובה עלינו לראות. לגייס עבורן משאבים כלכליים גדולים, לוודא שהן זוכות לליווי וטיפול נפשי ובעיקר לתת להן לדעת שיש להן מקום בעולם גם אחרי שעולמן חרב.
אבל לא רק אותן עלינו לפקוח עיניים ולראות, אלא גם את עצמנו. בעיניים מפוכחות ויודעות: אלימות במשפחה היא מחלה שתוקפת משפחות מכל מגזר ובכל מעמד ומכל מוצא. מריה היא לא ה"אחרת" ממקום רחוק וזר, מריה היא את ואני.
במציאות בה נשים וילדים מסתתרים בבתים סגורים, וגברים אלימים מסתובבים חופשיים ברחובות; בה אושרה תכנית לאומית למניעת אלימות במשפחה, אך לא תוקצבה; בה אנחנו נועלים עבריינים מבוגרים תחת סורג ובריח במקום ללמד אותם מגיל צעיר איך לא להפוך לעבריינים, במציאות כזו אנחנו, אלה שחיות בביטחון ובשלווה, חייבות להשתמש בקול שלנו עבור אלה שהקול שלהן לא מצליח להישמע גם אם הן צועקות מקצה העולם ועד סופו.
הקול שלנו ניתן לנו כדי שנשתמש בו באהבה, שנשתמש בו בתבונה, שנשתמש בו מתוך תשוקה ומתוך אומץ. כי כל עוד לא יצרנו שינוי מערכתי ומקיף בדרך בה אנחנו יוצרות חיים בטוחים עבור כל גבר ואישה בישראל - אין לנו את הפריבילגיה לשתוק.
עו"ד מיכל ברקאי ברודי היא מייסדת מכינת "עלמה" למנהיגות נשית, מרצה וכותבת בתחום המגדר והיזמות ומייסדת שותפה ב-leap. בימים אלה עובדת על קמפיין מימון המונים שיצא בימים הקרובים למען שתי הבנות שנותרו יתומות. בינתיים, ניתן ליצור קשר עם אלכסיי - אחיה של מריה - בטלפון 0525101569 לסיוע.
