היי את, אני רוצה לבקש ממך בקשה קצת מוזרה. קומי רגע, לכי למראה ותביטי בה. תני מבט אחד ארוך ומעמיק בפנים שלך ונסי לתת תשובות לשאלות: מה לא בסדר בך. איפה את מקולקלת. איפה יש לך פגמים. מה צריך לתקן בך. מה צריך לטשטש בך. מה לא מספיק מתוח/חלק בך. מה התבגר בך. מה לא נראה בך כמו בזאת מהשער של המגזין. כמו הדוגמנית הזאת שמראים לך כל הזמן שאת צריכה להיראות כמוה, כי אם לא תיראי כמוה, לא תהיי מאושרת.
אז אחותי, יש לי סוד קטן לספר לך. אני הדוגמנית הזאת שמראים לך כל הזמן. כלומר הייתי. מזמן. בשנות השמונים. הייתי הדוגמנית הצעירה המצליחה הזו, שהפנים שלה היו מרוחים על פני עמודים שלמים בהפקות אופנה במגזינים נוצצים. במשך חמישים וחמש שנים, ההגדרה העצמית שלי, תעודת הזהות שלי, הוגדרה על ידי החיצוניות שלי. פגשתי לראשונה את תעודת הזהות שלי כשהייתי תינוקת בעגלה וזרים ברחוב היו ניגשים לאמא שלי ואומרים לה שהתינוקת הזאת תהיה מלכת היופי. אחר כך פגשתי בה שוב ושוב, בלי לדעת שהיא נרקמת במסלול חיי וגם אם הייתי יודעת, כנראה שלא היתה לי אפשרות לחמוק מהדרך שהתוותה לי הקארמה שלי כנערה יפה - דוגמנית מצליחה שמחייכת אליכן מעמודי הכרומו במגזינים. זה היה כשהייתי בת 25 והייתי אמורה להיות מאושרת.
ואז עצמתי עיניים רק לרגע קט. ואז פתחתי עיניים בת 55. קמה כל בוקר, עומדת מול המראה ורואה איך השנים נותנות את אותותיהן בפנים שלי. איך קו הסנטר מתחיל ליפול. הצוואר מתקמט, פשוט כך. הקמטים בצידי הפה והעיניים מעמיקים מיום ליום ואני רואה איך ממש לנגד עיני המשתאות, תעודת הזהות שלי מתחילה להתקמט. ואז מגיע הקונפליקט ממעמקי הפחדים הכי עמוקים שלי. אני מזדקנת! צועק הקול הפנימי.
"לכי תזריקי טיפה בוטוקס" עונה קול אחר בתוכי. "קצת, מה אכפת לך? לא ישימו לב. תמתחי טיפה את קו הלסת, תמלאי קצת את הקמטים במצח, תזריקי קצת בשפתיים, לא יראו כלום, אל תדאגי. לא ישימו לב שהזרקת. תילחמי בכוח במה שהשנים עושות לפנים שלך". "לא!" צועק הקול הפנימי חזק יותר. "מרדי! מרדי בכל מי שקורא לך לא לקבל את ההתבגרות שלך. בכל מי שמספר לך שליופי שלך יש תאריך תפוגה, שמציע למכור לך נעורים מזויפים, שיש לו אינטרס להרוויח מליבוי שנאת ההזדקנות והשיסוי שלך בעצמך, שצועק לך באוזן כל הזמן: אנטי. אנטי. אנטי, תמרדי בכל מי שמסתיר לך את המופע הנפלא של הטבע בפנים שלך.
אז החלטתי שאני פרו. פרואייג'ינג. בעדי. בוחרת לא להיאחז במה שבלתי ניתן לאחיזה. מביטה במראה ורואה יופי שנובע מניסיון, בשלות וביטחון מלא שאני מספיקה, ככה כמו שאני, ושאין אף בנאדם או מגזין או יצרנית בוטוקס שיכולים להגיד לי שאני מקולקלת. משחררת את ההיאחזות בתעודת הזהות המתוחה שלי ומקבלת את המתקמטת באהבה.
סיסטרז, אני קוראת לכן לצאת היום מעבדות לחירות. לצאת מעבדות האנטיאייג'ינג לחירות הפרואייג'ינג.
בואו נקבע ביחד חוקים חדשים למשחק, נפסיק להשתמש בצמד המלים אנטי- אייג'ינג ונתחיל לחשוב פרו אייג'ינג. חג חירות נשית להיות מי שאני שמח!
סמדר גנזי היא דוגמנית לשעבר, מנטורית לדוגמניות, מפיקת תצוגות אופנה ומורה לחינוך גופני בעלת תואר ראשון בחינוך גופני וספורט מוינגייט.