מירוץ הג'ירו ד'לאיטליה היה מהאירועים המרגשים שידענו פה לאחרונה. הארץ נצבעה בוורוד ועשרות אלפי אוהדים יצאו לרחובות להריע לרוכבים שהפגינו יכולות רכיבה מדהימות. אלא שכל אחד מימי התחרות המקסימים הללו הסתיימו באקורד צורם ומביך, כשטום דמולן, מנצח היום הראשון, ואליה ויויאני, מנצח היום השני, עומדים על הפודיום, מניפים ידיהם לאוויר בתנועת ניצחון ושתי נשים יפיפיות ומתוקתקות מנשקות אותם בלחי, אחת מכל צד. התמונות הללו גרמו לי לקום בזעם מהספה, להשליך כרית על הטלוויזיה ולצעוק "מה נסגר? אנחנו ב-2018, איך יכול להיות שזה עדיין לגיטימי?".
יש דברים שמרגישים כל כך מובנים מאליהם שכמעט מביך לכתוב אותם פעם אחר פעם: נשים שעולות עם ביקיני (או שמלת מיני, או מדי נבחרת צמודים) לפודיום כדי לקשט את המנצח זה משפיל, מיושן וסקסיסטי. הרי אין להן שום מטרה ממשית פרט ללהיות תאווה לעיניהם של הצופים הגברים ולשעתק את המיתוס פטריארכלי המעייף והמיושן לפיו הגבר המנצח זוכה לא רק בגביע, אלה גם בנערה. הן לא יותר מאשר רקע או פרס בתוך משחק גברי.
זה אולי יפתיע חלק מכם, אבל למרות שנדמה שהן היו כאן מאז ומעולם, נערות פודיום (או מסלול בספורט המוטורי, או זירה בענף האגרוף) הן טרנד חדש יחסית שרק התדרדר עם השנים. למעשה, מרוצי הפורמולה 1 התחילו את השימוש בנערות מסלול רק בתחילת שנות ה-80. קייטי פרייס שהייתה נערת המסלול הראשונה של הF1, לא רק הייתה נערת מסלול, היא גם ייצגה את הנבחרת באירועים ומקומות שונים - אלא שמאז הקול והאישיות של נערות המסלול נעלם, הן נותרו אוביקט יפה עטוי ביקיני בצבעי הנבחרת, ונאסר עליהן לדבר.
בזמן שבתחרויות אופניים אחרות (כמו טור דה פראנס הצרפתי או טור דאון אנדר האוסטרלי) כבר ביטלו את המנהג הבזוי, בג'ירו ד'לאיטליה נאחזים בו בשיניים. כשניסו, בתחילת השנה, לאמת את מנכ״ל הג'ירו, מאורו וגני, מול טענות על סקסיזם והחפצה בארגון שלו, הוא נפנף את הטענות בזלזול והאשים את הטוענים בצביעות. "ילדים מתים במלחמות ברחבי העולם" הוא אמר, "זה בסך הכל נשים יפות בביקיני".
עכשיו, אני בטוח שיש גם נשים שקוראות את זה, לא מבינות מה לא בסדר וחושבות לעצמן, "זכותן של אותן נשים להיות נערות פודיום ולהרוויח כסף דרך שימוש בגוף שלהן. בסך הכל קצת נוף, מה יש?". לכן אני אומרת - בואו נחגוג את עצמינו ואת אחיותינו הנשים, בואו נהיה יותר מאשר מראה.
אין בעיה מהותית עם נשים כפרזנטוריות של מותגים, אבל תנו להן קול, תנו להן להיות שגרירות של המותג ולא אובייקט אילם - כי נערות הפודיום, כפי שהמוסד מתנהל כרגע, הן חסרות אישיות. אין להם שום חופש לקיים אינטראקציה עם הקהל או הספורטאים. הן פשוט עומדות שם ונראות נהדר.
בשנתיים האחרונות אנחנו נמצאות ונמצאים בנקודה חשובה מאוד במאבק לשוויון בין המינים. אנחנו כבר יודעות ויודעים שנשים הן לא רק אובייקט מיני לגברים, אנחנו כאן כדי להיראות ולהישמע - נלחמנו כדי לקבל זכות הצבעה, נלחמנו כדי לצאת לעבוד, נלחמנו כדי לקבל חופש ביטוי - לא הגיע הזמן שיפסיקו לצמצם אותנו לכדי פרס למנצח?
האם זה באמת המסר שאנחנו רוצות לשלוח לדורות הבאים? שנשים נשפטות רק לפי המראה שלהן? שבעוד גברים הם הספורטאים, הנשים הן הגביע? המשך קיומו של המוסד הזה הוא עוול לנשים בכלל ולספורטאיות בפרט.
במירוצי הפורמולה 1 הודיעו, כבר בינואר האחרון, שהחל מעונת המירוצים הקרובה יפסיק השימוש בנערות מסלול כדי ללוות את הנהגים לפני המירוץ ולהיתלות על זרועו של המנצח בסיום. גם בענף האופניים עוד ועוד מותגים ואירועים מבטלים או שוקלים לבטל את המנהג המבזה הזה.
עלינו לפעול לכך שגם ענפי ספורט נוספים יבינו שלנשים מגיע מקום טוב יותר בספורט מאשר להיות מחווה סמלית לספורטאים ולצופים הגברים. בעולם בו יש כל כך הרבה ספורטאיות מדהימות, שמתחרות ברמות הגבוהות ביותר - הן אלו שצריכות להופיע על המסך כדי להיות מודל לחיקוי והערצה.
חוץ מזה, תאמינו לי שאם טום דמולן יכול לרכוב 280 ק"מ ביום בעליות, במהירות של רכב, הוא יכול לסחוב את הגביע בלי עזרה של כוסית בשמלת מיני.