אזהרת טריגר אלימות מגדרית
קל מאוד להרוג אדם עם נשק חם. אחת הסיבות לכך ששיעור הרצח בארה"ב גבוה כל כך, יחסית למדינה מערבית, קשורה לשכיחות הנשק החם בקרב אזרחיה. אקדחים ורובים מתוכננים לחסל בני אדם ביעילות. עימותים שיוצאים משליטה עלולים בשבריר שנייה להיגמר ברצח, כשאחד הצדדים חמוש.
מנגד, להרוג אדם עם נשק קר זו פעולה קשה. אפשר בוודאי להרוג אדם בדקירות, אבל הסיכוי להרוג אדם בדקירה אחת בלבד נמוך, בוודאי כאשר הקורבן נלחם על חייו (זו אגב, אחת הסיבות שהדמגוגיה האמריקנית של הלובי למען רובים, שמשווה בין הקטלניות של אקדחים ורובים לזו של סכיני מטבח כה מגוחכת). להרוג אדם עם סכין זו פעולה שדורשת מאמץ פיזי ניכר. רצח עם סכין דורש מהתוקף אגרסיביות ועימות מתמשך עם אדם שמנסה להציל את חייו: אדם שמניף ידיים לכל כיוון בכוח, בועט, מנסה להימלט.
להרוג אדם עם חפץ קהה, או בידיים בלבד, זו כבר פעולה הרבה יותר מחושבת. שוב, אפשר כמובן להרוג אדם בחבטה אחת מדויקת לראש, אבל לרוב, מדובר בפעולה שלוקחת זמן מאבק רב. לראות אדם גוסס באגרופים נשנים, או על ידי חניקה או על ידי חבטות נשנות עם חפץ קהה, היא פעולה שדורשת חזרתיות. זו פעולה נוראית, שדורשת מהתוקף להביט לקורבן בעיניים לאורך זמן כשהוא נלחם, מתחנן על חייו, נושך, צועק. זו לא פעולה רגעית.
המטרה של שלושת הפסקאות הללו היא לא לזעזע לשם האפקט, אלא להזכיר שרוב מקרי הרצח של נשים בישראל, על ידי בני משפחתן, לא מתבצעים עם אקדחים. אנחנו עוד עתידים כמובן להצטער על רפורמות הנשק של השר לביטחון פנים גלעד ארדן – שהקלה בקריטריונים לקבלת רישיון לנשק - אבל עד היום, רק 6% ממקרי הרצח הללו מתבצעים באמצעות נשק חם. 29% מתבצעים עם נשק קר. 65% ללא נשק כלל (על פי נתוני "תזכור").
נדרש פה כוח התמדה מקולל
כמו רבים, הרצח של מיכל סלה זעזע אותי. הפרטים שפורסמו מתוך כתב האישום של אלירן מלול עושים שירות חשוב בכך שהם מפרטים לכולנו מה נדרש מרוצח שרוצה לחסל את בת זוגו בעוד בתו התינוקת צופה. בין השאר, נכתב שם, "הנאשם גרם למותה של המנוחה באכזריות מיוחדת הבאה לידי ביטוי בתקיפתה בנוכחות ביתה התינוקת, פציעה בראש, גרירתה ודקירתה באזורים נרחבים בפלג גופה העליון, תוך שהיא מנסה להתגונן בשארית כוחותיה".
אלירן מלול, כך עולה מן החקירה, רצח את מיכל סלה בנחישות. כמו ברוב מקרי הרצח של נשים בישראל. הרציחות האלו לא מתרחשות ב"להט הרגע". פשוט כי להרוג אדם, ללא כלי נשק חם, לא לוקח רגע. הוא לוקח המון רגעים שבהם עוד ניתן להתחרט, בוודאי כאשר האישה נלחמת בכל כוחה נגד התוקף שלה. כדי להוציא את נשמתה של בת זוגו, אם ילדיו, אמו, אחותו או בתו, הרוצח יידרש לכושר התמדה מקולל. הוא נדרש להתעקש לראותה מתה, בדרך איטית ואכזרית.
ועם זאת, רצח נשים בידי בני זוגן, הוא אחד הפשעים שסובלים הכי הרבה ממיסטיפיקציה. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בנשים מזרחיות, יוצאות ברית המועצות לשעבר, אתיופיות וערביות. זה כמעט מעין קופסה שחורה שבה אלימות אמורפית נכנסת, וגופה של אישה יוצאת. במשך שנים השתמשנו במושג המקולל "רצח על רקע רומנטי" שרק מעלה מעלה אסוציאציות של משבר זוגי, או חלילה מוביל לתחושה שאולי לאישה היתה אשמה בעניין.
אבל גם ללא המושג המקולל הזה, אנחנו ממשיכים לדבר על אותם מעשי רצח כאילו היו תולדה של להט הרגע, או של אובדן חושים, או אלוהים יודע מה. זה דיון שמסתיר את הנחישות שנדרשת לעבריינים לחסל נשים – בין אם ברגע הרצח עצמו ובין אם בהתמדה שנמשכת לפעמים שנים על ידי הטרדה ועל ידי ניסיונות חוזרים לרצוח.
רק בשנים האחרונות, בזכות התארגנויות בחברה האזרחית ובקרב ארגוני נשים, אנחנו נחשפים לכישלון המערכתי שמאפשר את מעשי הרצח האלו. אבל רבים מאתנו ממשיכים לספור גופות של נשים בסטטיסטיקה ולא לספר על המעשים בנרטיבים שנדרשים כדי שנבין את המציאות של האלימות המגדרית בבית. זאת אולי קריאה נוספת להבין אלימות מגדרית באופן מובהק כמעשה אלימות פיזי, שלא קשור לא לרומנטיקה, לא לתשוקה, לא ללהט, אלא כאלימות הרסנית שדורשת שיטתיות. שיטתיות שתידרש גם מאתנו כדי למגר אותה.
הכותב הוא דוקטורנט וחוקר סוציולוגיה פוליטית באוניברסיטת טקסס באוסטין