אני רוית, אמא של מורי. אבל אני לא האמא היחידה שלו. למורי יש שתי אימהות. זאת המשפחה שאליה הוא נולד, כך הוא גדל. אבל מדינת ישראל לא חושבת שמורי יכול להיות בן של זוג לסביות, אלא רק של אחת.
גם אני בת של לסבית. ככה קראו לי בעפולה בשנות ה-80. לא היה אז את מי לשאול מה זה לסבית, אז שאלתי את אמא שלי. אבל גיליתי שגם בבית אסור לדבר על זה. אז למי ששאל סיפרתי שבנות הזוג של אמא שלי הן אחיות או קרובות משפחה. אמרתי הכל - חוץ מאת האמת.
בשנות העשרים שלי התאהבתי בבחורה. אבל כשסיפרתי לאמא שלי, הפנים שלה נפלו. היא, דווקא היא, צעקה עלי שאני לא לסבית. אני הבת שלה, היא מכירה אותי, אני בשום אופן לא לסבית.
ראיתי בעיניים שלה כאב. ראיתי שהיא מפחדת ממה שמחכה לי וממה שמחכה לילדים שלי. רציתי להגיד לה: אמא, מה עובר עלייך? אנחנו כבר במקום אחר. אנחנו כבר לא בעפולה בשנות ה-80, כבר לא צריך לחיות חיים כפולים. הבטחתי לה שהילדים שלי כבר לא יצטרכו להגיד שאני ובת הזוג שלי אחיות.
אבל טעיתי. טעיתי בגדול.
ב-2016, כשילדתי את הבן שלנו, גיליתי שאני יוצאת מבית החולים כאם חד הורית. מבחינת המדינה, למורי יש רק אמא אחת. בתעודת הלידה שלו רשומה רק האמא הביולוגית. למרות שהוא נולד לתוך תא משפחתי של שתי אמהות – רק אחת מאיתנו מוגדרת כאמא שלו.
מחר אני ובת הזוג שלי נעמוד מול שופטי בית המשפט העליון ונגיד להם שחייבים לשים סוף לימים האפלים שבהם אמא שלי גידלה אותי. שהגיע הזמן שב-2018 מורי הבן שלנו, וכל ילד וילדה של זוג להט"בי, יוכלו לחיות בתא משפחתי שווה זכויות. בדיוק כמו להיות כל ילד אחר.
***
בימוי: יעל רפופורט
צילום: רועי חבני
עריכה: נעמה דעוס
הפקה: דנה מדמון
עורך BOLD ודעות: ניב שטנדל
יש לכם דעה מעניינת, בווידאו או בטקסט? שלחו לנו: opinions@mako.co.il