הסיפור הקצר "טיפוס של חתולים", המציע הצצה מרתקת וסקסית אל התחום האפור ואל המחירים שמשלמות נשים צעירות בזירת הדייטינג, נכתב לפני כשנתיים על ידי כותבת אלמונית והתפרסם במגזין "ניו יורקר". תוך ימים הוא הפך לסנסצית אינטרנט חסרת תקדים כששותף על ידי מיליונים ועורר דיונים סוערים סביב שאלת ההסכמה. כעת הוא יוצא לראשונה בעברית בתוך קובץ הסיפורים "אתה יודע שאתה רוצה את זה" בהוצאת אחוזת בית.
טיפוס של חתולים
מַרגוֹ פגשה את רוברט בליל יום רביעי לקראת סוף סמסטר הסתיו. היא עבדה במזנון של הסינמטק בדאונטאון, והוא קנה פופקורן גדול וחבילה של סוכריות ליקריץ.
"זאת... בחירה מעניינת," היא אמרה. "נדמה לי שאף פעם לא מכרתי פה ליקריץ."
היא פיתחה את ההרגל לפלרטט עם לקוחות כשעבדה כבריסטה, וזה תרם לטיפים. במזנון של הסינמטק היא לא קיבלה טיפים, אבל התפקיד היה משעמם, ורוברט נראה לה חמוד. לא חמוד עד כדי כך שהיא היתה, נגיד, יוצאת איתו למסיבה, אבל מספיק חמוד כדי לדמיין את עצמה נדלקת עליו אם הוא היה יושב מולה בשיעור משעמם — אם כי היא היתה בטוחה למדי שהוא כבר גמר את התואר. בניחוש מהיר, הוא נראה בן עשרים ומשהו. הוא היה גבוה, וזה מצא חן בעיניה, והיא ראתה קצה של קעקוע מציץ מתחת לשרוול המקופל של החולצה שלו. אבל היתה לו נטייה להשמנה, הזקן שלו היה קצת ארוך מדי, והכתפיים שלו נטו מעט קדימה, כאילו גוננו על משהו.
הוא לא קלט שהיא מפלרטטת, וגם אם כן, הוא רק עשה צעד קטן אחורה, כמו כדי לגרום לה להתקרב אליו, להשתדל קצת יותר. "זה נחמד," הוא אמר והכניס את העודף לכיס.
אבל כעבור שבוע הוא שוב הגיע לסינמטק ושוב קנה סוכריות ליקריץ. "את משתפרת," אמר כשהחזירה לו עודף. "הצְלחת לא להעליב אותי הפעם."
היא משכה בכתפיה. "אני מחכה לקידום, אז..." אמרה.
אחרי הסרט הוא חזר. "מוכרת במזנון, תני לי את מספר הטלפון שלך," הוא אמר, והיא קצת הפתיעה את עצמה כשהסכימה.
במהלך השבועות הבאים הם הרכיבו מערכת פיגומים משוכללת של אינספור הודעות טקסט על בסיס חילופי הדברים על סוכריות הליקריץ, עם בדיחות חוזרות שהתפתחו והשתנו במהירות גבוהה כל כך, עד שלפעמים היא לא עמדה בקצב. הוא היה פיקח מאוד, והיא שמה לב שהיא נאלצת לעבוד קשה כדי להרשים אותו. עד מהרה היא הבחינה שכשהיא שולחת הודעה, הוא בדרך כלל עונה מיד, אבל אם חולפות יותר מכמה שעות עד שהיא עונה, ההודעה הבאה שלו תמיד קצרה ולא כוללת שאלה, כך שהיא נאלצת לחדש את השיחה, ובדרך כלל היא עשתה את זה. בכמה הזדמנויות קרה שדעתה הוסחה למשך יום או יומיים, והיא חשבה שההתכתבות תתפוגג לגמרי, עד שעלה בדעתה משהו מצחיק שאפשר לספר לו, או שהיא ראתה באינטרנט תמונה שקשורה לשיחה קודמת, והתקשורת התחדשה. היא עדיין לא ידעה עליו הרבה, כי הם בכלל לא דיברו על דברים אישיים, אבל כשהצליחו להנחית שתיים-שלוש בדיחות טובות ברצף, היא הרגישה מין התרוממות רוח, כאילו הם רוקדים.
בתקופת הבחינות היא התלוננה על כך שכל הקפטריות סגורות ושאין לה אוכל בחדר כי השותפה שלה בזזה את החבילה שהיא קיבלה מההורים, והוא הציע לקנות לה סוכריות ליקריץ כדי שתחזיק מעמד. בהתחלה היא חשבה שזאת בדיחה נוספת, כי היא באמת היתה צריכה ללמוד, אבל הוא אמר, לא אני רציני, תפסיקי להתבטל ובואי עכשיו, אז היא לבשה ז'קט מעל הפיג'מה ונפגשה איתו בסֶבֶן-אילֶבֶן.
השעה היתה בערך אחת-עשרה. הוא אמר לה שלום בלי גינונים מיוחדים, כאילו ראה אותה כל יום, ונכנס איתה לבחור חטיפים. בחנות לא היו סוכריות ליקריץ אז הוא קנה לה ברד בטעם קולה ושקית דוריטוס ומצית בצורת צפרדע עם סיגריה בפה.
"תודה על המתנות," אמרה כשיצאו לרחוב. רוברט חבש כובע מפרוות ארנבת שכיסה את אוזניו, ומעיל פוך עבה, מיושן. זה נראה לה מתאים לו, גם אם קצת מטופש. הכובע אפף אותו בהילה של חוטב עצים, והמעיל הכבד הסתיר את הכרס הקטנה ואת הרפיון המסוים, העגמומי, בכתפיים.
"אין בעד מה, מוכרת במזנון," הוא אמר, אף שכבר ידע איך קוראים לה. היא חשבה שהוא מתכוון לנשק אותה והתכוננה להתחמק ולהציע את הלחי, אבל במקום לנשק אותה בפה הוא אחז בזרועה ונישק אותה בעדינות במצח, כאילו היא יקרה ללבו.
"תלמדי טוב-טוב, מותק," הוא אמר, "נתראה בקרוב."
בדרך חזרה למעונות השתלטה עליה מין קלילות מבעבעת, שהיא ראתה בה סימן ראשון להתאהבות ממשמשת ובאה.
כשהיא נסעה הביתה בחופשת הסמסטר הם התכתבו כמעט בלי הפסקה, לא רק בדיחות אלא גם עדכונים קטנים על חיי היומיום. הם התחילו ב"בוקר טוב" ו"לילה טוב", וכשהיא שאלה משהו והוא לא הגיב מיד, היא הרגישה מין צביטה של כמיהה בהולה. היא גילתה שלרוברט יש שני חתולים בשם מוּ ויאן, והם הגו יחד תרחיש מורכב שבו חתולת הילדות שלה, פיתה, שולחת ליאן הודעות פלרטטניות בניסוחים תינוקיים, שובביים, אבל כשפיתה מדברת עם מו היא רשמית וקרירה כי היא מקנאה ביחסים בין מו ויאן.
"למה את מתכתבת כל הזמן?" שאל אביה החורג של מרגו בארוחת הערב. "יש לך רומן עם מישהו?"
"כן," אמרה מרגו. "קוראים לו רוברט ופגשתי אותו בקולנוע. אנחנו מאוהבים וכנראה נתחתן."
"הממ," אמרה אביה החורג. "תגידי לו שאנחנו רוצים לשאול אותו כמה דברים."
ההורים שלי שואלים עליך, כתבה מרגו, ורוברט שלח לה אימוג'י של סמיילי עם עיניים בצורת לבבות.
כשמרגו חזרה לקמפוס היא היתה להוטה לפגוש שוב את רוברט, אבל להפתעתה גילתה שקשה מאוד לקבוע איתו. סליחה, שבוע עמוס בעבודה, הוא כתב לה. מבטיח שנתראה בקרוב. זה לא מצא חן בעיני מרגו, כי היא הרגישה שהדינמיקה השתנתה לרעתה, וכשהוא סוף-סוף הזמין אותה לקולנוע, היא הסכימה מיד.
הסרט שהוא רצה לראות הוקרן גם בסינמטק, אבל היא הציעה שילכו לראות אותו באולם קולנוע גדול מחוץ לעיר. סטודנטים לא פקדו אותו בדרך כלל, כי המיקום חייב נהיגה במכונית. רוברט בא לאסוף אותה בהונדה סיוויק לבנה, מוכתמת בבוץ, שמחזיקי הכוסות שלה עלו על גדותיהם מעטיפות ממתקים. בדרך הוא היה שקט יותר מכפי שציפתה ולא הסתכל עליה כמעט. עוד לפני שחלפו חמש דקות, היא כבר הרגישה מאוד לא בנוח, וכשעלו על הכביש המהיר עלה בדעתה שהוא עלול לקחת אותה לאיזה מקום ולאנוס ולרצוח אותה. אחרי הכול, היא לא ידעה עליו כמעט כלום.
בעודה חושבת על זה הוא אמר, "אל תדאגי, אני לא מתכוון לרצוח אותך", והיא תהתה אם היא זאת שעוררה אווירה של אי-נוחות, כי היא עצבנית ולחוצה כמו בחורה שחושבת שירצחו אותה בכל פעם שהיא יוצאת לדייט.
"זה בסדר, אתה יכול לרצוח אותי אם מתחשק לך," אמרה, והוא צחק וטפח על ברכה. אבל הוא המשיך לשתוק באופן מטריד, וכל הניסיונות המעושים שלה לפתח שיחה נתקלו בחומה. באולם הקולנוע, הניסיון שלו להתלוצץ עם המוכרת במזנון על סוכריות ליקריץ נחל כישלון חרוץ, למבוכתם של כל המעורבים, בעיקר מרגו.
במהלך הסרט הוא לא החזיק לה את היד או הניח את זרוע על כתפיה או כל דבר אחר, כך שבסוף, כשהם יצאו בחזרה למגרש החניה, היא כבר היתה די בטוחה שהוא שינה את דעתו לגביה. אולי הבעיה היתה שהיא לבשה טייטס וסווטשרט. קודם, כשנכנסה למכונית, הוא אמר, "אני שמח לראות שהתגנדרת לכבודי", והיא חשבה שזאת בדיחה, אבל אולי הוא באמת נעלב כי היא לא התייחסה לדייט ברצינות מספקת או משהו. הוא עצמו לבש מכנסי חאקי וחולצה מכופתרת.
"אז בא לך לשתות משהו?" הוא שאל כשחזרו למכונית, כאילו הנימוס מחייב אותו לשאול. למרגו היה ברור שהוא מצפה שהיא תסרב ושאחרי שהיא תעשה זאת, הם לא ידברו עוד לעולם. זה העציב אותה, לאו דווקא כי היא רצתה להמשיך לבלות איתו, אלא כי היא פיתחה לגביו כל מיני ציפיות בחופשה, ונראה לה לא הוגן שהכול מתמוטט במהירות כזאת.
"אפשר לשתות משהו, נראה לי?" היא אמרה.
"אם את רוצה," הוא אמר. זאת היתה אמירה מכוערת כל כך, שהיא ישבה ושתקה עד שהוא הושיט אצבע ודקר אותה ברגל ואמר, "למה את עושה פרצוף חמוץ?"
"אני לא עושה פרצוף חמוץ," ענתה. "אני סתם קצת עייפה."
"אני יכול להחזיר אותך הביתה."
"לא, אני אשמח לשתות משהו אחרי הסרט הזה." בית הקולנוע הקרין בדרך כלל סרטי מיינסטרים, אבל הסרט שהוא בחר היה מין דרמה מדכאת על השואה, כל כך לא מתאים לדייט ראשון, שכשהוא הציע את זה היא כתבה, חחח אתה רציני? והוא התנצל ברוח טובה על כך שטעה בהערכת הטעם שלה, ואמר שבמקום זה אפשר לראות קומדיה רומנטית.
אבל עכשיו, אחרי שאמרה מה שאמרה על הסרט, הוא התכווץ קצת ועלתה בדעתה פרשנות אחרת לגמרי לאירועי הערב. היא חשבה שאולי הוא ניסה להרשים אותה כשהציע סרט על השואה, כי הוא לא הבין שאמנם סרט שואה זה סרט "רציני" אבל לא מהסוג הנכון אם רוצים להרשים מישהי שעובדת בסינמטק, והוא מן הסתם מניח הנחות מסוימות לגביה רק כי היא עובדת שם. אולי כשהיא כתבה, חחח אתה רציני? הוא נפגע והרגיש מאוים ולא בנוח. האפשרות שהוא רגיש כל כך נגעה ללבה, והיא הרגישה כלפיו חמימות רבה יותר מכפי שהרגישה במשך כל הערב.
כשהוא שאל איפה היא רוצה לשתות, היא נקבה בשם של מקום שהיא בילתה בו בדרך כלל, אבל הוא עשה פרצוף ואמר שזה בגטו של הסטודנטים לתואר ראשון ושהוא ייקח אותה למקום טוב יותר. הם הלכו לבר שהיא מעולם לא היתה בו, בסגנון מחתרתי חתרני כזה, בלי שום שלט שמעיד על קיומו. בחוץ היה תור, ובעודם מחכים היא נלחצה כשניסתה להחליט איך לומר את מה שרצתה להגיד לו אבל לא היתה מסוגלת, אז כשהמאבטח ביקש לראות את תעודת הזהות שלה היא פשוט הושיטה לו אותה. המאבטח בקושי העיף בה מבט. הוא רק גיחך ואמר, "לא נראה לי", וסימן לה שתזוז הצידה ואותת בידו לאנשים הבאים בתור.
רוברט התקדם ולא שם לב שהיא נשארה מאחור. "רוברט," היא אמרה בשקט. "רוברט." אבל הוא לא הסתובב. לבסוף מישהו שם לב למתרחש, הקיש על כתפו והצביע עליה, נטושה על המדרכה.
כשחזר אליה, היא עמדה מבוישת.
"סליחה!" היא אמרה. "זה כל כך מביך."
"בת כמה את?" הוא שאל.
"עשרים," היא ענתה.
"חשבתי שאמרת יותר," הוא אמר.
"אמרתי לך שאני בשנה ב'!" היה מספיק משפיל לעמוד מחוץ לבר אחרי שכולם ראו איך אוסרים עליה להיכנס, ועכשיו רוברט עוד הסתכל עליה כאילו היא עשתה משהו רע.
"אבל לקחת, איך קוראים לזה, שנת חופש," הוא מחה, כאילו זה ויכוח שאפשר לנצח בו.
"מה אני אגיד לך," היא אמרה בחוסר אונים. "אני בת עשרים." ואז, למרבה האבסורד, היא הרגישה שעיניה מעקצצות מדמעות, כי משום-מה הכול השתבש, והיא לא הבינה למה זה כל כך קשה.
אבל כשרוברט ראה שהפנים שלה מתקמטות, התרחש מעין קסם. המתח התנקז מגופו לחלוטין, הוא הזדקף וחיבק אותה בזרועות הדוב שלו. "אוי, חמודה," אמר. "אוי, מותק, זה בסדר, הכול בסדר. בבקשה אל תרגישי רע," אמר. היא הרשתה לעצמה להתרפק עליו והוצפה בתחושה שהיתה לה מחוץ לסבן-אילבן, שהיא עדינה ויקרה מפז ושהוא חושש לשבור אותה. הוא נישק את קודקודה, והיא צחקה וניגבה את הדמעות.
"אני לא מאמינה שבכיתי כי לא נתנו לי להיכנס לבר," אמרה. "אתה בטח חושב שאני מטומטמת." אבל מבטו לימד אותה שהוא לא חושב ככה. היא ראתה בעיניו כמה היא יפה כשהיא מחייכת מבעד לדמעות באור הגירי של פנס הרחוב, כשפתיתי שלג טריים צונחים סביבה.
ואז הוא נישק אותה בפה, באמת. הוא כמעט הסתער עליה וממש מזג את לשונו לגרונה בתנועה מגושמת כל כך, שמרגו כמעט לא האמינה שגבר יכול לנשק כל כך גרוע. זה היה נורא, אבל משום-מה גם עורר בה רוך כלפיו, כי למרות שהוא מבוגר יותר, הנה היא יודעת לעשות משהו שהוא לא יודע לעשות.
בסוף הנשיקה הוא אחז בידה בחוזקה ולקח אותה לבר אחר, שהיו בו שולחנות פול ומכונות פינבול ונסורת על הרצפה, ולא היה בו מאבטח שבודק תעודות זהות בכניסה. באחד התאים היא ראתה את הסטודנטית לתואר שני שהיתה המתרגלת בקורס בספרות שלמדה בשנה א'.
"להביא לך וודקה עם סודה?" שאל רוברט, והיא תהתה אם זאת בדיחה על משקאות שסטודנטיות אוהבות, אם כי היא מעולם לא שתתה וודקה עם סודה. למען האמת, ההזמנה קצת הלחיצה אותה. בברים שבילתה בהם בדקו תעודות זהות רק בדלפק, וחבר'ה בני עשרים ואחת או בעלי תעודות מזויפות טובות, בדרך כלל קנו קנקנים של בירה פּאבּסט-בּלוּ-ריבּוֹן או באד לייט וחלקו אותם עם האחרים. היא לא ידעה אם רוברט ילעג למותגים האלה, אז במקום לפרט היא אמרה, "אני אשתה בירה."
כשהמשקאות לפניו והנשיקה מאחוריו, ואולי מפני שהיא בכתה, רוברט נרגע במידה ניכרת והיה דומה יותר לבחוּר שאיתו התכתבה כל כך הרבה. בזמן שדיברו היא הלכה והשתכנעה שמה שהיא פירשה קודם ככעס או כאי-שביעות רצון היה בעצם מתח, או חשש שמא היא לא נהנית. הוא חזר ללא הרף לזלזול הראשוני שלה בסרט, התייחס אליו בעקיפין, בהיתול, והביט בה היטב כדי לראות איך היא מגיבה. הוא הקניט אותה על הטעם המתנשא שלה ואמר כמה קשה להרשים אותה בגלל כל הקורסים בקולנוע שהיא למדה, למרות שהוא ידע שהיא למדה רק קורס אחד בסמסטר הקיץ. הוא התבדח על כך שהיא ושאר העובדים בסינמטק בטח יושבים ולועגים לאנשים שהולכים לקולנוע מיינסטרימי, שלא מגישים בו יין ושחלק מהסרטים שם מוקרנים בתלת-ממד. מרגו שיתפה פעולה וצחקה מהבדיחות שלו על הסטודנטית הסנובית הבדיונית לקולנוע, אם כי היא הרגישה שזה לא הוגן, הרי היא זאת שהציעה ללכת לקולנוע הגדול ההוא. אבל אולי גם זה פגע בו. לפני שקבעו, היא חשבה שזה ברור שהיא פשוט לא רוצה לצאת לדייט במקום העבודה שלה, אבל אולי הוא לקח את זה אישית, אולי הוא חשב שהיא מתביישת להיראות איתו. היה נדמה לה שהיא מתחילה להבין אותו, שהוא רגיש ונפגע בקלות, וזה קירב אותה אליו וגם נתן לה כוח, כי ברגע שהיא הבינה איך היא פגעה בו, היא ידעה גם איך להרגיע אותו. היא שאלה אותו המון שאלות על הסרטים שהוא אוהב וליגלגה על הסרטים בסינמטק, שמשעממים ומבלבלים אותה. היא אמרה שהיא מרגישה נחותה יחסית לחבריה לעבודה, המבוגרים ממנה, ולפעמים חוששת שהיא לא מספיק חכמה כדי להביע דעות ורק הולכת עם הזרם. ההשפעה של דבריה היתה מוחשית ומיידית, ועוררה בה תחושה כאילו היא מלטפת בעל חיים גדול וקל דעת כמו סוס או דוב: מרגיעה אותו, מפתה אותו במיומנות לאכול מכף ידה.
בבירה השלישית היא תהתה איך יהיה לשכב עם רוברט. זה בטח יהיה כמו הנשיקה הגרועה ההיא, מגושם ומוגזם, אבל כשדמיינה כמה הוא יתרגש, כמה רעב ולהוט הוא יהיה להרשים אותה, היא הרגישה צביטת תשוקה בבטן, מובהקת וכואבת כמו צליפת גומייה בעור.
כשהכוסות התרוקנו היא אמרה בגבורה, "אולי נצא מפה?" ולרגע הוא נראה פגוע, כאילו חשב שהיא קוטעת את הדייט, אבל היא אחזה בידו והרימה אותה, והמבט בעיניו כשהבין מה היא אומרת, והצייתנות שבה השתרך אחריה הובילו לצליפת גומייה נוספת, כמו גם (משום-מה) העובדה שכף ידו היתה חלקלקה ולחה.
בחוץ היא שוב הגישה את עצמה לנשיקה, אך להפתעתה הוא רק ניקר אותה קלות בפה. "את שיכורה," האשים.
"לא, אני לא," אמרה, למרות שהוא צדק. היא הצמידה את גופה לגופו והרגישה זעירה לעומתו, והוא פלט מין אנחה נרעדת כאילו היא מקרינה אור מסנוור מדי, וגם זה היה סקסי, לגלם תפקיד של פתיינית שאי-אפשר לעמוד בפניה.
"אני לוקח אותך הביתה, רזונת," אמר כשליווה אותה למכונית. אבל ברגע שהתיישבו היא שוב זינקה עליו, וכעבור זמן קצר, אחרי שהדפה מעט את לשונו שנדחקה עמוק מדי לגרון שלה, היא הצליחה לגרום לו לנשק אותה ביתר רכות, כמו שאהבה, ועד מהרה רכבה עליו והרגישה את מוט הזקפה הקטן נמתח כנגד הג'ינס שלו. בכל פעם שהמוט התגלגל תחתיה הוא פלט גניחות גבוהות, מרפרפות, שהיו מעט מלודרמטיות מדי לטעמה, עד שפתאום הוא דחף אותה והתניע את המכונית.
"מתמזמזים במושב הקדמי כמו מתבגרים," הוא אמר בגועל מעושה. והוסיף, "חשבתי שאת גדולה מדי בשביל זה, עכשיו כשאת בת עשרים."
היא הוציאה לו לשון. "אז לאן אתה רוצה ללכת?"
"לדירה שלך?"
"אה, זה לא ממש יעבוד. בגלל השותפה שלי?"
"אה, נכון, את גרה במעונות," אמר, כאילו היא אמורה להתנצל על זה.
"איפה אתה גר?" היא שאלה.
"אני גר בְּבית."
"אפשר... לבוא?"
"אפשר."
הבית ניצב בשכונה יפה ומיוערת, לא הרחק מהקמפוס, ומחרוזת נורות לבנה עליזה השתלשלה מעל דלת הכניסה שלו. לפני שיצא מהמכונית הוא אמר בקול קודר, כאילו הוא מזהיר אותה: "רק שתדעי, יש לי חתולים."
"אני יודעת," היא אמרה. "דיברנו עליהם, זוכר?"
לפני הדלת הוא קירקש במפתחות פרק זמן ארוך עד גיחוך וקילל בשקט. היא עיסתה את גבו בניסיון לשמר את ההרגשה הטובה, אבל היה לה נדמה שזה מביך אותו עוד יותר, אז היא הפסיקה.
"טוב. זה הבית שלי," הוא אמר ביובש כשפתח את הדלת בדחיפה.
החדר שנכנסו אליו היה אפלולי וגדוש חפצים, והיה בו משהו מוכר כשעיניה הסתגלו לחשיכה. היו לו שתי כונניות גדולות, מדף של תקליטי ויניל, אוסף משחקי לוח והרבה יצירות אמנות — או לפחות כרזות ממוסגרות ולא סתם מודבקות על הקיר.
"מוצא חן בעיני," היא אמרה בכנות, ובתוך כך התחוור לה שהיא חשה הקלה. עלה בדעתה שהיא מעולם לא נכנסה לבית של מישהו כדי לקיים יחסי מין. הואיל והיא יצאה רק עם בחורים בני גילה, הם תמיד התגנבו או תיאמו מראש כדי לחמוק משותפים, או שילמו על חדרי מלון. החידוש הזה, להיות במגרש הביתי של מישהו, היה קצת מאיים, ולכן העובדה שביתו של רוברט העיד על תחומי עניין דומים לשלה, גם אם בקטגוריות כלליות ביותר — אמנות, משחקים, ספרים, מוזיקה — נתנה תוקף מרגיע לבחירה שלה.
בעודה מהרהרת היא ראתה שרוברט צופה בה מקרוב, בוחן את הרושם שהחדר מותיר בה. וכאילו הפחד לא הרפה את אחיזתו לחלוטין, לרגע עלתה בדעתה מחשבה פרועה שאולי זה בכלל לא חדר אלא מלכודת שנועדה לפתות אותה להאמין שרוברט הוא אדם נורמלי, כמוה, כשבעצם כל שאר החדרים בבית ריקים או מלאי זוועות: גוויות או קורבנות חטיפה או שלשלאות. אבל אז הוא נישק אותה, זרק את התיק שלה ואת המעילים על הספה וליווה אותה לחדר השינה, חפן את עכוזה ושלח ידיים אל חזהּ באותה גולמנות רעבתנית של הנשיקה הראשונה.
חדר השינה לא היה ריק לגמרי, אבל ריק יותר מהסלון. לא היתה לו מיטה, אלא רק מזרן על הרצפה. על שולחן הצד עמד בקבוק ויסקי, והוא לגם ממנו ומסר לה אותו, ואז התכופף ופתח את המחשב, וזה בילבל אותה, עד שהבינה שהוא משמיע מוזיקה.
מרגו התיישבה על המזרן כשרוברט פשט את החולצה ופתח את רוכסן המכנסיים ומשך אותם עד קרסוליו, אבל אז התחוור לו שהוא נועל נעליים, והוא התכופף להתיר את השרוכים. כשהביטה בו כך, כפוף ומעוקם, עם כרס עבה, רכה ושעירה, מרגו חשבה: אוי לא. אבל כשעלה בדעתה מה תצטרך לעשות כדי לעצור את המהלך שהתניעה, המאמץ נראה לה מעבר לכוחותיה. היא הרגישה שלא תצליח לגייס את רמות הטקט והעדינות שיידרשו כאן. הבעיה לא היתה הפחד שהוא יכפה עליה משהו בניגוד לרצונה, אלא שאם היא תתעקש לעצור עכשיו, אחרי כל מה שעשתה כדי לקדם את העניינים, היא תיראה מפונקת ונמהרת, כאילו הזמינה מנה במסעדה ושינתה את דעתה ברגע שהניחו אותה לפניה.
היא ניסתה להכניע את התנגדותה בעזרת לגימה של ויסקי, אבל כשהוא נפל עליה עם הנשיקות הענקיות והמגושמות, וכשידו נעה מוכנית משד לשד ומשם למפשעה, כאילו התווה סימן צלב חולני, היא נתקפה קוצר נשימה והרגישה שאולי היא בכל זאת לא תעמוד בזה.
היא התפתלה כדי להיחלץ מתחת לגופו הכבד, וכשהתיישבה עליו הרגשתה השתפרה, כמו גם כשעצמה את העיניים ונזכרה איך הוא נישק לה את המצח בסבן-אילבן. ההתקדמות הזאת עודדה אותה, והיא פשטה את החולצה. רוברט הרים את ידו וחפן שד אחד כך שמחציתו נשארה בתוך החזייה והמחצית השנייה הזדקרה החוצה, ואז מולל את פטמתה בין אגודל לאצבע. זה לא היה נעים, אז היא רכנה קדימה ודחפה את פלג גופה העליון לתוך כף ידו. הוא הבין את הרמז וניסה לפתוח את החזייה אבל הסתבך עם התפס, ותסכולו הניכר הזכיר לה את המאבק עם המפתחות, עד שלבסוף הוא אמר, בתקיפות, "תורידי את זה", והיא נענתה.
המבט שלו באותו רגע היה גרסה מוגזמת של המבטים של כל הבחורים שאי-פעם ראו אותה עירומה — לא שהיו רבים כל כך, שישה בסך הכול, רוברט היה השביעי. הוא נראה הלום ומטומטם מרוב אושר, כמו תינוק שיכור מחלב, והיא חשבה שזה מה שהיא הכי אוהבת בסקס, לראות את הבחורים מתערטלים ככה, נתונים לאחיזתה של הבעה חשופה ונזקקת כל כך. אצל רוברט, המבט הזה היה הטהור ביותר, אם כי הוא היה מבוגר ממנה ובטח ראה יותר שדיים ויותר גופים משאר הבחורים — אבל אולי זה היה חלק מהעניין מבחינתו, העובדה שהוא מבוגר והיא צעירה.
בזמן שהתנשקו התחוור לה שהיא נסחפת בפנטזיה של אגו צרוף, עד כדי כך שהיה לה קשה להודות בזה. היא דמיינה מה הוא חושב כשהוא מביט עליה. תראו את הבחורה היפה הזאת, היא דמיינה אותו חושב. היא כל כך מושלמת, הגוף שלה מושלם, הכול בה מושלם, היא בסך הכול בת עשרים, העור שלה חלק ללא רבב, הגוף כל כך רך, אני רוצה אותה כל כך, אני רוצה אותה יותר משרציתי מישהי אי-פעם, אני רוצה אותה כל כך שאני עוד רגע מת.
ככל שהרבתה לדמיין כמה הוא מתגרה ממנה, היא עצמה נדלקה יותר, ועד מהרה הם התנדנדו זה כנגד זה בכוח, בקצב, והיא הכניסה יד לתוך התחתונים שלו ואחזה בידה את הפין שלו והרגישה טיפה של לחות כמו פנינה בקצהו. הוא גנח שוב, שוב אותה יללה נשית גבוהה, והיא רצתה נואשות להגיד לו שלא יעשה את זה, אבל לא ידעה איך. פתאום היד שלו היתה בתוך התחתונים שלה, והיה ברור שהוא נרגע כשהרגיש כמה היא רטובה. הוא שיחק בתוכה קצת עם האצבע, בעדינות רבה, והיא נשכה את השפה ועשתה למענו הצגה קטנה, אבל אז הוא נעץ את האצבע קצת יותר מדי חזק והיא התכווצה, והוא חילץ את היד בתנועה חדה. "סליחה!" הוא אמר.
פתאום הוא שאל בבהילות: "רגע. עשית את זה פעם?"
ומכיוון שהלילה היה כל כך מוזר וחסר תקדים, ברגע הראשון היא כמעט ענתה בשלילה אבל אז היא הבינה למה הוא התכוון ופרצה בצחוק.
היא לא התכוונה לצחוק, היא כבר ידעה טוב מאוד שרוברט אמנם נהנה מהקנטות עדינות, פלרטטניות, אבל הוא ממש לא אוהב שלועגים לו. אבל היא לא שלטה בזה. אובדן הבתולים היה תהליך ארוך ומייגע שקדמו לו חודשים של דיונים סוערים עם מי שהיה אז החבר שלה במשך שנתיים, וכן ביקור אצל גינקולוג ושיחה מביכה — אם כי בסופו של דבר משמעותית מאין כמותה — עם אמא שלה, שלא רק שהזמינה לה חדר באכסניה אלא גם שלחה לה כרטיס ברכה בתום האירוע. המחשבה שבמקום התהליך הרגשי המורכב הזה היא היתה עלולה ללכת לסרט שואה יומרני, לשתות שלוש בירות ובסוף להיכנס לבית זר כדי לאבד את הבתולים עם מישהו שפגשה בקולנוע, היתה מצחיקה כל כך שפתאום היא לא הצליחה להפסיק לצחוק, גם אם בנימה היסטרית משהו.
"אני מצטער," אמר רוברט בצינה. "לא ידעתי."
היא השתתקה מיד. "לא, זה... נחמד מצדך שבדקת," אמרה. "אבל כבר עשיתי סקס. סליחה שצחקתי."
"את לא צריכה להתנצל," הוא אמר, אבל פניו והעובדה שהתרכך מתחתיה העידו שההפך הוא הנכון.
"סליחה," היא חזרה ואמרה מוכנית. ואז, בפרץ של השראה: "נראה לי שאני פשוט לחוצה או משהו?"
הוא צימצם את עיניו בחשדנות כביכול, אבל נדמה היה שדעתו נחה. "את לא צריכה להילחץ," אמר. "נעשה את זה לאט."
כן, בטח, היא חשבה, ואז הוא שוב היה מעליה, נישק אותה והכביד עליה, והיא ידעה שהסיכוי האחרון ליהנות מהמפגש הזה התפוגג, אבל היא תחזיק מעמד עד שזה ייגמר. כשרוברט ישב עירום והלביש קונדום על זין שרק מחציתו הציצה מתחת למדף הכרס העבה והשעירה שלו, שטף אותה גל דחייה כזה, שהיא חששה שהוא יבקיע את הקיפאון שכפתה על עצמה, אבל אז הוא שוב דחף לה אצבע, לא בעדינות בכלל הפעם, והיא דמיינה שהיא רואה את עצמה מלמעלה, עירומה ושרועה פרקדן כשהאצבע של הזקן השמן הזה תקועה בתוכה, והבחילה הפכה לסלידה עצמית שהפכה לתחושת השפלה שהיתה מין דודנית רחוקה של גירוי.
בזמן הסקס הוא העביר אותה בין כמה תנוחות ביעילות תמציתית, הפך אותה, דחף אותה, והיא הרגישה שוב כמו בובה, כמו מחוץ לסבן-אילבן, אם כי לא בובה יקרה אלא בובת גומי גמישה וכפיפה, אביזר בסרט שמתנגן בראשו. כשהיא היתה למעלה, הוא סטר לה על הירך ואמר, "כן, כן, את אוהבת את זה", בנימה שלא היה ברור אם זאת שאלה, הערה או הוראה, וכשהפך אותה על הבטן הוא נהם באוזנה, "תמיד רציתי לזיין מישהי עם ציצים יפים", והיא נאלצה לטמון את הפנים בכרית כדי לא לצחוק שוב. בסוף, כשהוא גהר מעליה בתנוחה מיסיונרית, הוא איבד את הזקפה שוב ושוב, ובכל פעם אמר בתוקפנות, "איזה זין קשה את עושה לי", כאילו אם הוא ישקר זה יהפוך לאמת. לבסוף, אחרי פרץ של קדחתנות ארנבית הוא נרעד, גמר והתמוטט עליה כמו עץ נופל, וכששכבה מעוכה תחתיו היא חשבה בעליצות: זאת ההחלטה הכי גרועה שקיבלתי בחיים שלי! וזמן-מה השתוממה לנוכח החידה הזאת, לנוכח הבחורה שזה עתה עשתה משהו כל כך מוזר ובלתי מוסבר.
כעבור זמן קצר רוברט קם ומיהר לחדר האמבטיה כשהוא מהדס בקימור רגליים ומחזיק את הקונדום כך שלא ייפול ויישפך. מרגו שכבה ולטשה מבט בתקרה, והבחינה לראשונה במדבקות של כוכבים וירחים שאמורים לזהור בחושך.
רוברט חזר מהאמבטיה וצלליתו נראתה בפתח החדר.
"מה את רוצה לעשות עכשיו?" הוא שאל אותה.
"אולי כדאי שנתאבד," היא דמיינה את עצמה אומרת, ודמיינה שאי-שם ביקום יש בחור שיחשוב בדיוק כמוה שהרגע הזה נורא וקורע באותה המידה, ושבעתיד הרחוק היא תספר לו את הסיפור הזה. היא תגיד, "ואז הוא אמר, 'איזה זין קשה את עושה לי'", והבחור יתכווץ מכאב ויתפוס לה את הרגל ויגיד, "די, אלוהים, תפסיקי, נו, אני לא עומד בזה", והם יתמוטטו זה בזרועותיו של זה ויצחקו ויצחקו — אבל כמובן לא היה שום עתיד כזה, כי לא היה שום בחור כזה, ולעולם גם לא יהיה.
לכן היא משכה בכתפיה ורוברט אמר, "אפשר לראות סרט", והוא ניגש למחשב והוריד משהו. היא לא שמה לב. משום-מה הוא בחר סרט עם כתוביות, והיא כל הזמן עצמה את העיניים, כך שלא היה לה מושג מה מתרחש. ולכל אורך הסרט הוא ליטף את שערה והדביק נשיקות קלילות ועדינות לכתפה, כאילו שכח שרק לפני עשר דקות הוא טילטל אותה כמו בסרט פורנו ונהם באוזנה, "תמיד רציתי לזיין מישהי עם ציצים יפים."
פתאום, בלי שום התראה, הוא התחיל לדבר על הרגשות שלו כלפיה. הוא סיפר כמה קשה היה לו כשהיא נסעה לחופשה, כי הוא חשש שאולי יש לה חבר מהתיכון שמחכה לה בבית. התברר שבמהלך השבועיים האלה התפתחה בראשו דרמה שלמה, ובה היא עזבה את הקמפוס מחויבת רגשית אליו, אל רוברט, אבל בבית היא שוב נפלה ברשתו של הבחור מהתיכון, שבראשו של רוברט היה מין ספורטאי חתיך וגס רוח, שלא ראוי לה ואף על פי כן הוא מושך אותה מעצם מיקומו בראש ההיררכיה החברתית בסֵיילין. "כל כך פחדתי שכאילו תקבלי החלטה גרועה והכול ישתנה בינינו כשתחזרי," הוא אמר. "אבל הייתי צריך לסמוך עלייך." החבר שלי מהתיכון הומו, דמיינה מרגו שהיא אומרת לו. היינו די בטוחים בזה כבר בתיכון, אבל אחרי שנה של זיונים בקולג' הוא הבין את זה סופית. בעצם, הוא כבר לא בטוח במאה אחוז שהוא גבר אפילו. בחופשה דיברנו המון על האפשרות שהוא יֵצא מהארון כלא-בינארי, אז סקס איתו לא עמד על הפרק, ויכולתָ לשאול אותי אם זה הדאיג אותך, יכולת לשאול אותי המון
דברים.
אבל היא לא אמרה דבר. היא רק שכבה בשקט, מוקפת הילה שחורה של טינה, עד שרוברט סוף-סוף סיים את דבריו. "את עוד ערה?" והיא אמרה כן, והוא אמר, "הכול בסדר?"
"בן כמה אתה בדיוק?" היא שאלה אותו.
"שלושים וארבע," אמר. "זאת בעיה?"
היא הרגישה אותו בחושך לצדה, רוטט מאימה.
"לא," היא אמרה. "זה בסדר."
"יופי," הוא אמר. "רציתי להגיד את זה מזמן אבל חששתי מהתגובה שלך. אני כל כך שמח שאת מבינה." הוא התגלגל מעליה ונישק את מצחה, והיא הרגישה שהיא מתפוררת תחת הנשיקה הזאת כמו חילזון ששפכו עליו מלח.
היא הציצה בשעון. השעה היתה כמעט שלוש לפנות בוקר. "נראה לי שאני צריכה ללכת," אמרה.
"באמת?" הוא אמר. "אבל חשבתי שתישארי לישון. אני מכין יופי של חביתות!"
"תודה," היא אמרה וגרבה את הגרבונים. "אבל אני לא יכולה. השותפה שלי תדאג, אז..."
"את חייבת לחזור למעונות," הוא אמר בקול נוטף סרקזם.
"כן," אמרה. "שם אני גרה."
הנסיעה נמשכה נצח. השלג הפך לגשם. הם לא דיברו. לבסוף רוברט הדליק את הרדיו והאזין לתוכנית לילית בתחנת הרדיו הציבורית. מרגו נזכרה איך כשהם עלו על הכביש המהיר בדרך לסרט, היא דמיינה שרוברט ירצח אותה, ותהתה שמא הוא ירצח אותה עכשיו.
הוא לא רצח אותה. הוא הסיע אותה למעונות. "ממש נהניתי הלילה," הוא אמר כשהתיר את חגורת הבטיחות.
"תודה," היא אמרה. היא הרימה את התיק שלה. "גם אני."
"אני נורא שמח שהצלחנו סוף-סוף לצאת לדייט," הוא אמר.
"דייט," היא אמרה לחבר העתידי הדמיוני שלה. "הוא קרא לזה דייט." ושניהם צחקו וצחקו.
"אין בעד מה," היא אמרה. היא הניחה יד על הידית. "תודה על הסרט וכל זה."
"רגע," הוא אמר. הוא אחז בזרועה. "בואי הנה." והוא גרר אותה בחזרה, עטף אותה בזרועותיו ומזג את לשונו לגרונה בפעם האחרונה. "אלוהים ישמור, מתי זה ייגמר?" היא שאלה את החבר הדמיוני, אבל החבר הדמיוני לא ענה.
"לילה טוב," אמרה, הסתערה על הדלת ונמלטה. עד שהגיעה לחדר, הוא כבר הספיק לשלוח לה הודעה: בלי מילים, רק לבבות ופרצופים עם לבבות בעיניים, ומשום-מה גם דולפין.
היא ישנה שתים-עשרה שעות, ואחרי שהתעוררה אכלה ואפלים בקפטריה וצפתה ברצף של סדרות בילוש בנטפליקס וניסתה לדמיין את האפשרות המשמחת שהוא ייעלם מבלי שתיאלץ לעשות משהו, שאיכשהו היא תצליח פשוט לסלק אותו בכוח רצונה. כשהוא בכל זאת שלח עוד הודעה, ממש אחרי ארוחת הערב, זאת היתה בדיחה תמימה על סוכריות ליקריץ, אבל היא מחקה אותה מיד, מפאת התיעוב שהשתלט כליל על גופה. היא אמרה לעצמה שהיא חייבת לו לפחות הודעת פרידה, שלהיעלם זה לא יפה, זה ילדותי ואכזרי. ואם היא תנסה להיעלם, מי יודע כמה זמן ייקח לו לקלוט את הרמז, אולי ההודעות ימשיכו להגיע, אולי הן לעולם לא ייגמרו.
היא התחילה לנסח טיוטה, כתבה, תודה על הערב המהנה אבל אני לא מעוניינת בקשר כרגע, אבל כל מה שכתבה נשמע כמו התחמקות או התנצלות, והיא ניסתה לסגור פרצות שדמיינה שהוא חומק דרכן (זה בסדר, גם אני לא מעוניין בקשר, נשאיר את זה קליל!) וכך ההודעה התארכה עוד ועוד, והיא פשוט לא היתה מסוגלת לשלוח אותה. בינתיים ההודעות שלו המשיכו להגיע, כולן חסרות משמעות, וכל אחת מהן כנה ואופטימית יותר מקודמתה. היא דמיינה אותו שוכב במיטה שהיא בעצם רק מזרן, ומנסח בקפידה כל אחת ואחת מהן. היא נזכרה שהוא דיבר הרבה על החתולים שלו, אבל בעצם היא לא ראתה שום חתול בבית, ופתאום תהתה אם הוא המציא אותם.
ביום-יומיים שלאחר מכן השתלט עליה מדי פעם מצב רוח אפרורי, חולמני, כאילו משהו חסר לה, והיא הבינה שרוברט הוא זה שחסר, אבל לא רוברט האמיתי אלא רוברט שדמיינה על סמך ההודעות שהם שלחו זה לזה בחופשת הסמסטר.
היי את בטח עסוקה מה? שאל לבסוף רוברט שלושה ימים אחרי שהזדיינו, והיא ידעה שזאת הזדמנות פז לשלוח את הודעת הפרידה הלא-גמורה, אבל במקום זה כתבה, חחח כן סליחה, ואז, אני אכתוב בקרוב, וחשבה, למה עשיתי את זה? והיא באמת לא ידעה למה.
"פשוט תגידי לו שאת לא מעוניינת!" צרחה תמרה, השותפה של מרגו, בתסכול אחרי שמרגו העבירה שעה במיטה שלה בתהיות מה כדאי להגיד.
"אני חייבת להגיד יותר מזה, בכל זאת שכבנו," אמרה מרגו.
"באמת?" שאלה תמרה. "כלומר, את באמת חושבת ככה?"
"הוא נחמד כזה, בערך," אמרה מרגו, ותהתה כמה זה נכון בעצם. היא רכנה שוב מעל הטלפון, אבל תמרה צצה פתאום, חטפה לה אותו מהיד והחזיקה אותו הרחק ממרגו בעוד אגודליה מתרוצצים על פני המסך. תמרה העיפה את הטלפון על המיטה ומרגו נאבקה לחטוף אותו, וראתה מה תמרה כתבה: היי אני לא מעוניינת בך תפסיק לשלוח לי הודעות.
"אוי לא," אמרה מרגו, ופתאום התקשתה לנשום.
"מה?" שאלה תמרה בבוטות. "מה הסיפור? זה נכון."
אבל שתיהן ידעו שזה סיפור, ומרגו הרגישה איך הפחד הופך לגוש עבה כל כך בבטן שלה, שהתחשק לה להקיא. היא דמיינה את רוברט מרים את הטלפון, קורא את ההודעה, הופך לזכוכית ומתרסק לחתיכות.
"תירגעי. בואי נצא לשתות," אמרה תמרה, והן הלכו לבר שלהן וחלקו קנקן בירה, וכל הזמן הטלפון של מרגו נח ביניהן, אם כי הן ניסו להתעלם ממנו, עד שהוא התריע על הודעה חדשה והן צרחו ותפסו זו את זו בזרועות.
"אני לא מסוגלת, תקראי את," אמרה מרגו. היא הדפה את הטלפון לעבר תמרה. "את עשית את זה. זאת אשמתך." אבל בהודעה היה כתוב רק, אוקיי מרגו, מצטער לשמוע. אני מקווה שלא עיצבנתי אותך. את בחורה מתוקה וממש נהניתי לבלות איתך. תודיעי לי בבקשה אם תשני את דעתך.
מרגו התמוטטה על השולחן והניחה את הראש על הידיים. היא הרגישה כאילו עלוקה כבדה ומנופחת מדמה פרצה סוף-סוף מתוך העור שלה והשאירה אחריה פצע רגיש. אבל למה היא הרגישה ככה, בעצם? אולי זה לא היה הוגן כלפי רוברט, שבעצם לא עשה שום דבר מלבד לחבב אותה, ולהיות גרוע במיטה, ואולי לשקר בעניין החתולים, אם כי מן הסתם הם פשוט היו בחדר אחר. אבל כעבור חודש היא ראתה אותו בבר: בבר שלה, שנמצא בגטו של הסטודנטים לתואר ראשון, שאליו היא הציעה שילכו בדייט שלהם. הוא ישב ליד שולחן אחורי ולא קרא או הסתכל בטלפון, הוא פשוט ישב שם בשקט, רכון מעל הבירה.
היא תפסה את הבחור שהיה איתה, מישהו בשם אלברט. "אוי לא, זה הוא," לחשה. "הבחור מהקולנוע!" אלברט כבר שמע גרסה של הסיפור הזה, אם כי לאו דווקא את הגרסה האמיתית. כמעט כל החברים שלה שמעו את הגרסה הזאת. אלברט התייצב לפניה כדי להסתיר אותה מעיניו של רוברט, והם מיהרו יחד לשולחן של חבריהם, ומרגו הכריזה שרוברט נמצא שם, וכולם הביעו תדהמה והקיפו אותה והחישו אותה החוצה כאילו היתה הנשיא והם סוכני השירות החשאי, וזה היה מוגזם כל כך, שהיא תהתה אם זה לא מרושע מצדה, למרות שהיא באמת נבהלה והיתה לה בחילה. אחר כך תמרה והיא התכרבלו יחד על המיטה שלה עם הטלפון שהאיר את פניהן כמו מדורה, ומרגו קראה את ההודעות
שהגיעו:
היי מרגו, ראיתי אותך בבר הערב. אני יודע שאמרת לי לא לכתוב לך, אבל רציתי להגיד שנראית ממש טוב. אני מקווה שהכול בסדר אצלך!
אני יודע שאסור לי להגיד את זה אבל אני ממש מתגעגע אלייך
היי אולי אין לי זכות לשאול אבל אני אשמח אם תגידי מה עשיתי לא סדר
*בסדר
הרגשתי שיש בינינו כימיה את לא הרגשת ככה או...
אולי אני מבוגר מדי בשבילך או אולי את אוהבת מישהו אחר
הבחור שהיית איתו הערב חבר שלך
???
או שהוא סתם מישהו שאת מזדיינת איתו
סליחה
כששאלתי אם את בתולה וצחקת זה היה כי הזדיינת עם המון בחורים
את מזדיינת עם הבחור הזה עכשיו?
כן?
כן?
כן?
תעני לי
זונה.