זהו, משטרת ישראל, נמאס לי ממך.
לא, ששששש, תשתקי רגע לפני שאת חייבת לתקוף חזרה בקו הזול והיחיד שאת מכירה: "איך את, סתם אזרחית ששקועה בעצמה עד צווארה, אומרת משהו נגד ארגון שכל מטרתו היא הביטחון שלך?". אז לא, תמשיכי לשתוק ותקשיבי, כי יש יותר מדי נשים השבוע שנלקח מהן הביטחון הזה.
אני אשים בצד, כמו שהמשטרה תמיד עושה, את כל מה שקרה פה מתחילת השנה בכל הקשור לאלימות נגד נשים, כדי להתמקד רגע במה שקרה בשבוע אחד: שתי נשים, אימהות לילדים, נרצחו על ידי בני זוג שלהן (לשעבר או לא), בעיר שלי, אחת מהן מטרים ספורים מאיפה שאני גרה. זה מכעיס אותי עד כדי כך שזה פיזית כואב לי בכל הגוף. אולי בגלל שזה קרה כל כך קרוב אלי, מתחת לאף, אני יכולה ממש להרגיש את הקורבנות ולהריח את הדם. אולי זה נשמע דרמטי מדי, אבל מה לעשות? אני נוטה להיות מלאת רגש כשאני מבינה שחיים של אחרות נעלמים בשנייה ובסתמיות מוחלטת, ממש לידי, בזמן שאני כנראה צופה בנטפליקס או נכנסת למקלחת חמה.
אני מרגישה את הבוקס הכואב הזה עמוק בבטן. הרגשתי אותו בפעם הראשונה כשהבנתי שיצאתי לריצה ממש במקביל לזה שיצחק שפק, שרצח את פרודתו עליזה, הסתובב ברחובות בניסיון לברוח מהמשטרה. ככה, ממש בזמן שאני מממשת את החופש האהוב עלי לרוץ בלילה עם אוזניות שמשמיעות סיה בפול ווליום, רץ לצידי הרוצח הזה עם דם על הידיים. את הבוקס השני הרגשתי כששמעתי את הבת שלה אומרת בכל כלי תקשורת אפשרי שאמא לא הפסיקה להתלונן על הבעל האלים.
הבוקסים האלה הופכים לכאב עמוק שמלווה אותי כבר כמה ימים ומתסכל אותי בצורה שחדשה לי. רבאק, אומרים שהרוצח הראשון נמצא אשם באלימות נגד הפרודה שלו, אז איך לעזאזל יש מישהו שאפשר לו את הפריבילגיה להסתובב חופשי ולהמשיך לסכן אותה? והרוצח השני, נו, הוא בכלל שוטר. ברור, זה לא מעיד כלום על כל שאר השוטרים במשטרת ישראל, אבל העובדות האלה מעידות הרבה על ההתנהלות שלה.
והמשטרה, היא בטח נכנסת עכשיו למגננה השנייה שלה, שהיא "מה עוד יכולנו לעשות?" - שאלה ממש אימפוטנטית מגוף שהחוק היבש מאפשר לו כל כך הרבה כח. אוף, כל כך הרבה כח שאחד משלו רצח אתמול מישהי. לא ברור אם משטרת ישראל באמת לא מודעת לכל הכלים שיש ברשותה, או שהיא מיסודה עד כדי כך עצלנית, אבל די ברור שבפועל לא נעשים מאמצים אמתיים כדי למנוע את הרציחות האלה. יש לה הרי את הכח ליצור מרחק אמיתי בין תוקף למותקפת, יש לה את הכח והמשאבים לעקוב ולבדוק ולהרתיע, יש לה את הכח להעביר את כל מחזיקי הנשק שבשורותיה אבחון פסיכולוגי אחת ל"תכוף יותר ממה שנדמה לכם שצריך" כדי לוודא שהסיטואציה הזאת יותר משרה עלינו ביטחון מאשר סכנה. יותר מזה - יש לה את המחויבות.
וזה לא רק אני אומרת. הנתונים היבשים מעידים על זה באופן ברור. לפי המשטרה, מתחילת שנת 2018 נרצחו 15 נשים על ידי גברים איתם היו במערכת יחסים זוגית בהווה או בעבר. ואם עליזה ומשפחתה חשבו שהיא לא נספרת על ידי המשטרה שהייתה אמורה לדאוג לה, אז יש לנו חדשות קשות יותר – שבטח לא יפתיעו - לקרובים של אנגווץ וואסה, הנרצחת השנייה שאיבדה את חייה אתמול והשתייכה לעדה האתיופית: נשים לא נספרות, אבל נשים אתיופיות - עוד פחות.
במסמך של הכנסת הנוגע לאלימות במשפחה כלפי נשים עולות ופורסם בנובמבר 2017, נכתב ש"בחלק מסוגי העבירות בתיקי אלימות במשפחה בעשור האחרון שיעורן של נפגעות עולות היה גבוה משיעורן באוכלוסייה, ובפרט בעבירות כלפי אדם (רצח, ניסיון לרצח, הריגה וגרימת מוות ברשלנות), שבהן שיעור העולות בכלל הקורבנות הוא 47%". התרגום הוא בדיוק מה שאמרתי מקודם – יש נשים שנספרות עוד פחות.
אחרי לא מעט טבלאות מדכאות המוצגות במסמך על נתוני אלימות במשפחה כנגד נשים ("במשפחה", כאילו אנחנו לא יודעים ממי בדיוק זה הגיע), המסמך מסתכם בשאלה "נוכח הנתונים יש לשאול אם מוסדות המדינה נוקטים פעולות ממוקדות ויעילות למניעת מקרי רצח על ידי בן הזוג בקרב אוכלוסייה זו". השאלה הזו, למען הסר ספק, רטורית.
רצח הוא תמיד על רקע של אלימות
וכן, כן, אני שומעת אותך כבר עכשיו, משטרת ישראל. "אין לנו את היכולת להיות בכל בית, בכל זמן נתון". ובטח שלא הכל בשליטתך. ברור. אבל איך מסבירים את זה שהנתונים מראים על עלייה ולא על ירידה? ובתכל'ס, לא ביקשנו שתהיי נוכחת בכל פינת רחוב, ביקשנו שתעשי את המינימום המוטל עלייך ותדאגי לפחות להעיף קיבינימט את הגבר עליו אותה אישה מתלוננת שוב ושוב ושוב.
אפילו ביחס שלה לרציחות המשטרה מאכזבת אותי. איך אפשר להילחם באלימות הזאת אם זה תמיד רצח "על רקע סכסוך", או "על רקע כלכלי", או "על רקע רומנטי", כאילו שאלימות נגד אישה יכולה להיות קשורה בכלל לקונספט של אהבה. רצח הוא תמיד על רקע של אלימות, נקודה. אי אפשר לשים את האצבע על הנקודה הכואבת ולרפא אותה, אם היא גורמת לנו לחשוב שכל רצח שונה מהשני, ולא שבמרכז כל אחת מאלה נמצא אותו סיפור על שיט-הד אלים וכוחני שהרצונות שלו מעל הכל.
משטרת ישראל היא גוף ציבורי, וזה אומר שאת הדין והחשבון שלה היא חייבת לי ולכם ולכן. אני רוצה לשמוע את הקול שלה, ולא אחד שמתרץ ומסביר ותוקף אותי. אני רוצה לדעת מה יש לה לומר, אבל באמת, על עצמה. אני רוצה שהיא תכנס את מיטב אנשיה, באופן בהול, כדי לעשות כל מה שאפשר בשביל שמספר הנרצחות על ידי גברים לא ימשיך לנסוק (אני פשוט לא יודעת אם עצירה טוטאלית זה מוגזם מדי לדרוש). בכל זאת, זה גוף שליטרלי שייך למשרד לביטחון פנים, ואם בזה הוא מפשל באותו נושא כואב שוב ושוב - אז מה זכות הקיום שלו בכלל?
אני כועסת עלייך משטרת ישראל, ומבקרת אותך בחריפות היום ומותר לי. לא רק שמותר לי בעצם, אני חייבת. ואת, את חייבת לקבל את הביקורת כי האופציה האחרת היא שזה ימשיך לקרות - ואת זה אנחנו לא יכולות לאפשר לך.