כשאנחנו מדברות על "אחת מתוך אחת", או על "מי טו", זה לא רק הטרדה או פגיעה מינית. בשנים האחרונות אני מגלה שכל אחת מאיתנו מכירה מישהי שהיתה שם, או שהיתה שם בעצמה, בין אם בקשר אלים, או הצליחה לברוח לפני, מקשר ש(בדיעבד) היו בו את כל נורות האזהרה.
זה הרי אף פעם לא מתחיל ישר באלימות פיזית. אלימות פיזית זה בדר"כ יהיה השלב האחרון. אלימות פיזית היא "קו אדום" שהרבה יותר קל לשים לב אליו, ולא רק פיזית וחיצונית, אלא גם פסיכולוגית. זה קו אדום שאת כבר לא יכולה להכחיש בפני עצמך, או לעשות לו רציונליזציה (וזה עדיין ממש לא אומר שכל כך פשוט לקום וללכת משם). אבל הרבה לפני כן, יש אלימות פסיכולוגית, שמכינה את הקרקע לאלימות הפיזית שתבוא (אם בכלל). להרחיק אותך מהמעגל החברתי שלך. מהמשפחה. לנתק קשר עם ידידים, בנים. לא להעלות תמונות שלך בלבוש חשוף. לגרום לך להאמין שזאת בעצם בחירה שלך, כי אם זה כל כך מפריע לו, ובשבילך זה לא ביג דיל, אז למה לא בעצם. זוגיות זה אומר להתחשב אחד בשני, לא? ואולי אם הוא כועס, אז כנראה שעשית משהו שזה יגיע לך. ואולי את בכלל סתם מדמיינת. וככה עוד ועוד, עד שכבר לא נשאר לך שום דבר להיאחז בו יותר, עד שכבר אי אפשר להגיד לא, וגם לא תמיד אפשר פשוט לקום וללכת. כי אם זה היה כל כך פשוט, אז כנראה שהיו עושות את זה.
יש 50 גוונים של אלימות נגד נשים: אלימות פסיכולוגית, אלימות מילולית, אלימות מינית, אלימות כלכלית, אלימות משפטית - כל אחת מהן עוזרת לבסס את השליטה, לבודד אותך, ואז לטוות את רשת הקורים וללכוד אותך בתוכה. כי הרי בסוף זה עניין של שליטה: "אך אם פעם תהיי צוחקת / בלעדי במסיבת מרעייך / תעבור קנאתי שותקת / ותשרוף ביתך עלייך", כמו שאלתרמן כתב, באקט של רומנטיזציה ספרותית לקנאה רצחנית. כי אם לא תהיי שלו, את לא תהיי של אף אחד. ובוודאי לא תהיי של עצמך, תעמדי בפני עצמך, כסובייקט עם רצונות ורגשות ובחירה חופשית לבחור עם מי להיות או לא להיות.
הרבה מהנשים שהכרתי, שהיו שם, הן לא כאלו שהייתם מצפים לראות במעגל האלימות הזה: נשים שלמדו איתי בריאלי בחיפה, או פסיכולוגיות, או נשים עם משפחה תומכת. מה שנקרא "נשים משכילות וחזקות", לא הסטריאוטיפ של "מוכרת לרווחה", מקבוצת מיעוט או מהפריפריה החברתית והגאוגרפית. כי זה הרי הרבה יותר קל להרחיק את זה מאיתנו, לחשוב שזה קורה רק לנשים אחרות, נשים מרקע מסוים. או שרק גברים ממוצא, תרבות, או צבע מסוימים יכולים להיות אלימים. אני יודעת על דוקטורים, רופאים, עורכי דין, עיתונאים, מוזיקאים, מכל מוצא ומכל רקע תרבותי או סוציואקונומי שתרצו.
והם גם תמיד יודעים על מי להתלבש: על מי שנפגעה כבר בעבר, מה שהופך אותה ליותר פגיעה ומועדת לפגיעה נוספת; על מי שחסרת ביטחון, וחושבת שאף אחד אחר חוץ ממנו לא ירצה אותה; מי שכל כך רוצה זוגיות ומשפחה, שמוכנה לעצום עיניים אל מול כל מיני נורות אזהרה, ולקוות שהוא ישתנה, אם היא רק תאהב אותו מספיק; מי שאמפטית, ומכילה, וחומלת עליו וכל כך רוצה להציל ולתקן ולרפא; מי שנפלה ברשת הקורים שהוא טווה עם הקסם האישי שלו, וגילתה את פרצופו האמיתי רק כשכבר היה הרבה יותר קשה לצאת משם. או בקיצור - כל אחת. כל אחת מאיתנו עלולה למצוא את עצמה בנסיבות כאלו ואחרות בסיכון להיות קורבן של קשר אלים ושל בן זוג מתעלל. כי גם אם לא כל הגברים, ואפילו לא רובם - אז כן כל הנשים. שוב, גם כאן.
הקטע הוא שהרבה פעמים לא רואים עליהם, על הגברים המסוכנים האלו. כמו שלא בהכרח תראו שום דבר על הנשים שהם פגעו בהן. לפעמים הצלקות הן רק מתחת לעור. "רק" בנפש. יש 50 גוונים של אלימות, אבל הרבה פעמים היא נשארת כל כך שקופה. עד שכבר מאוחר מדי.
6 נשים נרצחו על-ידי בני זוגן מאז תחילת הסגר הקורונה. לפי דיווחים נוספים בתקשורת, 2 נשים נוספות התאבדו בתקופה הזו על רקע אלימות במשפחה. הקורבנות השקופות של ההסתגרות בבתים. הערב נרצחה האישה השלישית בשבועיים האחרונים, בת 21.
הכותבת היא כתבת ועורכת בפוליטיקלי קוראת