רותי הגיעה אל פתח דלת "המכללה" כדי ללמוד עברית ואנגלית בסיסית. הקשיים שעמדו בפניה כאישה בזנות היו גדולים ומורכבים. הקשיים שעמדו בפניה, כאישה טרנסית בזנות שאינה יודעת קרוא וכתוב, הם גדולים ומורכבים אף יותר. ואל תטעו, היא לא הגיעה אל הזנות מתוך בחירה חופשית ומושכלת.
וגם לה, בדיוק כמו לכל אישה היו חלומות, לא גדולים. הם היו הבסיס שרובנו חולמות עליו: להשתלב, לרכוש חברות אמת, אולי אפילו זוגיות וקורת גג צנועה. אבל היא בעיקר חלמה על לנסות להצליח ללמוד את הבסיס ההכרחי כדי לשרוד ולהשתחרר מכבלי הזנות באמצעות שיקום נפשי ואינטנסיבי, גמילה מסמים ואלכוהול, שרק "המכללה" הצליחה לספק לה.
החל מהמורה הקשובה שלה, הלימודים בגובה העיניים ועד המרחב הבטוח שסופק לה, הצליחו להוציא ממנה את המיטב. את שני הקורסים היא סיימה בהצלחה ואחרי שצחצחה את העברית שלה, היא המשיכה לקורס אנגלית למתקדמות. ההתמדה שלה הוכיחה את רצינותה והיא אפילו זכתה לצאת לדירת מעבר. כמו רוב מי שנקלעת לזנות, היא קיוותה לנס, לריפוי – ובמקרה שלה הצלחנו לאפשר אותו.
לפעמים הסוף באמת מצליח לרגש. במקרה של רותי, בקרוב נזכה לראות אותה מתחילה ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה בזכות מלגה שקיבלה מ"המכללה". אבל די מהר למדנו שקורסים מקצועיים לא תמיד מספיקים. זה נכון שאנחנו דואגות לצייד את התלמידות והבוגרות שלנו בכל מה שהן זקוקות לו כדי להתרכז בלימודים במקום במלחמת ההישרדות. כשלפעמים זו הפעם הראשונה שיש להן דברים משלהן.
אבל אל מול סיפורי ההצלחה, אנחנו גם טובעות בשטף של דיווחים מצערים על גורלן של תלמידות "המכללה" שלא הצליחו למצוא קורת גג, שהסתבכו בחובות עד כדי כך שלפעמים ילדיהן נותרים רעבים. וזה כשבכלל מתאפשר להן לראות אותם.
כשאני ושותפותיי להקמת "המכללה" נכנסנו "לעסק" הזה, נאמר לנו שזה עיתוי מצויין ושמדובר בנושא "סקסי". כל זאת כמובן על רקע ניסיונות החקיקה של חוק "המאבק הלאומי בצריכת זנות ושיקום שורדות זנות". אז נכון שעכשיו הנושא הזה מסוקר ומקבל לא מעט תשומת לב שחורגת מגבולות השיח המקובל על זנות. אבל המצלמות תמיד כבות בסוף והמציאות הזו ממשיכה להתקיים באין מפריע, בלי שינוי אמיתי באופק או מתן פתרונות לנשים.
ארגונים ממשלתיים ופרטיים קיימים ממשיכים להרגיש את החוסר ומהווים נייר לקמוס של יחס החברה לזנות. שהוא בואו נאמר...לא משהו. גם "המכללה" ביניהן חורקת שיניים ועסוקה מרבית מהזמן לחשוב על איך נממן את הפעילות שלנו שהיא כל כך נדרשת ומראה את התוצאות בשטח. כל יום מוקדש למחשבה איך נצליח למרות אי התמיכה המסודרת והשוטפת לגדול, לצמוח ולספק עוד ועוד תמיכה ושירותים עבור נשים שבוחרות לעצמן עתיד אחר. על אף שהצורך דוחק יותר מתמיד, אנחנו עדיין צריכות להיאבק על קיומנו כדי שנוכל להמשיך להיאבק על קיומן של אחרות שזוכות מרבית מהזמן להתעלמות ולטריקת דלתות.
גם "המכללה" שחוגגת כבר שנתיים, רוצה כבר בית משלה, רוצה להיות מסוגלת לשכור עובדות בשכר כדי להספיק יותר, אפילו לקבל משכורת אמתית. ואנחנו לא יכולות להיות תלויות רק בחיי המדף של הכותרות בעיתונים. כך שגם אם המחוקקות והמחוקקים יבינו או שלא את הצורך הקריטי בשיקום, אנחנו בכל מקרה נהיה פה ונמשיך לעשות מה שאנחנו עושות.
וכל זה מתאפשר משום שאנחנו זוכות כל הזמן לקבל מתנות ולפגוש נשים שכל הכוונה שלהן היא לתרום מהכוח והכישרון שלהן ל"מכללה": גרפקיאיות, מקדמות אתרים, נשים שבאות ללמד, גברים שמנסים להשיג לנו תרומות מהמעגל הקרוב שלהם, אנשי מקצוע שרוצים לשלב במקום העבודה שלהם בוגרות, חברות וחברים שמארחות חוגי בית עבורנו.
כל עוד אין חוק שמחייב קיום של מוסדות שיקום, או לכל הפחות מימון ממשלתי, יש לנו את החיבוק החם ממי שלא מאפשר לנו לחשוב להפסיק את פעילות "המכללה" והם מהווים עוד חוליות בשרשרת הכוח והעוצמה שאנחנו מנסות לרתך.
אנחנו מזמינות אתכן ואתכם להיות חלק מהשרשרת הזו ולתרום לפי היכולת לכבוד יום ההולדת השני של "המכללה". כל תרומה היא חיזוק משמעותי לקידום השכלה ותעסוקה של נשים ומאפשרת לנו לפתוח עוד ועוד קורסים ולהעניק עוד ועוד אפשרויות לנשים שמושיטות יד ובקשות לצאת ממעגלי זנות. הן רק צריכות אחת שתאחוז בהן בחזרה.