חוק איסור צריכת הזנות, אשר עומד להיכנס לתוקף בימים הקרובים, הוא סגירת מעגל משמעותית עבור רבות מאיתנו, שורדות הזנות. אנחנו, שפילסנו את דרכנו החוצה ממעגל הניצול והאלימות, ידענו את האמת על תעשיית המין הרבה לפני שהיא החלה לצאת לאור. היה לנו ברור שתעשיית המין אלימה ונפשעת, ושלאף אישה לא מגיע להיקלע אליה, כי צלקותיה נשארות אתנו לנצח.
"הזנות לא תשחרר אותי לעולם", אמרה לי השבוע חברתי ענת "את יכולה לצאת משם, אבל הפצע אף פעם לא יגליד. החוק בא לי מאוחר מדי, וגם העונש שנקבע בו לא רציני. עדיין, אני שמחה על קביעת המחוקק, שסחר בגופי אינו לגיטימי. אם לא אני, אז לפחות בתי כבר לא תהיה למכירה".
לא כולם שמחים איתנו על החלטת המחוקק לאסור את מה ששורדות זנות רבות מכנות אונס בתשלום. איש התרבות והעיתונאי גל אוחובסקי, כתב כאן שאכיפת החוק כעת תגרום יותר נזק מתועלת, ותהיה בגדר "גזר דין מוות" לקורבנות הזנות משום שתקציבי השיקום שהתקבלו לצידו קטנים מדי. גם השר לביטחון פנים אוחנה קרא לדחות את כניסת החוק לתוקף, בטענה שטרם אושרו תקנות שקובעות אמצעי ענישה חלופי לצרכני הזנות לצד הקנסות (תקנות אותן היה אמור להתקין כשר משפטים, אך גם אז בחר שלא לעשות זאת). אוחובסקי ואוחנה מזכירים כי ארגונים ותיקים ומוערכים תומכים בדחיית החוק: "שדולת הנשים", "אחותי", "אגודת הלהט"ב" ועוד. רוב המתנגדים מעלים טענה דומה: קודם יש לגבש מערך שיקומי משביע רצון לקורבנות, ורק לאחר מכן לאסור על צריכת הזנות.
שלוש שאלות למתנגדים לאכיפת החוק
הדיון הציבורי בחקיקה הוא מבורך, ומהווה חלק אינטגרלי מחברה פלורליסטית. יתירה מזו: ביקורת, כולל זו שלא מסכימים עמה, יכולה לעזור לנו ללמוד נקודות מבט נוספות. במקרה שלנו, הביקורת עשויה גם לסייע בהפעלת לחץ על הרשויות כדי להגדיל עוד את תקציבי הסיוע, ולהזדרז עם עיבוי מערך השיקום הקיים. עם זאת, הייתי רוצה לשאול את המתנגדים שלוש שאלות.
השאלה הראשונה: אתם בטוחים שאתם תומכים בשיקום מזנות וכן באיסור צריכת זנות? אם כן, היכן הייתם במשך שני העשורים, כשהקואליציה למאבק בזנות נלחמה לבדה על הגדלת תקציבי השיקום? רוב המתנגדים לא סייעו למאבק; בודדים, כמו "שדולת הנשים", נראו לעתים רחוקות בישיבות ועדת החוקה, אך לא נרתמו מעולם באופן אקטיבי. בזכות אישור החוק, הוכפלו תקציבי השיקום מזנות בישראל. במסגרת החוק החדש, נוספו 30 מיליון שקלים בשנה לשיקום. בתקציב זה, בשונה מכפי שמתאר אוחובסקי, כבר מוקמים באמצעותו מענים חסרים. אם כן, מדוע אתם חושבים שדווקא דחייה של החוק תוביל להוספת תקציבים ולא תעביר את המסר ההפוך לרווחה שאין טעם להזדרז?
השאלה השנייה: מה הסיבה האמיתית לחשוש מסנקציה פעוטה ביותר על צרכני הזנות, כשידוע שמעשיהם גורמים לסבל, תחלואה ומוות? במהלך העשור האחרון, מתו כ–98 נשים בזנות, שגילן הממוצע היה 40. תוסיפו למספר הזה מאות שלא שמענו עליהן, ואלפי נשים שנותרו בחיים, כמו ענת, אולם סובלות מטראומה מתמשכת.
הנימוק מאחורי הדרישה לדחות את החוק הוא: לרשויות אין כסף לנשים בזנות, אז עדיף שיחיו מכסף שיתנו להם הזנאים. האם נשמע לכם הגיוני לטעון שלא נכון להעניש זנאים, כי הנשים בזנות תלויות בהם כלכלית? וכן, מהי אם כן נקודת הזמן בה יהיה נכון להעניש אותם? איזה תקציב צריך להגיע לשיקום כדי שנהיה בשלים מוסרית לטעון שצריכת זנות אסורה? שנים נאבקים ארגוני הנשים על תקציב למאבק באלימות במשפחה, מעולם לא נשמעה טענה מגוחכת כמו "לא נעניש בעלים מכים, כי נשותיהם תלויות בהם כלכלית" או חמור מכך "לא בשלה העת להעניש גברים מכים כי אין מספיק מקלטים לנשים מוכות שיכולים לקלוט את הנפגעות". אולי, כי נשים נשואות נתפסות, בניגוד אלינו, כאוכלוסייה נורמטיבית? או אולי, כי כדי לעצור את הפגיעה בנו אף פעם אין זמן מספיק מדויק.
השאלה השלישית: אם דוחים את החוק "כי לנשים בזנות אין לאן ללכת" - איזה מנגנון יבטיח, שהזנאים לא ימשיכו לשדל ולשאוב למעגל הזנות נשים חדשות? ידוע שצרכני הזנות מעדיפים את הנשים שלהם צעירות ו"חדשות", ללא צלקות נראות לעין בגוף ובנפש. ללא איסור מובהק בחוק, הרתעה וענישה מינימלית, הם ימשיכו לייצר עוד ועוד קורבנות, שגם עבורן לעולם לא יהיה מספיק תקציב שיקום. אז מה הפתרון של מתנגדי החוק ל"דלת המסתובבת"?
מדהים אותי שערב כניסת החוק לתוקף יש מי שנזכרו בנו וחושבים שהפתרון האמיתי למעננו הוא דחיית החוק, ולא החלה דחופה שלו. אני מברכת את שר המשפטים ניסנקורן על עמידתו האיתנה לצידנו. כניסת החוק לתוקף אינה למעני, למען ענת או מי מחברותינו. עבורנו, זה מאוחר. החוק הוא בראש ובראשונה למען בנותינו, וכן למען נערות ונשים אחרות, שעדיין ניתן לחסוך מהן את זוועות תעשיית המין. עדיין לא מאוחר להציל אותן.
הכותבת היא שורדת זנות