בימים האחרונים מתחוללת סערה צינית ביותר סביב אירוע גיוס התרומות של הארגון של הרב פירר, שגרר גל של ביטולים לאחר שהאמנים המתנדבים לא היו מוכנים לשתף פעולה עם הדרת הנשים במופע. התגובה הנגדית לא איחרה לבוא, ורבים רכבו על גבו של הרב כדי להצדיק פגיעה בזכויותיהן של נשים.
היו יכולים להיות אלף פתרונות שלא מחייבים הדרה. נמצאו פשרות שונות כדי להתאים את האירוע לקהל ולגייס ממנו כספים: הערב תוכנן להיות בישיבה מעורבת, נעשו עיבודים לשיריו הלא תמיד צנועים של שלמה ארצי. אבל דווקא כשמדובר בהדרת נשים, דווקא שם לא נמצאה פשרה.
מנחם הורוביץ אמר על ארגוני הנשים: "זו לא הדרה במרחב הציבורי, זו רשעות במרחב הציבורי". הרב פירר צדיק, האנשים שבוחרים לרכב על הסיפור כדי להצדיק הדרת נשים ואי שוויון הם רשעים. הרי אם באמת היו מבקשים את טובתו ואת טובת האירוע, הם היו מייעצים לו למצוא פתרון של שלום שלא פוגע בנשים – לדוגמה, לברך בתחילת האירוע ולצאת כשעולה זמרת. הרי לא החולים ולא הרב הם העניין המרכזי פה: מבחינתם יש כאן ההזדמנות לעצור את התקדמות המאבק לשוויון המגדרי במרחב הציבורי בישראל, הזדמנות להשתיק ולאיים על כל מי שדורשת פה שוויון.
התירוץ משתנה מעניין לעניין. הפעם השתמשו בחולים, מחר ימצאו תירוץ אחר לדרוש בשבילו מהנשים להתחשב קצת, לא להתנגד ולא לעשות בלאגן. למה אנחנו לא יכולות "להתחשב קצת" שבאירוע ענק למתגייסים של 2019 הופיעו הכוכבים הגדולים ביותר בישראל, ללא זמרת אחת? הרי המטרה היא טובת החיילים והחיילות. ולמה אנחנו מתעקשות להופיע על שילוט רחוב, אם זה פוגע ברגשותיו של מי שלא מעוניין לראות נשים במרחב הציבורי? ולמה מתעקשות להיות טנקיסטיות, אם זה מפריע למי שלא מעוניין שנשים ישרתו בקרבי?
משחר ההיסטוריה דורשים מאיתנו הנשים להתחשב קצת, לוותר קצת. אנחנו ב-2019, הגיע הזמן שיתחשבו בנו. אנחנו 50% מהציבור במדינת ישראל.
*הכותבת היא מנהלת קשרי כנסת בשדולת הנשים בישראל