בגיל חמשים הפסקתי להתאפר כשגרה יומיומית. זאת הייתה החלטה מודעת, רדיקלית, שלא להתיישר עם הנורמה שאומרת: יש מראה "טבעי" שצריך לשאוף אליו וכדי לקיים אותו יש צורך בפעילות מאומצת שעולה מלא כסף ולוקחת ים של זמן. ההחלטה שלא לקיים את הציווי הזה דרשה ממני הרבה כוח.
בהתחלה הרגשתי כאילו אני יוצאת מהבית ערומה, חסרת כל הגנה, והתגובות היו קשות. אמרו לי שאני נראית עייפה, חיוורת. אני הסתכלתי על עצמי במראה וראיתי את מה ששמעתי - נראיתי עייפה וחיוורת. אבל לא ויתרתי ולאט לאט העייפה והחיוורת נעלמו ואני התרגלתי להיות עצמי בלי מסכת המייקאפ שהייתה העור השני שלי. בנוסף, גם חסכתי כל כך הרבה זמן כל בוקר, ולא בזבזתי יותר כסף על מוצרים שקריים באריזות קטנות וריחניות. חוויתי תחושה חדשה של חופש, זה היה משחרר, ניצחון קטן ומתוק.
חשבו על זה: אם אנחנו רוצות להיות נשים "נורמליות", כלומר ראויות, אנחנו צריכות לעבוד בזה, ממש להשקיע. אנחנו לא יכולות לצאת ״סתם ככה״ מהבית אלא יש סדרה של פעולות שצריכות להיעשות על מנת להפוך את עצמנו לנשים הראויות להלך בעולם; צביעת שיער (אם את מאפירה), דיאטה (אם את במידת גוף ממוצעות או יותר), מריטת שיער מהרגליים (ואולי מעוד מקומות), ניתוחים פלסטיים (אם יש לך קמטים או סימני גיל אחרים), איפור (ללבוש מסכת מייקאפ ולא להראות כפי שאני נראית באמת) ועוד ועוד.
זאת עבדות, אין דרך אחרת לתאר את זה. ופסח זה זמן נהדר לדמיין יציאה המונית של נשים משועבדות מעבדות לחירות. יכול להיות שזה נשמע דרמטי, אבל עבדות בהגדרתה היא סדרה הרגלים או התמכרויות אשר שוללים את החופש, ובהגדרה אחרת זאת עבודה שעושים במשך ימים ושעות מבלי לבחור לעשות אותה. ואני יודעת, חלק גדול מהנשים יטענו שהבחירה בידנו. בחדר האמבטיה שלי לא עומד מצרי עם שוט ומצווה עליי למרוח קונסילר מתחת לעיניים. לכאורה, אנחנו בוחרות לעשות את העבודות הסיזיפיות האלו הקשורות ב-"להיות יפה", ואף אחד לא מכריח אותנו. ואנחנו אכן מפנימות את הנורמות האלו שחלות עלינו כ"נשים ראויות". אנחנו מאמצות ומבצעות. מורחות, מפדרות, ומורטות מבלי להטיל ספק.
אז איך ההימנעות מהפעולות האלו או מחלקן מביאה חירות? רובנו ממהרות לצבוע שיער ברגע שצצות לנו שערות אפורות-לבנות כדי להעלים את הגיל האמיתי שלנו. יש בפעולה הזאת הפנמה עמוקה כל כך של המסר שאנחנו, בגיל האמיתי שלנו, פחות יפות. אנחנו צריכות להשתדל להראות יותר צעירות. כי אשה בשער לבן או אפור היא פחות אטרקטיבית, ולכן שווה פחות בחברה. אז מרגע שהתחלנו אנחנו חייבות להקדיש שעות ארוכות אצל הספר. נניח שהתחלנו לצבוע בגיל 40 והמשכנו עד גיל 80 ואנחנו אצל הספר פעם בחודשיים לשעתיים בכל ביקור. מדובר ב- 500 שעות של צביעת שיער! האם על זה אנחנו באמת רוצות לבזבז את ימינו היקרים על פני כדור הארץ? אפשר בזמן הזה לעשות הרבה דברים אחרים שיכולים להועיל לנו יותר כמו להתקדם בעבודת הדוקטורט או לבלות עם חברות או לעבוד ולהרוויח כסף.
ותנו לי לעשות עבורכן עוד חישוב קטן. בנוסף לחמש השעות אנחנו אצל הספר אנחנו גם משלמות על זה. 200 שקל לצביעת שיער? כמעט 50,000 ש"ח לתקופה של 40 שנה. אין ספק שאפשר לעשות עם הכסף השקעות יותר מועילות, השקעות שנשאר מהן משהו. זכרון מתוק (במקרה של טיול) או לימודים (את נשארת משכילה) או איזו השקעה סולידית בבורסה. חוץ מזה שזה לא ממש בריא לשים על הראש את כל החומרים הכימיים האלה ששורפים לנו את הקרקפת, מייבשים את השיער, ומי יודע מה זה עושה למוח. ובכלל, כמה תסכול כרוך בזה. הרי תוך כמה שבועות את תסתכלי במראה והנה התחילו לצוץ השורשים הלבנים המקוללים והנה נכנסת לשגרת הימים ה״מוזנחים״, ועד שלא תבקרי שוב אצל הספר תרגישי נורא.
"הנעורים הם חד פעמיים, וגם אסתי לאודר ורונית רפאל ביחד לא יכולות להשיב אותם"
מההשקעה שלנו ביופי לא נשאר כלום בסופו של דבר. היא מתאדה בכל פעם מחדש ובטח לא מועילה לזמן של בגרות וזקנה. הפעולה של צביעת השער היא פעולה שלוקחת מאיתנו חופש, זמן וכסף (ויש עוד המון פעולות כאלה שלוקחות לנו המון זמן ועולות המון כסף במהלך החיים שלנו כנשים). חשבו כמה משחרר יכול להיות לא לעשות את הפעולות האלה. דמיינו את הטיול המושלם באיטליה, או איך יהיה להעביר את הקיץ בהודו. דמיינו את התואר בתולדות האמנות, או בהיסטוריה שתמיד פנטזתן עליו. או את הדירה הקטנה להשקעה שרציתן לרכוש. חלקנו תמיד יאמרו שאנחנו אוהבות את איך שזה גורם לנו להרגיש; יפות, מטופחות, ראויות יותר. שגם זאת השקעה בחיים ושהכל מבחירה.
אז לא צריך לוותר על כל פעולות היופי בבת אחת אבל אפשר לדמיין: איזה שחרור וחופש נוכל לחוות בלי רשימת החובה הזאת שיש לנו כנשים. בספרה ״מיתוס היופי״ (1991) כותבת נעמי וולף על עבודות היופי כעבודות סיזיפיות שאין להן סוף כי צריך לעשות אותן שוב ושוב וכל פעם מחדש. היא מסבירה איך בד בבד עם הצלחת המהפכה הפמיניסטית, שתודות לה אנחנו יכולות ללמוד באוניברסיטה, להשתתף בבחירות ולעשות קריירה, אנחנו עדיין ממשיכות לחשוב על עצמנו כלא מוצלחות ולא ראויות כמו שאנחנו.
הפרדוקס הגדול הוא שדווקא כשאנחנו ממשיכות עם עבדות היופי, לצבוע שיער, להסתיר את הגיל, להראות צעירות, אנחנו ממעיטות בערך הכישרון שלנו והניסיון שבא עם הגיל. אנחנו אומרות בכך שאנחנו מפחדות "לצאת מהתמונה" ומחזקות את הרעיון שנעורים ויופי הם הכי חשובים ושווה לעבוד בשבילם. אבל תכלס, על אף ההשקעה והרצון, זה לא ממש עוזר.
הנעורים הם חד-פעמיים, היו וחלפו, וגם אסתי לאודר ורונית רפאל ביחד לא יכולות להשיב אותם. מטרתה של עריצות היופי היא למגדר נשים, וההבטחה שאם נראה צעירות ויפות גם נצליח היא הבטחת שווא. כדי להבין איך אנחנו משעבדות את הגוף שלנו, הבריא, היפה, הנשי, הבשל, המזדקן, למיתוס היופי ואיך אנחנו חיות בתוך עבדות בהסכמה, מבחירה, רק צריך להעיף מבט מסביב ולראות את העבדות בכל מקום.
סיביל גולדפיינר היא בעלת מותג האופנה קום איל פו