מפגש הפסגה שנערך השבוע בין נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לבין שליט צפון קוריאה קים ג'ונג און, היווה (אולי), סימן דרך היסטורי ביחסים בין המדינות, אך היה לו פן נוסף, מדאיג. פן שמלמד עד כמה, למרות שחשבנו שהתקדמנו כברת דרך ארוכה ביחסים בין המינים, ניתן במהירות לסגת לאחור.
תמונת החתימה על הסכם ההבנות בין ארצות הברית לצפון קוריאה משקפת טוב יותר ממילים, את השינוי שעובר על ארצות הברית וכנראה קיים מאז ומעולם בצפון קוריאה וחלקים נוספים בעולם. שתי משלחות יושבות זו מול זו, ובחדר רק אישה אחת, המתורגמנית של הנשיא האמריקאי. אף אישה שבאמת יכולה קצת לשנות את שיח הגברים. הגברים התייצבו ללא אישה בתפקיד משמעותי בצוות וללא בת לוויה, נהפכהו ראינו הרבה גברים בסביבה ורבים מהם במדים.
התמונה הזאת מלמדת על ההליכה לאחור של העולם בשיתוף פעולה מלא מצד העולם המערבי, ביחס לשילובן של הנשים במוקדי קבלת ההחלטות. נשים כמעט ולא נמצאות בתפקידים בכירים בבית הלבן (חוץ מהדוברת, שרה האקבי סנדרס), נשים הן גם מיעוט קטן מקרב חברות הקבינט של טראמפ, שלוש אל מול 13 גברים ואצל קים ג'ונג און התמונה אינה שונה.
צופה מן הצד או מכוכב אחר, עלול לחשוב שאין נשים על הפלנטה הזאת, חשבנו שהזמנים משתנים, הזוג ברק ומישל אובמה הפגינו זוגיות שוויונית וחזקה - המשפחתיות, הקריאה לשוויון אמיתי, כל אלו פתחו את הפתח למציאות אשר יותר מאפשרת ופחות מבדילה ומגדירה. אותן מחוות רומנטיות ורגעים משפחתיים של הזוג גרמו גם לציניקנים הגדולים להתרגש ולהבין את כוחה של המשפחה בתודעת הציבור.
מישל אובמה לא הייתה "עזר שכנגד", אלא שותפה פעילה ומשמעותית, אבל מתברר שקל מאוד לצעוד לאחור. היום אפילו לא צריך להראות את המשפחה כי נמסר הוא או שיש לך משהו אמיתי או שאין לך בכלל, הממשל אינו סובלני למשהו שאינו אמיתי, FAKE בלשונו. מה שמסתתר מאחורי הגישה הזאת, אומר שאין צורך במחוות או הצגות ולכן עדיף שלא תהיינה נשים בכלל מאשר נשים חסרות משמעות.
עם בחירתו של טראמפ, גישה זאת מחזירה אותנו לבידול המגדרי. בחירתו ודמותו הציבורית תרמו לשינוי בשיח, מסרים המקדמים שוויון שהיו נהוגים ערב בחירתו, לא רק שאינם מקובלים יותר אפילו אין צורך להעמיד פנים שהם נדרשים ובוודאי לא חשובים.
החודש מציינים 25 שנה לצאת הספר "גברים ממאדים ונשים מנגה" של ג'ון גריי. עיקרו של הספר היה הניתוח לפיו הגבר מגדיר את האני שלו דרך מעשיו ויכולתו להגיע להישגים ואילו האישה מגדירה את עצמה דרך הרגשות ומערכות היחסים שלה. מעין ניסיון להכתיב לכל אחד ואחת מאיתנו את מקומנו בחיים בהתאם למגדר שלנו. התחושה היא שגם אם ב-25 השנה האחרונות, ההגדרות הללו הפכו לפחות רלוונטיות, כעת, הן חוזרות ומשתלטות על השיח ומחזירות אותנו אל המציאות שבה אומרים שנשים מגדירות את עצמן דרך הרגשות שלהן.
הכותבת היא מומחית לפילוסופיה משפטית ומייסדת ארגון "משפחה חדשה"