"הלוואי שמחר בבוקר אקום מכוערת", הייתה המשאלה שהבעתי בלילה האחרון.
אתמול אכלתי ארוחה במקדונלדס, ישבתי עם הצ'יפס והנאגטס שלי על יד השולחן, הראש בוהה במסך הפלאפון (כן, מודה) והאצבע מתקתקת. בשולחן שלידי התיישבו שני בחורים. הרגשתי שהם מסתכלים עליי, והתעלמתי. כשהרמתי את ראשי מהמסך, מבטי נפגש עם מבטו של אחד מהם, והוא אמר "את מאוד יפה".
גמגמתי "תודה" והמשכתי לאכול. כשקמתי לפנות את המגש שלי, הם הסתכלו עליי שניהם במבטים בוחנים שגרמו לי להרגיש לא בנוח. למרות שלבשתי חולצה עם ציור של בנות הפאוור פאף וחצאית שלא הייתה מביישת תלמידה באולפנה, הם סרקו אותי מלמעלה למטה כאילו הייתי דוגמנית מסלול וגרמו לי להרגיש כמו שווארמה מסתובבת על עמוד.
כשיצאתי משם, בדרך לתחנת הרכבת, עצר אותי גבר, כבן שלושים, וביקש לשאול שאלה. הסכמתי, והוא שאל כמה שאלות זניחות: בת כמה אני, מה עשיתי בצבא, איפה קניתי את התיק שלי. מהר מאוד הוא הגיע לפואנטה - לאן אני הולכת, עם מי, והאם אני רוצה לבוא לשתות איתו משהו.
הוא היה מנומס. הוא אמנם עמד קצת קרוב מדיי, ואני שילבתי ידיים בחוסר נוחות; אבל הוא לא נגע בי, או קרא לי בשמות, או העליב אותי. אני עניתי תשובות קצרות ונקודתיות, "כן" "לא", והוא שאל שאלות. המשפט האחרון שאמרתי בשיחה היה משהו בסגנון "אני מצטערת, אני צריכה ללכת, סליחה, לא מתאים לי כל כך להכיר כרגע". המשפט האחרון שלו היה "את רוצה שאלווה אותך לרכבת?", ואני עשיתי את עצמי כלא שומעת, כי אני לא אוהבת להגיד "לא".
לפעמים אני סתם רוצה לבלות עם חברות
אני לא באמת רוצה להיות מכוערת. לקח לי המון זמן לאהוב את עצמי בדיוק כמו שאני, ועדיין, לפעמים מתעורר בי הרצון להיות שקופה, להעלם מהרדאר של הגברים שמתחילים איתי ברחוב.
רובנו אוהבים תשומת לב ונהנים ממנה, הבעיה היא המינון. הם שואלים "למה לא", ומתעקשים להבין, ו"אולי בכל זאת" ו"מה יש לך להפסיד", ואני מגמגמת בחוסר נוחות, מרגישה רע, חושבת שאולי פגעתי למרות שהייתי מנומסת.
אני לא אוהבת להגיד "לא". זה קשה. אני יודעת שקשה גם לקבל "לא". אני מעריכה את האומץ שדרוש כדי לגשת למישהי ולחזר אחריה. אבל הליכה ברחוב אינה הזמנה להיכרות, יציאה עם חברות להופעה לא כוללת שלט "בוא תדבר איתי", הפרופיל שלי בפייסבוק לא מבקש ממך לשלוח לי הודעה. קורה שאני ממהרת לרכבת, קורה שאני יוצאת עם חברות למסיבה פשוט כי מתחשק לי לבלות איתן. לא תמיד אני מעוניינת בתשומת לב מגברים.
גברים שואלים איך הם כן יכולים להתחיל עם בנות. הרי אני טוענת שהגבר בן השלושים היה מנומס, והצעירים ממקדונלדס לא עשו שום דבר מטריד במיוחד. כולנו מסכימים ש"היי הלו כוסית בואי הנה כפרה לאן את הולכת" או עשרות הודעות בצ'אט זו לא הדרך, אבל מה כן?
אין לי תשובה. להפנות את הגברים לאתרי הכרויות ואפליקציות, שם נשים מעוניינות להכיר, מוביל לטענה ש"הרומנטיקה מתה, היום הכל טכנולוגי". אני קצת מסכימה. מה לעשות, אני לא חושבת שגברים צריכים לראות בכל אחת מאיתנו פוטנציאל להיכרות. ולא לכולן קל להגיד "לא", לא פשוט לקום וללכת.
ואם למרות זאת אתה בטוח במאת האחוזים שבת הזוג הבאה שלך צועדת מולך ואתה חייב בכל מחיר לשוחח איתה עכשיו - תפנה בנימוס, בכבוד, נסה לקלוט את שפת הגוף שלה. אם היא יוצרת קשר עין, מחייכת, משתתפת באופן פעיל בשיחה - תמשיך. אם היא נבוכה, מגמגמת ומביטה לצדדים - אולי כדאי לך לעצור. אתה לא בטוח? תשאל. "אני מפריע לך?", "את ממהרת?". גם אם התשובה שלה לא תהיה חד משמעית, נסה להבין את הרמז. יש הבדל גדול בין "לא, זה דווקא ממש מעניין מה שאתה מספר" מחויך לבין "האמת שחברה שלי מחכה לי..." במבט מושפל.
הלוואי ומחר בבוקר אקום כמו שאני, עם ביטחון עצמי ויכולת להגיד מה נעים לי ומה לא. הלוואי ואקום מחר בבוקר לעולם בו כולנו קשובים זה לזה ומרגישים בנוח.