לפני כמה ימים ציטט דף פייסבוק ישראלי העוסק בספורט משפט שאמר אנדראה פירלו, שחקן העבר של נבחרת איטליה בכדורגל: "אני לא אוהב להתחמם לפני משחק. זה כמו שיש לך את בר רפאלי על המיטה בעירום ואתה אומר לה 'חכי רגע, אני מגיע אלייך עוד 15 דקות'".
הפוסט זכה לאלפי לייקים. רובם של המגיבים לא האמינו שפירלו באמת הזכיר את בר רפאלי, אחרים ראו בכך כבוד ישראלי, וחלק אחר התייחסו לחשיבות החימום לפני פעילות גופנית. מעטים היו אלה שהתלוננו על האנלוגיה הסקסיסטית.
מה מביא שחקן כדורגל להפוך אישה לאובייקט מיני כדי להסביר תופעה הקשורה לעולם הספורט? מה מביא פרשני ספורט לצטט אותו באופן חופשי וללא שום הסתייגות? מה מביא אלפי אנשים לקבל את שני אלה באופן טבעי? מה הקשר בין תרבות הספורט - אותו עולם הכולל את הספורטאים, המתווכים והקהל, לבין תרבות האונס - תרבות שאמנם מגדירה אונס כלא לגיטימי ואף כעבירה פלילית, אך למעשה מאפשרת אותו כתוצאה מיחס חברתי ותרבותי המגלה סלחנות כלפי אלימות מינית והחפצת נשים?
מותו של קובי בראיינט נותן לנו הזדמנות להביט שוב בתרבות הספורט שלנו. לבחון כיצד אנחנו לא מגמדים את מעשיו לעומת הישגיו הספורטיביים; לבחון כיצד אנחנו לא מטשטשים את הניצול שלו, בגלל שלא פעם קמנו לראות אותו בארבע לפנות בוקר.
משחקים כמו גברים
קשה להתעלם מהמסגרת הגברית בעיקרה, שהיא בדרך כלל הדומיננטית באירועי הספורט ההמוניים והפופולאריים: שחקנים, מאמנים, בעלי קבוצות, שדרנים, פרשנים, כמעט כולם גברים. גם בקבוצות של נשים, רוב המערכת סביבן היא גברית. מסגרת זו, כמו מסגרות גבריות מובהקות אחרות (כמו מילואים, למשל), מאפשרות ביטויים המציגים את האישה כאובייקט מיני, דוגמת האמירה של אנדריאה פירלו מתחילת המאמר. שלמה שרף, למשל, בעת שכיהן כמאמן נבחרת ישראל בכדורגל, דיבר על מצבה של קבוצתו רגע לפני השתתפותה במשחק חשוב בו היא נחשבה נחותה: "אנחנו כמו כלה בליל כלולותיה. היא יודעת שהיא הולכת לקבל, אבל היא לא יודעת כמה".
סממן בולט נוסף של תרבות האונס בתרבות הספורט הוא הקריאות והשירים של האוהדים. המיניות הבוטה של רבות מהקללות ביציעים וההתייחסות לאמא של השופט, שפרט לתיאור עבודתה כזונה ניתן למצוא גם את שאר איברי המין שלה, כבר הפכה לשקופה עבורנו. ההתייחסויות המיניות מופנות גם אל האחיות והנשים של השחקנים, וכמובן שגם הזהות ההומוסקסואלית משמשת כר פורה של קללות. גם אופי המשחק מבוטא בדימויים מגדריים: "אתה משחק כמו ילדה" או "הוא משחק עם ביצים" הם משפטים רווחים, וחיפוש בגוגל לביטוי "שיחקנו כמו גברים" יעלה אלפי תוצאות.
היחס המילולי הזה לנשים בא לידי ביטוי גם במעשים. על פי מחקר בינלאומי שנערך בסוף שנות התשעים, עולה שבספורט קיים ניצול מיני במידה רבה יותר מהממוצע בכלל האוכלוסייה ושערוריות מין רבות אכן התפרסמו לאורך השנים סביב ספורטאים ונערות ליווי. כלומר, יחסי מין הופכים אצל ספורטאים מקצועיים רבים למוצר צריכה שהם משלמים בעבורו כסף, והאשה היא רק אובייקט המספק את השירות הזה.
הוסיפו לזה גם את מעמדם של הספורטאים בעולם החברתי, את הרדיפה של בעלי ממון אחריהם וההערצה מצד הקהל; את הכסף שמאפשר להם לקנות סביבה תומכת שמספקת מין בקלות אך לא מעיזה לספק ביקורת או התנגדות; וגם את העולם התחרותי בו הם חיים, הכולל מתח, דריכות ושהייה ממושכת מחוץ לבית. כל אלה מספקים את הרקע הנדרש להבנת תרבות האונס בהקשר של תרבות הספורט.
הספורט הוא אנחנו
אבל תרבות האונס מתגלמת בתרבות הספורט, בעיניי, בעיקר בקשר השתיקה סביב הפגיעות המיניות. הקשר הזה מקיף את בעלי הממון המפרנסים את כוכבי הספורט, את השותפים לאימון ולקבוצה שחיים לצדו ולא פעם פרנסתם תלויה בו, את התקשורת, שחיה ביחסים של תן וקח עם מושא הסיקור שלה, ולבסוף גם את הקהל - שחייו של הספורטאי קשורים בזהותו שלו.
כי כמו כל רכיב תרבותי שהופך עם הזמן לחלק מהזהות של אנשים, כך גם ספורט. הצפייה במשחקי כדורסל באופן קבוע בימי חמישי, האזנה לשירים ושערים בימי שבת או עידוד נבחרת מועדפת במונדיאל הם חלק מהזהות של אוהד ספורט, בדיוק כמו הזכרונות של מרק המלוחייה שהכינה לו סבתא, הדלקת הנרות שהדליק בחנוכה, המוסיקה שהוא שומע או הבגדים שהוא לובש. תרבות הספורט קשורה בזהות שלנו באלפי נימים דקים, שפגיעה בהם היא לא פעם מכאיבה וקשה. מי שהספורט הוא חלק מתרבותו, ואולי מי שהוא לא אז לא יוכל להבין זאת, קשה לו לוותר על פריטים מרכזיים כל כך בתרבות הזאת. בואו ונבחן כיצד אנו מונעים מתרבות הספורט שלנו, שהיא חלק חשוב כל כך בזהות של רבים מאיתנו, להפוך לתרבות של אונס.
