היום לפני שלוש שנים עברתי אונס.
כמעט כל בן אדם יכול להעיד על אירוע אחד ששינה אותו, ששינה את תפיסת עולמו, את מי שהוא, וזה האירוע שלי- לטוב ולרע.
השיח על האונס בשנה הזו, שנת 2019, רק הולך וגובר מרגע לרגע.. יחד עם תנועת הme too, יחד עם הפרשות המזעזעות שאנחנו נחשפים אליהן ללא הפסקה, עם תלונות השווא, היציאות וחיי הלילה בין היתר, החלטתי שאני אוכל להתמודד עם החשיפה, עם השיתוף, בשביל להגביר את המודעות עוד יותר, את העלבון והכאב שנגרם לי מהמקום האישי שלי.
מילדה חברותית ומקובלת, הליצן של השכבה, זאת ששומעים אותה תמיד, הפכתי לבחורה אחרת, השתניתי ב180 מעלות. מצאתי את עצמי נעדרת מבית ספר לחצי שנה בגלל שצוות בית הספר פשוט לא ידע איך להתמודד איתי, שוקעת בדיכאון וללא כל רצון להתמודד עם המצב.
מצאתי את עצמי הופכת לשיח הציבורי באזור, כל אחד מביע את הדעה שלו, בין אם היא פוגעת ובין אם לא, ללא כל שום אכפתיות ממני- מי שעומדת במרכז הסיפור.
זה קרה במסיבה של ילדה מהשכבה, מקום בטוח עם עוד עשרות ילדים שמקיפים אותי יומיום כבר שנים, ואז שלושה בחורים החליטו פשוט לאנוס אותי, לרצוח לי את הנפש, תוך כדי הם גם דאגו לצלם.
עד אותם הרגעים, כשקראתי על בחורות ובחורים שעברו אונס וקפאו, לא האמנתי. לא האמנתי שאותם אנשים באמת קפאו. אפילו שפטתי כנראה מתוך כאב על אותם קורבנות, כל פעם זה היה ממלא בי כעס מחדש איך הם נתנו לדבר כזה לקרות, איך הם נתנו לעצמם לעבור אונס. לא האמנתי שיום אחד גם אני אעבור דבר כזה, גם אקפא ככה ופשוט לא אהיה מסוגלת לזוז, אעשה כל שאומרים לי.
אני, בתור בחורה גדולה וחזקה, עמדתי שם ללא שום יכולת לזוז. פשוט עומדת קפואה ומאבדת את הזכויות לחירות ולביטחון אישי.
יצאתי למלחמה על האמת שלי
כששמעתי שקורבנות אונס מרגישים אשמים בזה, לא האמנתי.. זה היה נשמע לי כל כך הזוי שמישהו ירגיש אשם בדבר כל כך כואב שנגרם לו שלא באשמתו.. ואז מצאתי את עצמי סוחבת במשך חודשים רגשות של חרטה וכאב, של אשמה אמיתית שאני גרמתי להכול, הרגשתי כל כך אשמה שבאיזשהו שלב התקשרתי לשוטרת שליוותה אותי ואמרתי לה לסגור את התיק כי האשמה גדולה עליי ואני לא מסוגלת לגרום לבנים כזה נזק באחריותי.
עד אותם הרגעים, כששמעתי על בחורות (בעיקר) ובחורים שעברו אונס ולא הגישו תלונה, העצבים היו ממלאים את הגוף, פשוט תחושה של כאב והפסד, אבל פה לעומת הרגשת הקיפאון, הייתה לי הזדמנות לפעול לפי דעתי, לצאת למלחמה על האמת שלי ועל הצדק על הכאב שנגרם לי.
ההחלטה להגיש תלונה לא הייתה עניין של מה בכך, ידעתי שאני יוצאת להליך לא פשוט, למלחמה אמיתית על האמת שלי ובאמת מצאתי את עצמי בשנה וחצי של סיוט, זו תחושה שאי אפשר להעביר במילים, זה לחץ שאני לא מאחלת לאף אחד. שנה וחצי של חקירות במשטרה ללא הפסקה, של עימות, של פרקליטות ודיונים, כל שבוע שקדם לדיון, זה שבוע ללא חיים מהלחץ ומהפחד, כי עם כמה שאת בטוחה בעצמך, לעולם אי אפשר לדעת מה יהיה ואיך זה ייגמר.
הלחץ והתקופה הקשה נגמרו ב12.11.17 כשהם נמצאו אשמים והודו אחרי חתימה על עסקת טיעון. מאז אותו יום החיוך חזר, זו חותמת שנותנת אישור לכל הסבל שעברתי, שיש מי שסומך עליי שאני דוברת אמת, בוטח ומאמין בי, זה ביטחון עצמי שפתאום טס כי אם הצלחתי לעבור את זה אז מה אני לא אצליח..
בשונה מהמון קורבנות אונס שיוצאים נגד המשטרה והפרקליטות, אני חייבת להזכיר את משטרת שדות בקדימה, שתמכו ועזרו, הם ידעו להכיל אותי ברגעים קשים מה שלא מובן מאליו. ליווה אותי פרקליט מפרקליטות מחוז מרכז שהיה שם תמיד עבורי, שידע לייעץ ולהגיד את המילה הנכונה, שהיה שם עבורי גם מעבר לשעות העבודה שלו, שעזר לי כמו שעושים לבן משפחה קרוב.
בתקופה הזו חיזקו אותי לאורך כל הזמן המשפחה, החברות והחברים, אנשים שפגשתי לאורך כל הדרך, כל אחד חיבק, עטף ועשה את מה שהוא יכל למעני, היו שם אנשים שהרימו אותי ללא הפסקה, שדאגו שאצא מהכאב עד כמה שאפשר, ובזכות כמה מהם אני פה מאושרת מתמיד.