הרשת מלאה בפוסטים זועמים שמופנים כלפי השרה מרב מיכאלי שהביאה ילד לעולם בעזרת פונדקאית. חלק משווים את הדבר לאישה שפונה לזנות - לאלה לא אענה. בעיניי זו דמגוגיה ותו לא. דיון מסוג זה מתאים לאלו שרוצים לצעוק ולהתלהם ולא מצליחים להכיל את המורכבות שבנושא הזה.

כשחתמנו על חוזה עם אחת מחברות הפונדקאות אמר לי בני הבכור, שאז היה בן תשע: "אמא, זה לא כל כך יפה לקנות ילד, נכון?" ובעצם ביטא את מה שהרבה מבוגרים רצו (אולי) לשאול אותנו ולא העזו. הסברתי לו שאנחנו לא קונים ילד אלא משלמים לאישה שהסכימה לשמור על הילד שלנו ברחם שלה תשעה חודשים, כי הרחם שלי, איך לומר, מסר את נשמתו לסרטן. הוא קיבל את ההסבר. או אולי, בחוכמתו הרבה, הבין שיש דברים שלא תמיד יש להם תשובה פשוטה.

הפעלים "להינצל" ו"לנצל" לא מגיעים מאותו המקור ובמבט ראשון אין להם דבר במשותף. אבל אם מתבוננים לעומק, הנושא הוא לא שחור ולבן.

כשחושבים על תהליך הפונדקאות יש כאלה שהתמונה ברורה להם מהרגע הראשון: ה-"לנצל" מגיע בהקשר של הפונדקאית הענייה, המסכנה, חסרת הכול (והקול?), שנאלצת למכור את גופה ואת רחמה ומנוצלת על ידי הזוג. הזוג לעומתה הוא זה ש"ניצַל" מגורל של להיות חשוך ילדים, זה שבזכות כספו הרב מצליח לקנות את אושרו.

ויש את אחרים שגם להם תמונה ברורה, אבל אחרת: הפונדקאית הענייה היא זו שניצלת בזכות הזוג, שבאמצעות מכירת רחמה מצליחה לשפר את חייה ואת חיי ילדיה הביולוגיים. היא תצליח לתת להם חינוך, שירותי רפואה, מחשב ואוכל בכסף שאותו קיבלה. הזוג - מנקודת מבטם של אלה - מנוצל על ידי המערכת הקרה שמשתמשת במצוקתו ומאפשרת לו לקנות שירות אינקובטור במחיר מופרז של דירה קטנה בשדרות.

המציאות, כמובן, מורכבת יותר.

הפונדקאית נושאת בגופה עובר (או במקרה שלנו שני עוברים) במשך תשעה חודשים (או במקרה שלנו, כמעט שמונה). היא עולה במשקל, עוברת בדיקות דם ומתנפחות לה הרגליים. אצלנו היא גם מפתחת רעלת הריון, שמשמעותה, מעבר לסכנה מיידית לה והוצאת העוברים (שלנו) לפני הזמן, היא שאולי אם תרצה הריון נוסף, שלה או לא שלה, הוא יהיה הריון בסיכון. הפונדקאית שלנו גם יולדת בניתוח קיסרי, עם צלקת בתחתית הבטן, עם הורמונים שמשגעים אותה, ועם כדור לייבוש חלב שהיא מקבלת מיד לאחר הניתוח.

"גם אני מרגישה צער על כך שזו הדרך שנדרשתי לעבור כדי שלבני יהיו אחים, צער על התשלום הכבד שאותו משפחתי תשלם על ה'דירה הקטנה בשדרות' שהשקענו בתהליך"

במשך שלושה ימים היא רואה את התאומים בכל פעם שאני עוברת במסדרון ומתעקשת לחבק אותה, להסביר לה את הוקרת התודה שאני חשה כלפיה. בעיניי רוחי היא מרגישה צער. צער על כך ששני התינוקות ששוכבים בעריסות, לבושים בבגדים ממיטב אופנת שילב, נולדים למציאות אחרת ממה שילדתה שלה הכירה. ואולי היא מרגישה שלו היה לה יותר כסף, יותר אמצעים, שני התינוקות האלו היו נולדים לה, היו שייכים לה מבחינה ביולוגית, והיא הייתה מגדלת אותם לבד (כי היא חד הורית) באושר ובאושר.

היא ניצבת שם וליבה מלא צער.

ואני שם, אחרי סרטן המחמד, אחרי כריתת הרחם, אחרי הנשימות העמוקות (לא בגלל הלידה, אלא בגלל המועקה בכל החודשים האלה בהם הילדים שלי נמצאו ברחם אחר), אחרי הלחץ מהלידה המוקדמת, אחרי השהות של חמישה ימים בבית חולים לבד עם הילדים, כי לבעלי לא מרשים להיכנס. אחרי כל זה גם אני מרגישה צער. צער על כך שזו הדרך שנדרשתי לעבור כדי שלבני יהיו אחים, צער על התשלום הכבד שאותו משפחתי תשלם על ה"דירה הקטנה בשדרות" שהשקענו בתהליך, צער על כך שאני עומדת שם, עם העריסות של ילדיי ומודה עשרות פעמים בכל השפות שאני מכירה לאישה אחת שהחתך שבבטנה שורף, שליבה נחמץ ושעיניה נוצצות מדמעות.

אני ניצבת שם וליבי מלא צער.

באגם הצער הזה עומדות שתי נשים: האחת שנולדה במדינה ענייה, ילדה בת בגיל 18, התגרשה, לא רכשה מקצוע ופנתה להצעת עבודה שהחליטה שתוכל לתת עתיד טוב יותר לה ולבתה. והשנייה שגם היא נולדה במדינה ענייה, אבל שהתמזל מזלה והוריה לקחו אותה לארץ אחרת. שעברה אי אלו אסונות רפואיים ב-36 שנות חייה, שמעה תשע שנים את כמיהתו של בנה לאח ואת כמיהתו של בעלה לעוד ילדים, ושפנתה לתהליך לא פשוט, לא נסבל לעתים, ובעיקר מלא בחוסר ודאות, כדי לממש את חלומם של היקרים לה.

אנחנו עומדות שם, אחת מול השנייה. לא שתי נשים חלשות. לא אישה מנוצלת ואישה מצילה. אנחנו שתי נשים שנשבעו לעשות את הטוב ביותר שביכולתן עבור משפחתן.

ולא. זה לעולם לא פשוט.