כשאנו מדברים על פוסט טראומה, אנחנו בדרך כלל חושבים על מלחמות. גברים הלומי קרב שמתקשים לחזור לשגרת חיים שלווה, מוצפים טריגרים וזיכרונות. מבלי לקחת דבר מהחוויה הקשה עמה צריכים להתמודד הלוחמים, אני מבקשת להציף תופעה אחרת, פחות מדוברת אך הרבה יותר נפוצה – פוסט טראומה בקרב נשים.
ממחקרים ידוע שבלי קשר לחומרת האירוע, לנשים סיכון גבוה פי שניים לסבול מהפרעות הקשורות במתח לעומת גברים, והן עומדות בפני סיכון גבוה של כמעט פי 10 לפתח תסמונת פוסט טראומתית חודש לאחר שנחשפו לאירוע טראומתי, ופי 5 לאחר שלושה חודשים מהאירוע, זאת בהשוואה לגברים. ועוד ידוע, שאחד הגורמים העיקריים להיווצרות פוסט טראומה אצל נשים הוא תקיפה מינית.
כשמחברים נתונים אלו לסטטיסטיקה שמדווחת שברוב המקרים התוקף הנו אדם המוכר לקורבן ואל המציאות התרבותית ארוכת השנים בה הנושא הושתק וטואטא אל מתחת לשטיח – אזי אפשר להתחיל להבין את השכיחות הגבוהה יחסית בה נשים לוקות בפוסט טראומה.
אך הפוסט טראומה הנשית כתופעה חברתית-תרבותית זוכה למאפיינים שונים מזו הגברית. בזמן שגברים פגועים מוכרים על ידי מוסדות השלטון וישנם מערכי טיפול ותמיכה מובנים, כמו גם פיצויים כספיים – נשים, לעיתים קרובות, מוצאות עצמן אינדיבידואליים בודדים במערכה.
החברה מכירה בפוסט טראומה הגברית כתסמונת לגיטימית שהנה תחת אחריות החברה אליה הגבר משויך, בזמן ש'התסמונת הנשית' לרוב כלל אינה מזוהה כתסמונת. נשים רבות בכלל אינן יודעות שהן לוקות בפוסט טראומה ונתפשות על ידי החברה בתוכה הן חיות כחרדתיות, היסטריות, דרמטיות.
הקושי ביצירת לגיטימציה לקיומה של פוסט הטראומה אצל נשים אינו מסתיים בזאת. בתקופה זו, בה אנו מדברים על סליחות, ראוי להתייחס גם לפער המצוי במופעים התרבותיים השונים של פוסט טראומה בקרב גברים ונשים. שהרי גבר פוסט טראומתי אינו נדרש לסלוח לאויב שלו שאכן זוכה להיקרא 'אויב' על ידי הציבור הרחב בעוד שלעיתים קרובות, נשים נדרשות לחיות לצד המקרבנים שלהם, לראות כיצד החברה מחבקת אותם וסולחת להם, ואף לסלוח בעצמן – לעיתים כמנגנון התמודדות רגשי בהעדר מימוש הצדק על ידי מערכות החוק והמשפט, ולעיתים כחלק מהצורך להישאר חלק מקהילה אשר אינה חווה את הטראומה של האישה כטראומה.
טור זה אינו בא לפגוע בזכותם של גברים פוסט טראומתיים לטיפול והכרה. התמודדותם קשה, ארוכת שנים, לא תמיד ברת פיתרון. מטרת טור זה הנה להציע את החיבוק הממסדי, הקהילתי והתרבותי שגברים אלו מקבלים מהחברה גם לנשים. הצפת הבעיה למודעות לא מיועדת לפגוע באף אחד. סביבנו נשים רבות הסובלות מפוסט טראומה וזהו תפקידנו לעזור בזיהוי ומתן מערך תמיכה וטיפול לתופעה. לא לסלוח בשמן על הטראומה ולהדחיק אותה, אלא לתת לגיטימציה לקיומה של הטראומה. זהו חלק מתפקידה של חברה בריאה ומוגנת. לא רק בגבולותיה הנלחמים אלא גם בתוכן.
הכותבת היא ד״ר לתקשורת. פרסמה לאחרונה את הספר "קורא לה אלה" (הוצאת זמורה ביתן) העוסק בפוסט טראומה