"אני האמנתי לאורך כל הדרך שהוא לא עשה כלום, אני מכיר את הבן שלי". כך אמר אביו של אחד הנערים הצפויים להשתחרר במהלך היום מהמאסר בקפריסין, אחרי שבמהלך חקירה לילית שינתה המתלוננת את גרסתה וחוקריה הגיבו לכך בהמלצה לשחרר את החשודים באונס ולעצור אותה בחשד לתלונת שווא. אז שוב אותה צעירה בריטית מעבירה את הלילה עם חבורת גברים שמפעילים עליה לחץ, ושוב היא מסיימת את הלילה מובסת.
כמה כואב.
אני לא יודע מה באמת היה שם במלון בקפריסין. אני רק מניח שאם אני הייתי עובר את מה שעברה, לכאורה, המתלוננת, הייתי משנה את גרסתי אלף פעם. הרי גם מול עצמי הייתי מאוד רוצה להאמין שלא קרה כלום, שזה רק סיוט, שאני לא זוכר טוב.
הלוואי שהאבא הזה צודק. הלוואי. הרי כולנו מעדיפים ללכת לישון במחשבה שיש נערות שמשקרות לפעמים מאשר שיש נערים שאונסים לפעמים. העובדה שכולנו מעדיפים לחשוב כך מספקת תשתית פסיכולוגית פשוטה ורבת עוצמה להדחקה מוחלטת של תוקפנותם של גברים בעולם. כך נולדת האשמת הקורבן.
אז הלוואי שהאבא הזה צודק, אבל מה אם הוא לא?
אנחנו יכולים להמשיך לספר לעצמנו סיפור שירגיע אותנו על כך שמדובר בטובי בנינו ושאין סיכוי שעשו את זה, או כמו שאמר דורון הרמן השבוע ברדיו 103 בעודו מסקר את הסיפור, "אגב, חלקם אמורים להתגייס שבוע הבא ליחידות קרביות..." . כך אנחנו עושים לרוב. מה שאנחנו לא יודעים לכאורה לא פוגע בנו.
אבל רק לכאורה.
אני מעדיף לא לספר סיפור מרגיע. אני מעדיף להשתמש בפרשה הזו דווקא כדי לפתוח את העיניים. כדי לומר שגברים כקבוצת אוכלוסייה נמצאים בסיכון מאוד גבוה להיות פוגעים, להיות אלימים – ואגב, ממש לא רק כלפי נשים: רוב הקורבנות של אלימות גברית הם דווקא גברים, ובמובן זה האלימות הגברית אינה בעיה של נשים אלא בעיה של כלל האנושות. אני בוחר כן להזדעזע מהסיפור הזה, ולא אכפת לי אם הוא קרה או לא קרה. אני בוחר להזדעזע כי אני יודע שהוא קורה כל יום. אני גם יודע שכל עוד אנחנו מחפשים את הדרך הקלה להירגע, אנחנו עושים עוול לבנינו ולבנותינו כי אנחנו לא פונים לטפל בבעיה. והבעיה היא שאנחנו כחברה - בכל העולם, לא רק בישראל - מטפחים גבריות אלימה וקהת חושים. אנחנו מגדלים גברים כך שיוכלו לשאת כאב ולהדחיק את הצדדים הפגיעים בהם ("To man up", כפי שאומרים האמריקאיים), ואז אנחנו מופתעים שאין בהם די רגישות כלפי הזולת.
יאנוש קורצ'אק אמר "אין ילד רע, יש ילד שרע לו". אם גברים אחראיים ל-96% ממקרי הרצח ומהווים 99% מאוכלוסיית בתי הסוהר בעולם, אנחנו מוכרחים לשאול את עצמנו, איזה רע עשינו להם? ולא כצעד של הסרת האחריות מגבר שפגע, אלא כצעד של לקיחת אחריות חברתית על התופעה העגומה והנפוצה כל כך שנקראת אלימות גברית. אסור לנו להפריד את תוקפנותו של גבר זה או אחר מהקונטקסט החברתי-תרבותי שבו היא מתקיימת.
נכון להיום מערכת החינוך עוסקת בהמון נושאים עם הנוער שלנו, כאשר באופן אבסורדי הנושא שהכי מעסיק אותם אינו מקבל מענה והם נאלצים ללמוד עליו מתרבות הפופ ומהפורנו. אני יודע את זה כי אני מדבר איתם על זה, וכשאני מדבר איתם הם אומרים לי שאם היו מרגישים בנוח לדבר על זה עם ההורים, היו שמחים להדרכה בנושא.
אז הרע שעשינו להם הוא שגידלנו (או שאפשרנו להוליווד, לפורנו ולקבוצת השווים לגדל אותם במקומנו) עם מודל גבריות שמסרס את הנפש פנימה, שמעדיף הדחקה על ביטוי אותנטי של רגש, שמעודד לדומיננטיות ואסרטיביות על פני שיתוף פעולה ופשרה. שמעדיף את מי שמסתדר לבד על פני מי שעוצר רגע לבדוק שכולם בסדר, מכיר בחולשותיו, מהסס, פונה לבקש עצה.
אני פונה לכל ההורים לנערים באשר הם, אל תעצמו עיניים. דברו עם בניכם, הזמינו אותם לשיחה פתוחה בנושא (הנה 23 דרכים ללמד בנים איך להתנהג עם נשים). נצלו את הפרשה הזו כדי לפתוח שיחה עם הבן שלכם. ודאו עמו שהוא יודע להבחין בין טוב ורע, ודאו איתו שהוא מבין שאלף סמיילים בוואטסאפ לא שווים נפש מרוסקת אחת, ודאו שהוא יודע שהפורנו לא אמיתי והסבירו לו גם מה כן. אל תפקירו אותו להתמודד לבד עם הנושא שהכי בוער בו, אל תפקירו אותו ללמוד מהאינטרנט מהי אישה, איזה יחס היא אוהבת ומה הופך גבר לגבר.
עצוב מאוד אם מתוך זה שאנחנו "סומכים" על הבנים שלנו נמנע מהם את היד המכוונת שהם כל כך זקוקים לה בשדה הזה של יחסים ומיניות. האחראיות היא שלכם, קחו אותה באהבה.
מיכאל קרן הוא אב לבן ולבת, חוקר ומרצה עצמאי בנושאי מגדר, מיניות וגבריות. מנחה מעגלי גברים uמשתתף במיזם 100% אחריות המתקיים ב-1.8 ובו יתקיימו ברחבי הארץ מעל 100 הרצאות בחינם, במטרה לתת להורים כלים לשיחה בריאה עם ילדיהם בנושאי מגדר ומיניות
