בסוף השבוע האחרון קרא בג"צ למדינה לאפשר לזוגות חד מיניים הליכי פונדקאות וקבע כי "החרגה גורפת של גברים הומוסקסואלים נחזית כהפליה חשודה". עד היום זכאות להליכי פונדקאות בישראל ניתנה רק לנשים נשואות או יחידניות עם בעיה רפואית מוכחת המונעת מהן לשאת בעצמן את ההיריון.

לא צריך להיות דוקטורית לכלכלה או סוציולוגיה כדי להבין שסביר להניח שצפוייה לנו אינפלציה משמעותית בביקוש לאמהות פונדקאיות בישראל. זה הגיוני, פתאום לאותן עשרות נשים בודדות בשנה, שאחרי שנים של טיפולים לא הצליחו להרות והלכו על נתיב של פונדקאות, מצטרפים מאות אם לא אלפי זוגות חד מיניים שרוצים להקים משפחה ודורשים גם. ובצדק! אם סטרייטים מקבלים אז למה לא הם?

והביקוש, חברים, גדול: לפי נתוני משרד הבריאות מ-2018: בין השנים 1998–2017 היו בישראל 666 לידות מפונדקאות, בהן נולדו 823 ילדים.

ממוצע של 35 לידות פונדקאיות בשנה בישראל.

בחו"ל, לעומת זאת, המספרים קופצים. בשנים 2005–2017 הוגשו לבית משפט 1,513 בקשות לצו בדיקה גנטית לקשרי משפחה ולמעמד קטינים בנסיבות של פונדקאות בחו"ל (כשנולדים תאומים מוגשת בקשה אחת ולכן מספר הילדים גדול יותר).

ממוצע של 126 לידות בשנה בחו"ל עבור ישראלים. רבע מהבקשות הללו הן של בני זוג מאותו המין ו-27% של מבקשים יחידים – כלומר, כבר היום מתקיימות בכל שנה, לכל הפחות, 31 לידות בממוצע עבור זוגות חד מיניים בחו"ל.

אז מאיפה תגענה כל אותן פונדקאיות ישראליות שתפקידן לענות על הביקוש שפתאום, לכל הפחות, יכפיל את עצמו אם לא יותר?

ב-2010 ערכו נופר ליפקין ואתי סממה מחקר על מצב הפונדקאיות בישראל. מהמחקר עלה כי מרבית הפונדקאיות (75%) היו גרושות, כ-22% רווקות ו-1% אלמנות. 70% מהן היו בעלות השכלה תיכונית בלבד, 17% לא סיימו עשר שנות לימוד ורק ל-7% אחוז מהן היה תואר אקדמאי. רבע מהפונדקאיות לא היו מועסקות בעת שפנו לפונדקאות ואלו שכן עבדו, ברובן הגדול, עסקו בתחום השירותים. נתון מעניין נוסף הוא שכ-20% מהפונדקאיות נולדו בברית המועצות לשעבר.

שנה לאחר מכן, הוועדה לאישור הסכמים לנשיאת עוברים ומשרד הבריאות התירו גם לנשים נשואות להיות פונדקאיות ולא רק לחד הוריות. יש הטוענים שהדבר שינה במידת מה את מצב הפונדקאיות בישראל – זו הנחה שאינה מנותקת מהמציאות, אך היא לא נבדקה מעולם ולפי נשות מקצוע שעוסקות בחקר התחום, סביר להניח שהן לכל היותר 20% מכלל הפונדקאיות בישראל.

אני מאמינה לכל פונדקאית שמספרת שהיא עושה את זה ממניעים אלטרואיסטים בלבד, שהחוויה שלה חיובית ומעצימה ושהיא לא מנוצלת. אלא שלפי כל הנתונים, אותן נשים מייצגות קבוצה לא גדולה מתוך כלל הפונדקאיות. קבוצה מוערכת, דעתנית וראויה - אבל לא בהכרח מייצגת את מרבית הפונדקאיות.

האם באמת יש בישראל מספיק נשים עם ילדים משלהן, במצב סוציואקונומי מספיק טוב, משכילות, בריאות ועובדות – כדי לאפשר את הרחבת התעשייה הזו ללא ניצול? האופטימיות והאופטימים יגידו שכן, אני חושבת שלא.

לתוך המשוואה הזו נכנס גורם נוסף שלא טובת ההורים המיועדים ולא טובת הפונדקאיות בראש מעייניו: סוכנויות התיווך. למרות שהוצע בעבר שעל התיווך יהיו אמונות רק עמותות או ארגונים ללא מטרות רווח, זה לא קרה וכיום הקשר בין הפונדקאיות וההורים המיועדים נעשה דרך גופים מסחריים, שלא ידוע מה בדיוק גודל הקופון שהם גוזרים על ההורים והאמהות הפונדקאיות אבל הם גוזרים ותסמכו עליהם שבתוך הליך של מאות אלפי שקלים, הוא גם לא צנוע.

טוב תעשה המדינה אם לצד הרחבת הזכאות לפונדקאות בישראל תהדק את הפיקוח על התעשייה הזו ותעביר את ניהול התיווך לארגונים ללא מטרות רווח או משרדים ממשלתיים – באמת שאין שום צידוק לגבר הזה שיושב באמצע וגוזר קופון שמן על לא לעשות כלום.

גל אוחובסקי, בטורו ממגאזין סוף השבוע האחרון, אמר כי "צריך לראות את הפסיקה הזאת, בעיתוי הזה, כניסיון (כמעט נואש) של האנשים החכמים מירושלים, לטלטל מעט את המערכת, ולהזכיר לעולם שישראל אמורה להיות מדינה דמוקרטית, שבה כל האזרחים הם שווי זכויות". נותר רק לקוות שהיא זוכרת גם שהזכויות של האחד לא יכולות לבוא על חשבון האחרת.