אני רעות, תלמידת כיתה י"ב. עוד מעט אסיים שתים עשרה שנות לימוד. שתים עשרה שנים של לימודים, שתים עשרה שנים של מבחנים – וכמעט שתים עשרה שנים שבהן מדדו לי כל בוקר את אורך המכנסיים.
מכיתה ב' מודדים את לי המכנסיים. ניסיתם פעם למצוא מכנסיים בגובה הברך לילדה בכיתה ב'? אל תבזבזו את הזמן שלכם. אין כאלה.
בחטיבה זה כבר היה טקס השפלה ממש. היו מעמידים אותנו – רק את הבנות – ומבקשים שניישר את הידיים ונצמיד אותן לירכיים. אם המכנסיים שלי היו גבוהים יותר מהאצבעות היו מוציאים אותי מהכיתה ואומרים לי לחכות שההורים יביאו לי מכנסיים להחלפה. אם הם לא היו יכולים לבוא – הייתי נשלחת הביתה. ואם שאלתי למה, היו אומרים לי: "את יודעת איך את נראית בקצר", "את צריכה לכבד את התלמידים הדתיים", "זה מגרה את הבנים". ילדה בת 13, כן?
תגידו, למה אף אחד לא אומר לבנים לא לבוא עם מכנסיים קצרים? למה כשהירך שלי מציצה מתחת למכנסיים זה מגרה, אבל כשרואים לבנים את הבוקסר זה בסדר? למה אותי ישלחו הביתה בגלל המכנסיים, אבל לבנים לא יגידו כלום? הבנים בשכבה שלי מגיעים עם מכנסיים יותר קצרים משלי, אבל אף אחד לא אומר להם שהם צריכים לכבד. רק אנחנו צריכות לכבד.
זה לא קוד לבוש. זאת אפלייה. שום דבר לא מצדיק את האפליה הזאת. שום דבר לא מצדיק את ההשפלה הזאת. ואנחנו לא צריכים ולא צריכות לשתף איתה פעולה. לא התלמידות, לא ההורים – וגם לא המורים.
רוצים קוד לבוש במערכת החינוך? סבבה. אבל שיהיה אותו קוד לכולם.
***
צילום: עידו קרני
בימוי: דור אורבוך
עריכה: אורי סתו
איפור: סגית רייס
הפקה: דנה בן ג'ויה
עורך BOLD: ניב שטנדל
יש לכם דעה מעניינת, בווידאו או בטקסט? שלחו לנו: opinions@mako.co.il
