גזר הדין של אלירן מלול, רוצח מיכל סלה ז"ל, הסעיר את התקשורת הישראלית בשבוע שעבר, ובצדק רב. אין מילים של חמלה ואין מילות נחמה. אלימות שהיא קו מחשבה, הוויה של גברים שמנתבים את מצוקתם כנגד מישהו חלש מהם. כל כך נורא.
מה שמגיע לתקשורת הוא קצה הקרחון –אותו הדבר קורה בכל כך הרבה בתים. כל כך הרבה נשים נמצאות שם וסובלות את ההתעמרות, האיומים, המכות, הפחד. אולי הן לא מתות פיזית, אבל סביר שהן מתות ריגשית.
אני עוסקת שנים רבות בשולי החברה הישראלית, והקמת פורום מיכל סלה ז"ל מרגשת אותי מאוד. הם פונים לנשים ונותנים להן יד, הם עוסקים בבושה, מסירים אותה, מצרפים טכנולוגיות ומחפשים כלים לסייע לנשים במצב המסובך אליו נקלעו – מצב של טרור משפחתי בחצר הפנימית של חייהן.
אבל ככל שעובר הזמן התחדד לי שיש קבוצה של נשים שאין מי שמסייע להן. נשים שאין מי שמזדעזע ממה שקרה להן ולמשפחות שלהן. ישנה עוד קבוצת נשים, שבניגוד למשפט "יהי זכרך מהפיכה" שנאמר על מיכל סלה ומתחיל לחלחל למודעות הציבורית, המוות שלהן עדיין נשכח. נשים ערביות נרצחות בישראל, וישראל שותקת.
כשאשה ערביה נרצחת היא מקבלת כותרת בעיתון. כן, התקדמנו, וכבר נותנים כותרת בעיתון לאשה שמגיעה מהחברה עם הכי הרבה אלימות בישראל. כאן זה מתחיל, ונראה שכאן זה גם נגמר. מותה יתפוגג ברוח הטרפת הישראלית. אף אחד לא יראה מה זה עשה למשפחה שלה, אף אחד לא יסקר את המשפט של הרוצח, אף אחד לא יתעניין מה קורה עם ילדיה ומי מגדל אותם עכשיו.
את החברה הישראלית של 2022 לא ממש מעניין אם נולדת כאשה ערביה ובעלך רצח אותך. את שקופה. עליך לא יגידו "יהיה זכרך מהפיכה".
בשיח התקשורתי והציבורי על אלימות נגד נשים קיים עדיין פער עצום בסיקור של מקרי אלימות מהחברה הערבית לעומת היהודית.
>> מישהו יודע מה קורה עם הרוצח של ופאא עבאהרה?
>> מישהו יודע מה קורה עם הרוצח של מייסר עותמאן?
כבר קרו כאן לאחרונה מהפיכות. בואו נשים את המשימה הזו כמטרה, ולא רק נכניס את הנרצחת הבאה מהחברה הערבית לעוד ריבוע בעיתון לצד חברותיה ברשימת מלאי שגרתית של מספר הנרצחות השנה, אלא נעמול קשה שהיא לא תיכנס לשם.
הכותבת, ליאת מייה לומבזרוזו, היא דוקומנטריסטית ופעילה חברתית
