"היי מותק! את נראית טוב! אפשר את המספר שלך?".
אני מסתובבת. "מי אתה חושב שאתה? למה אתה חושב שאתה יכול לדבר אלי ככה? בטח שאתן לך את המספר שלי – אחרי שתקפוץ לי, יא דביל! מה אמא שלך הייתה אומרת אם היא הייתה יודעת שאתה מדבר ככה לבחורות ברחוב! איך היית מרגיש אם היו מדברים ככה לאחותך? אה? אה?!?!".
כך דמיינתי את הסצנה בראשי. במציאות, פשוט הסתכלתי קדימה והמשכתי ללכת. ממש רציתי, אבל פשוט שתקתי. אני לא ביישנית, כנראה שפחדתי שהוא יפגע בי.
אוף, איזה באסה להיות נערה ב-2018. כל כך הרבה יש לך על הראש. כולם רוצים להטריד אותך, את בתורך צריכה להדוף אותם בנחישות ובסרקזם, כל אינטרקציה עם העולם עוד תוליד טראומה ושום דבר לא באמת כיף. הקטע הזה, שפותח את ספר המתבגרות "ביוטיפול – נערות, עוצמה ויופי", של אשת החינוך האמריקאית נעמי כץ (הוצאת "אגם") מאיים להקדים עבור הקוראות הצעירות את כאבי הראש וגלי החום, הישר מגיל המעבר אל גיל 16 המחוצ'קן אך מתוח הפנים.
בת העשרה שתפגוש את רצף המונולוגים המלחיצים שבספר על הטרדות ברחוב, חרמות כיתתיים ושנאה עזה לירכיים באדיבות עולם הפרסום שכל מטרתו לגרום לך להרגיש רע – תתכסה בזיעה קרה. ולנוכח ההסברים הדידקטיים של כץ, שמתעקשת פעם בעמוד להזכיר שהיא מכירה הרבה כמוך ומבינה היטב מה את עוברת עכשיו כי יש לה בת דודה בת 13 – אין טינאייג'רית שלא תתבאס קשות שלא עשנה נער שרק רוצה לזיין ולהגיד "אחי".
כץ צודקת. זה באמת לא קל להיות נערה. זה לא קל להיות אישה, לא קל להיות בעיצומו של גיל ההתבגרות, וכשזה בא ביחד המעט שנשאר לך זה לטרוק דלת על החיים. אבל המונולוג המעושה הזה הוא כל מה שבת עשרה בדור הזה לא צריכה לפגוש. בנות שיודעות ביונסה מיהי, שתודעתן מתעצבת בימי קמפיין #metoo ושבאוזניהן God is a women של אריאנה גרנדה, כבר משוכנעות שהן לא טוי. אין צורך לתת להן שיעור בהחפצה ("לעיתים קרובות, בחברה שלנו מתייחסים אל נשים כאל חפצים: דברים שאפשר לראות ולגעת בהם, ולא כאל אנשים שניתן לכבד ולאהוב"), בפלישה למרחב הפרטי ובנזקים שגורמת להן תעשיית היופי. לא כי דברים כאלה לא קורים יותר, אלא כי המודעות כבר ישנה ועכשיו צריך ללמוד להתנהל כמו מנצחות. לשים רגשות נחיתות מוצדקים מאחור כדי להתקדם. פייק איט טיל יו מייק איט.
אם באתם להעצים, אז אל תפחידו. ציידו צעירות בכלים פרקטיים ואז תעברו לספר להן על המציאות הכיפית באופן יחסי שהן הולכות לפגוש, הודות למהפכה שהאמהות והאחיות הגדולות שלהן עשו. קמפיין מי טו? למה לגדל דור שלם של נשים בפוסט טראומה במקום לתת לו ליהנות מהפירות המתהווים? "ביוטיפול" מלבישה אג'נדות ודילמות פמיניסטיות שהיו נכונות לדור הקודם, על נשים צעירות שחיות בעידן של פוסט מאבק. יהיו לבנות הדור הצעיר צרות משלהן, בינתיים תנו להן להאמין מחדש שמותר ללכת בשדה פתוח, או לפחות לצאת למסיבת שכבה בתחושה הנעימה שמישהו יציע להן שם חברות ולא בפחד המשתק שמישהו ידחוף להן אצבע וישחית אותן לעד.
זה לא ספר פמיניסטי
הדברים היו נראים אולי טוב יותר אילו הדרשה של נעמי כץ הייתה אוהבת נשים במלוא מובנה. כי כוונה יש, אבל התוצר הוא לא ספר פמיניסטי כמו שהסופרת אוהבת לחשוב שיצא לה. במקום זה הוא חוטא בניגוח אישה ברעותה ובהאדרת הקונספציה הגברית "נשים נשים שק של נחשים" ("האם בנות מרושעות יותר מבנים? בנות עלולות להיות חסרות רחמים יותר מבנים. בנות נוטות להיות ישירות פחות – הן ידברו עם אנשים מאחורי גבן של חברותיהן ובצורה מכוונת ינדו מישהי מחבורתן").
היא עושה סקיני שיימינג ("אני בטוחה שכשאת פותחת מגזין את רואה נשים עירומות ומרביתן בעלות גוף שאינו נראה בריא. הן רזות מדי"), מתנסחת כמו אחראית משמעת באולפנא פינת דודה לידיה מ"סיפורה של שפחה" ("באמת היית רוצה שאנשים יראו את המחשוף שלך לפני שיראו את הפנים שלך?"), ומיד אחר מבקשת שיעשו באשר לגופן כל מה שהן רואות לנכון ("אמרי לעצמך: הגוף שלי קסום. אני מכבדת את הגוף שלי ומצפה מאחרים לאותו הכבוד").
הספר הזה שמשכנע בנות צעירות לזרוק מהחלון את כל מה שהחברה חושבת עליהן (חוץ ממה שכץ אומרת להן לחשוב), מושך את הרצפה תחתיהן ועושה להן עדכון גרסה ללא כל גיבוי, הוא בעיה לא מבוטלת בחינוך לדימוי עצמי בריא. שלילה יסודית של כל מה שאנחנו מכירות (רזה זה היפה היחיד, מגזיני נשים הם התנ"ך שלך, תהיי כוסית ותשתקי), בזמן שהמציאות שאנחנו חיות בה איננה די מעודכנת ונקייה משוביניזם באופן הרמטי (כי אנחנו עדיין לא שם במאה אחוז) – מותירה בחורות חצויות.
לא במקרה שינויים שמחזיקים לאורך זמן קורים לאט, זה כדי שנתרגל. כץ, ויחד איתה קמפיינים שחורטים על דגלם אהבה עצמית תוך התעלמות מוחלטת מהנורמות של הסביבה, מספקים כלים דלים מאוד לצעירות להביט מחדש במראה. היא אומרת להן לכתוב את מה שכואב להן ביומן, להאמין בעצמן, לפתוח מחברת ולעשות רשימה של כל הנשים שנראות כמו שמודל היופי מכתיב ורשימה של כל מי שלא, ואז לראות איזה צד ארוך יותר (נו, איזה?), אבל מה לעשות שעם הערצה עצמית לא הולכים למכולת? שעדיין צריך אישרור, מישהו שירים לך בחזרה? מה לעשות שיצורים חיים זקוקים לתחושת שייכות? שינוים קורים באיטיות ואוטופיות נבנות עוד יותר לאט משאימפריות נופלות, ולכן, בהיעדר אלטרנטיבה מושלמת, כשהעולם עדיין לא מתוקן כליל, תנו לנערות במה להיאחז. למדו אותן את הקשר שבין כסף לבין הצורך לגרום לנשים לשנוא את עצמן, ולקחת בעירבון מוגבל כל מה שנראה נוצץ ומושלם. הזכירו להן ששוני בתקופה שבה הן חיות הוא הזדמנות למינוף עצמי ולא יעד להסתרה. אבל אל תלבו אותם לשנוא אף אחד, כי זה כבר מתכון לדיכאון ותחושת זרות מתמשכת.
כשהנערות ידעניות והאמהות מבולבולות
"ביוטיפול" הוא אנטיתזה מהדהדת כל כך לאינסטגרם, שאין מצב שהיא לא מודעת. 250 עמודי מלל, משובצים במספר חד ספרתי של איורים גנריים. את המונוכרומטיות שוברים רק העמודים הראשונים בכל פרק, שצבועים בוורוד מילניאלס. זאת בזמן שהצבע של ילידות שנות האלפיים, בנות דור ה-Z אליהן פונה הספר הזה, שיצא בארה"ב בשנת 2016 ובישראל ב-2018, הוא הערפול רב-הגוונים שמופיע על מסך הסמארטפון עד שהפיד באינסטגרם נטען ומתפקס.
טירגוט כל כך לוקה בחסר של מוצר אל קהל היעד, אולי מכיל מסר מאחוריו, הגיוני להניח. האם באים להגיד לנו כאן משהו הפוך על הפוך? אבל מהר מאוד מתברר שלא מדובר בהתחכמות מתוכננת, אלא בחוסר ידע על תרבות ועולמות ידע של צעירים. והוא נשמע ככה: "בזמן כתיבת פרק זה יש לקים קרדשיאן 105 מיליון עוקבים באינסטגרם והתמונות שלה מקבלות אלפי תגובות. לכמה מהתמונות שלה יש יותר ממיליון לייקים. זאת כנראה ההגדרה של פופולאריות בתקופה הזו". וגם: "כמה מחשבות על סנאפצ'אט: סאנפצ'אט יכולה לשמש ככלי יעיל כדי לשמור על קשר ולשלוח תמונות מצחיקות לחברים. אבל ישנם אספקטים שליליים לאפליקציה".
כאן המקום לתהות על זהות קהל היעד של הספר הזה, כי בזמן שהוא מבקש להיות מדריך ישיר לנערות, למי בדיוק הוא מנסה להסביר מה מגדיר פופולריות? לאמהות האבודות או לבנות הידעניות והמנוסות שלהן? כי אם היא מתכוונת לבנות, אז היא מוזמנת לקחת כיסא נוח, יש להן שיעור ללמד אותה. ואם אלו האמהות, אז שבו לכן לבד ואל תגזלו את זמננו לריק, יש לנו פיד לתחזק. ואינסטגרם זאת עבודה, תגיד כל משפיענית רשת, מהדמויות היחידות שמצליחות לפנות לטינאייג'רס היום.
חמישה ספרים שכן כדאי לצעירות לקרוא:
צאי מזה \ אסתר דריל, הת'ר מקדונלד, רבקה אודס – כל מה שבאמת רצית לדעת (כולל איך באמת נראה מחזור על התחתונים ואיזה איבר נכנס לאיזה חור) מוגש כאן באופן המפורט והקולי שרצית לקבל אותו
דברים שצריכים לעבור - הרהורים וציורים \ ורד מוסנזון – ספר שירה מאויר שהוא זרם תודעה עדין לראש ולנפש של מתבגרת. פורסם באייטיז, אבל מחשבות על מה מותר ואסור באהבה, גיוס לצבא ודרישות של הורים הם חסרי מקום וזמן
טווסים בעליית הגג \ גפי אמיר – ספר שהוא המדריך ללמה אסור לך לממש הידלקות לגבר מבוגר. זה מקסימום סיפור טוב, לא באמת אהבה
את לא נולדת אישה, יצירות בשירה ובצילום \ ריקי כהן - שיעור בפמיניזם לדור חדש של נשים שמסוגלות לקלוט רק אימג'ים ולא שרדו את "המין השני" של סימון דה בובואר
אני שונאת את הצוואר שלי \ נורה אפרון – כדי להיזכר שמה שאת שונאת בגוף שלך עכשיו זה עוד כלום לעומת מה שתפגשי בגיל חמישים, כמו אי יכולת להשלים עם מה שהצוואר שלך הפך להיות. אז תפסיקי להתלונן על הזרועות שלך ותלבשי כבר את הגופייה הזאת