קרואטיה, אוקטובר 2016. אני צועדת עם התיקים לצד הכביש המהיר, לעבר נקודה שנראית לי הגיונית. שם אני מניחה את התיקים, מרימה שלט שכתוב עליו "בלגרד" בסרבית ובאנגלית, ומחכה.
כבר תפסתי טרמפים לפני כן בדרום אמריקה ובארץ. אבל המשאית בה הגעתי בסופו של דבר לבלגרד הייתה הטרמפ הראשון שלי באירופה, שם יצאתי למסע ארוך, ללא הגבלת זמן ובלי מסלול מוגדר מראש. במהלך שנה וחודשיים עברתי בטרמפים מסלול של 20,000 קילומטר, בעשרים ושתיים מדינות.
החלטתי לצאת למסע כי רציתי הרפתקה והשראה. רציתי לשמוע שפות זרות ולא מובנות, להתעורר בכל בוקר במקום חדש ולא לדעת איפה אשן בלילה. כמו שאמרתי לחבר ניו זילנדי שהכרתי באלבניה, "אני רוצה לנסוע לכל מקום ולדבר עם כולם". יש כל כך הרבה אנשים בעולם, כל כך הרבה סיפורים, רגשות וחלומות - ואני רוצה לשמוע כמה שיותר מהם במהלך הזמן שיש לרשותי כאן, בכוכב המשוגע שלנו.
טרמפים מאפשרים לי לפגוש אנשים שלא בהכרח הייתי נתקלת בהם אם הייתי מטיילת אחרת, שאוספים אותי בדרכם לעבודה, לחברים, לחתונה או הביתה. מנצחת תזמורת פולניה, גבר סורי תושב הולנד, נהג משאית טורקי עם ציפור קטנה בכלוב, מאמן טניס סקוטי, זוג צ'כי צעיר עם כלב, משפחות עם ילדים, פנסיונרים, שוטרים איטלקים שהתעקשו להסיע אותי לתחנת אוטובוס - אלו רק מעטים מתוך מאות הנהגים והנהגות שהסיעו אותי באירופה. השיחות איתם מגוונות, אבל כולם עצרו בגלל הרצון הטוב לעזור.
בטרמפים אני זוכה לראות את כל הדרך בין שני מקומות - הנופים, הכפרים הקטנים, ההבדלים בין מדינה אחת לאחרת. במסע של חמישה ימים מהולנד לאלבניה, במקום לשבת בתוך ציפור מתכת ולבהות בעננים - ראיתי את ההרים של אוסטריה והאיים בקרואטיה, ישנתי בחוץ בגשם וחיכיתי בכבישים בשמש, וכל אלה גרמו לי להרגיש שאני נוכחת כאן - בדרך זו, בעולם הזה.
המילה "טרמפים", בייחוד כשהיא מגיעה מאישה, נוטה לעורר תגובות סוערות. "את משוגעת לגמרי", "את לא מפחדת?!", "יש אנשים מסוכנים שם בחוץ". בפועל, נהגים שמציעים הצעות מגונות, מעירים על המראה החיצוני שלי או מנסים לגעת בי הם נדירים למדי. כשאני לא מרגישה בנוח, אני לא עולה לטרמפ - גם אם הנהג נוסע בכיוון המתאים. אם אני כבר ברכב והנהג מדבר או מתנהג בצורה לא נעימה, אני מעירה לו על כך ולפעמים אף מבקשת לעצור ויורדת מהרכב. גיליתי שלפעמים גברים לא מודעים כלל (או לא מייחסים חשיבות) לכך שנשים לא מרגישות בנוח עם מחמאות והצעות מיניות מזרים - וכשאני מעירה על כך, חלקם מופתעים מאוד ופוצחים בהתנצלויות. ועם זאת, אני מזכירה לעצמי שאני לא אחראית על התנהגות של אחרים, ושאם מישהו לא מכבד אותי - זה לא מעיד דבר עליי ולא צריך למנוע ממני לתפוס טרמפים, לפגוש אנשים מקסימים ולחיות את חיי.
"את יהודיה, אני מוסלמי, ואנחנו מסתדרים, נכון?" שאל אותי נהג תוניסאי. הוא אסף אותי באיטליה, אני הייתי בדרך לשוויץ והוא לצרפת. דיברתי איתו בספרדית, והוא ענה באיטלקית והראה לי תמונות של הבת שלו, שהוא כינה "נסיכונת". כך מטשטשים הטרמפים את הגבולות בין מדינות, דתות ולאומים. שנינו קודם כל בני אדם, והחוויה הזו עוזרת לי להשתחרר מכבלי השיפוטיות והדעות הקדומות.
זה לא תמיד פשוט. טרמפים פירושם גם שעות המתנה מעייפות, מבטים ריקים, נסיונות לתקשר ללא שפה משותפת והליכות ארוכות עם תיק כבד על הגב. אבל זה משתלם כשהמסע מסתיים ואני מגיעה ליעד אחרי יום, יומיים או שבוע רוויי חוויות. אם הצלחתי למצוא טרמפ ממקום מבודד באיטליה, להקיף את יוון בפחות משבוע, או לעבור שמונה מאות קילומטר ביום אחד - מי יודע מה עוד אפשרי בעולם, ולאן אוכל להגיע?
ב9.8 תרצה נינה בירושלים על המסע שלה ועל טיולי סולו בכלל. פרטים נוספים כאן