כולנו הבטחנו לעצמינו בשלב זה או אחר שלא נהיה כמו אמא שלנו – אבל בתאכלס? בסופו של דבר אנחנו מגלות שכולנו קצת אמא שלנו. ביקשנו מחברות מערכת mako לספר לנו: מה הדבר הזה שהן גילו על עצמן שהן בדיוק כמו אמא שלהן? הדבר הזה שהבטיחו לעצמן שלא יהיו וגילו שהגנטיקה חזקה יותר או הרגע בו תפסו את הראשון ואמרו לעצמן "אולי אלוהים! אני אמא שלי!". התשובות מפתיעות, מרגשות ומצחיקות.
רק אלוהים יודע מה הייתם עושים בלעדי
כשמישהו מהמשפחה מחפש משהו, ולא מוצא, ושואל איפה הוא בדיוק – המון פעמים בורח לי "אתה לא תמצא" ואני קמה בהתרסה, שלא לומר בכעס, למצוא בעצמי. מדובר בתכונה-בת של התסמונת הלא אסתטית "רק אלוהים יודע מה הייתם עושים בלעדי", והייתי שמחה אם היא הייתה פוקדת אותי רק לקראת גיל 70 (אנונימית)
דאגנית כמו שרק אמא שלי יכולה להיות
האמת שזה גילוי מהזמן האחרון כשצפיתי במשחק של צרפת-ארגנטינה במונדיאל. לקראת סוף המשחק כשאחד השחקנים הצרפתיים יצא לחילוף וכל האנשים שעמדו ליד הספסל ננתנו לו כיפים וחיבוקים אחד אחרי השני, שמעתי את עצמי אומרת בחמלה: "מה אתם נותנים לו כיפים? תנו לו כבר מים!". הבנתי שהפכתי לאמא שלי, דאגנית, חושבת על הצורך של האחר. כאילו מי חושב ברגע כזה מותח של דקות הסיום במשחק כדורגל על זה שהשחקן בטח נורא צמא מכל המשחק ומרחם עליו? נראה לי שרק אמא שלי (ליזי מורדר כהן)
העורבנית
אמא שלי הצליחה לבאס לי את מקור כל החיוניות בעולם: הצחוק. נהיה לי צחוק עורבני, צרוד וחסר חן כמו שלה. מדובר בצחוק או יותר נכון - קריאה שקשה לפספס. למה אני לא הבת של אהובה עוזרי למה? (אלה בן ארי)
כמה כמה בצלחת
אמא שלי תמיד בוחנת בשקט ובעיניים ביקורתיות את הצלחות של היושבים בשולחן, בין אם היא מכירה אותם ובין אם לא. יש לה מה להגיד על הבחירות של כולם – זו אכלה יותר סלט משניצל, זה אכל יותר פירה מלחם, היא שמה לב להכל. מתחת לפני השטח זה חלחל והפך אותי לאדם שאכפת לו מה אנשים אוכלים, כמה הם אוכלים ולמה הם לא אוכלים (אנונימית)
הדייקנית
אמא שלי גרה בבניין ליד התיאטרון. כשאנחנו הולכות יחד להצגה היא יוצאת חצי שעה לפני כי היא בחרדה שהיא תאחר. חצי-שעה-לפני! לתיאטרון שרחוק מהבית שלה מרחק של 3 דקות! לצערי גיליתי שגם אני כזו, ושאם אני הולכת לאחר לאנשהו, גם אם אף אחד לא מחכה לי, אני נתקפת חרדות קשות ואפילו דפיקות לב מואצות. בטח כשאני מאחרת למפגש איתה (יעל שגב)
הכי מגניבה שיש
אני מאמינה שכל אחת הופכת להיות אמא של מישהו כשהיא עצמה אמא אבל הייתה פעם שהפכתי להיות בדיוק כמו האמא הפרטית שלי ולא כמו כל האמהות. זה קרה כשחזרתי מהספר וזרמתי אתו על פוני קצר. חשבתי שזה הדבר הכי אבל הכי מגניב שיש, בדיוק כמו שאמא שלי כנראה חשבה שלהסתפר קצר ולעצב תספורת קוצים ביום הבריתה של הבת שלי. הגעתי הביתה, ראיתי את המבטים ההמומים של הילדים שלי שחשבו שאמא עברה אירוע מוחי וקלטתי שאני אמא שלי. זה היה אותו מבט בדיוק שאני נתתי לאמא שלי כשהגיעה לאירוע המשפחתי בלוק של קיפוד. היי, היא בטח חשבה גם שזה הכי אבל הכי מגניב שיש (אנונימית)
ומה איתכן? ספרו לנו בתגובות: איך אתן בעצם אמא שלכן?