במוצאי שבת התלבשתי יפה ויצאתי לקולנוע הקרוב למקום מגוריי, לצפות בעיבוד החדש ל"נשים קטנות". אחרי הכל מדובר בספר שקראתי בילדותי רק 11 פעמים, לכן אך טבעי שריסיי ישזפו כל פריים שנעשה בהשראתו. החלטתי לא לקרוא אף ביקורת על הסרט לפני כן, כדי לשפוט אותו באופן נקי ואישי ואותנטי ועמדתי בזה גם לקראת כתיבת שורות אלה.

במאה וחמישים השנים האחרונות מאז נכתב, מאות אלפי נערות בכל רחבי העולם אהבו אהבה עזה את ארבע הנשים הקטנות, ושיחקו במשחק "האם את מג, ג'ו, בת' או איימי", הרבה לפני שנשים צעירות התחרות ביניהן מי תהיה קארי ומי שרלוט ומי סמנתה. הספר הזה, שבכל דור ודור מעבדים אותו לסרטים המועמדים ל 6 פרסי אוסקר, אהוב מאוד בין היתר גם על נשים שמקפידות להכריז בקול רם: "אני לא פמיניסטית!" ולקעקע כל קשר ביניהן ובין האג'נדה, בעודן מזדהות עד העצם עם גיבורות הספר.

ולמה לא להזדהות באמת? הרי מה רוצות מג, ג'ו איימי ובת'? מה שנשים רוצות. הן רוצות להגשים את עצמן באופן שממלא אותן סיפוק רוחני ויצירתי – ג'ו רוצה להיות סופרת, איימי רוצה להיות אמנית מפורסמת, מג רוצה משפחה ובגדים יפים, וב'ת הטובה רוצה לנגן בפסנתר ולעשות חסדים. והן כמובן רוצות אהבה סוחפת. במובן הזה "נשים קטנות" הוא אכן ספר רומנטי שבו הסוף הטוב של כל אחת מהגיבורות, בדומה לגיבורות המתוחכמות יותר של ג'יין אוסטין, הוא חתונה מרגשת עם אהוב ליבן. אהבה.

אז אם מדובר ברומנטיקה, מה בדיוק פמיניסטי פה? תשאל הישראלית שסולדת ממאבקים פמיניסטיים קשוחים, ורואה בפמיניזם זירה שבה מתגוששים גברים ונשים, במשחק סכום אפס שבו שני הצדדים מבקשים לנטרל את כוחו של הצד השני. נשים ישראליות רבות שחלמו בילדותן להיות מג או ג'ו, מתנערות בבגרותן מהדימוי המשופם, נרתעות ורואות בפמיניסטיות חבורה אסרטיבית וקולנית, שמתייגת או הגבר כאויב פוטנציאלי, והן לא מעוניינות לאבד את אהדת הגברים. לא רוצות להכריע מי יכניע את מי, מי ירוויח הון פוליטי רב יותר ויצליח להעביר את חוק חזקת הגיל הרך, להוריד ידיים ולקרוא בקול  "Me too"  

אבל למעשה, כל ארבע הגיבורות, בעצם חמש, כולל מארמי, של לואיזה מיי אלקוט הן פמיניסטיות דווקא בבחירה שלהן לפעול על פי צו הלב! הן חותרות לביטוי עצמי אישי וייחודי, נישאות לגברים שהן חושקות בהן, ולא למי שהועידו להן דודות עשירות וחיי דלות. הן בוחרות באהבה על פני זוגיות ש"תסדר אותן בחיים". מבינות שעמדה חברתית משיגים דרך נישואים לאיש עשיר אבל מעדיפות את האינטלקטואל הרגיש, ובעצם הבחירה הרומנטית היא הבחירה הפמיניסטית. כי לפעול על פי צו הלב, זו הבשורה שהביא פמיניזם לנשים. וכדי שהבחירה הזו לא תהיה כרוכה במחירים כבדים, הפמיניזם חותר להשיג שוויון גם בתחומים כלכליים ומשפטיים: הזכות להשתכר בהתאם לכישורייך, הזכות להיות עצמאית כלכלית, הזכות להנהיג את חייך בהתאם לצו מצפונך - כדי שאישה באמת תוכל להיות רומנטית ולפעול על פי צו הלב, בלי שום שיקול זר, דרושה הרבה עבודת רקע פמיניסטית.

"אני רוצה להיות נאהבת" אומרת ג'ו הקולנועית (אגב, בספר היא מעולם לא הוציאה מהפה משפט כזה)

"אבל את אוהבת אותו?" שואלת אותה אימא שלה. ומוסיפה: "זה לא אותו דבר, את יודעת".

"אני יודעת". עונה ג'ו, רגע לפני שהיא נענית להצעת נישואין מגבר שאיננה מאוהבת בו.

איזה מזל שהיא חוזרת בה ובוחרת באהבה.

איה מזל שהיא פמיניסטית.