בשבוע האחרון התפוצצה ב"הארץ" כתבתה של תמר קפלנסקי, שבה נשים חשפו את מערכות היחסים המתעללות שחוו עם העיתונאי יהודה נוריאל שהלך לעולמו לפני כחודש. הכתבה מעולה, קשה לקריאה, מטרגרת ומתמקדת במונח שעד היום לא קיבל תיקוף חברתי או משפטי – התעללות רגשית. הוא עלה מדי פעם, בשמות אחרים, למשל כתבה על "המעגל הנרקיסיסטי" או המונח שהפך כבר לשגור למדי, "גזלייטינג". בניגוד להתעללויות פיזיות או מיניות, הטרדות מיניות או התעמרויות במקום העבודה, אלו עדיין לא צורות התנהגות שמקובל להתלונן עליהן, שיש נגדן חוקים או שנענשים עליהן.
שעבוד רגשי של אנשים, התעללויות מילוליות, ריקון מתחושת ערך עצמי, בידוד מהסביבה, יחסים רעילים – כולם על ספקטרום הבריונות הנפשית והערפדות הרגשית. תחום חדש וחמקמק, יבשת שעדיין לא מופתה, מה שגורם לאנשים לפקפק בקיומה תחת ההנחה שאם הם לא חוו משהו בעצמם אין שום סיכוי שהוא קיים. יהודה נוריאל התעלל נפשית בעשרות נשים, במקביל, על פני שנים ארוכות. השבוע הן סיפרו לראשונה את סיפורן ואם יש משהו מדכא יותר מהכתבה הזו, זה הטוקבקים אליה והתגובות ברשתות החברתיות. בחרנו כמה מהתגובות שחוזרות על עצמן שוב ושוב וענינו להן.
"הוא מת, הוא לא יכול להגן על עצמו. למה לא להניח לו?"
כמו בכל סיטואציה שבו המקרבן כבר לא עמנו, קופצים חובבי "אחרי מות קדושים אמור" ותובעים את עלבונו של המנוח. ונכון שהוא מת, אבל הקורבנות עדיין בחיים, והחיים חשובים יותר מהמתים. אם הדרך לתבוע צדק והכרה בפגיעה ובכאב היא אחרי המוות, שיהיה אחרי המוות. זה קצת יותר חשוב. במקרה של נוריאל, המתלוננות פשוט פחדו. איך מתלוננים על אדם שהרס לך את החיים בלי שהרביץ לך או אנס אותך, וגם ככה גרם לך להרגיש כמו מטורללת? בן אדם מקושר וחזק שמאיים עלייך ורודף אותך? ובכלל, כל חובבי קלאסיקת ה"עכשיו באים?", זו כבר באמת אחת הטענות הישנות בז'אנר, אז פשוט תגגלו "למה לא התלוננתי".
"למה X בת זוגו המוכרת לא מדברת?"
אחד הטוקבקים החוזרים (וגם הציוצים) המרושעים יותר בפרשה הזאת. אז לנוריאל הייתה בעבר בת זוג מוכרת שכרגע מעדיפה לא להגיב. אז מה. זכותה של כל אחת לדבר או לשתוק, "למה את שותקת" זה מיותר כמו "למה הן שתקו". לא הוגן שמי שממילא סבלו מקשר משפחתי או רגשי לאדם מתעלל יחטפו ביקורת אם הם מעדיפים לא להתבטא לגביו. אף אחד לא יודע מה הם עברו עם אותו האדם, הם לא צריכים להיענש גם על החרא שהוא עשה לאחרים.
"יש גם נשים מתעללות, למה עליהן לא כותבים?"
סטטיסטית, התעללויות של נשים, מכל סוג, פחות נפוצות מהתעללויות גבריות. אבל אם יש אישה שמתעללת באופן סדרתי, רגשית או פיזית, בבני אדם אחרים, ברור שראוי שיחשפו אותה גם.
"בסך הכל חרא של בן אדם, זה עדיין חוקי, לא?"
נכון, החוק עדיין לא מכיר בהטרדה נפשית או התעללות רגשית. אבל אלו בדיוק הפרצות בחוק שמאפשרות לנוריאל ושכמותו להתקיים, לשגשג בשטחים האפורים של האביוז. זה שאין חוק לא אומר שזה מוסרי ולא אומר שנקבל את זה. גם החוק למניעת הטרדה מינית נחקק רק ב-1998, התעמרות במקום העבודה הפכה לאישיו רק בשנים האחרונות – אנחנו מתקדמים לאט וזה ייקח זמן, רק התחלנו.
"לנשים אין אחריות על מעשיהן? למה הן לא עזבו?"
להתעללויות רגשיות יש דפוס חוזר שמתואר גם בכתבה, ויש בו מאפיינים של כתות, של שטיפת מוח, מניפולציות ושעבוד רגשי שמקשה על התנתקות, או ששואב בחזרה פנימה בכל פעם שמנסים. על אחת כמה וכמה כשמדובר בנשים צעירות מאוד, לעתים קטינות, ועם פערי כוחות משמעותיים. הרבה פעמים קשה לעזוב מערכות יחסים מתעללות כשההתעללות ברורה ופיזית ומפורשת, וקשה הרבה יותר כשמדובר בהתעללות סמויה וכשעוברים גזלייטינג שגורם לקורבנות להאמין שהן מטורפות. האחריות שלקחו הנשים היא בכך שהצליחו, בסופו של דבר, להיחלץ ממערכת היחסים ולשקם את עצמן נפשית.