"אני לא חושב על נקמה. יש אלוהים ואני לא אעשה את העבודה שלו"

"זה היה יום שלישי בלילה. בדיוק חזרתי מכדורגל והגעתי הביתה סביב 11 וחצי. בחצות התקשר אליי בן דוד שלי ואמר לי: 'בוא מהר לרחוב עבד אל גני, ירו בנאדר'. נסענו לשם מיד, זה לא רחוק מהבית שלי, הגענו בדיוק עם האמבולנס. אני מגיע לשם, רואה אותו פצוע, גמור. הלכנו לבית חולים ושם, אחרי שעה, הודיעו לנו שהוא מת".

כשהוא מופיע בתקשורת, עאבד שקרא רגיל להיות הירקן שכולם מכירים בכינוי "ינעל העולם". הוא סמל ישראלי לדו קיום (אמו יהודייה, אביו ערבי), כוכב תקשורת וגיבור רשת שהבסטה שלו בשוק הכרמל היא אתר תיירות. זה התחיל ב-2010 אצל רפי רשף: עאבד הראה למצלמות את המקלטים הנעולים בשוק בזמן תרגיל של פיקוד העורף וכבש את המסך בכריזמה ססגונית. מאז הופיע באינספור כתבות, תכניות טלוויזיה וסרטוני רשת, אבל הוא לא כאן כדי לספר את הסיפור הזה. בקול שבור הוא מדבר על בנו נאדר שקרא, שנרצח ביפו בגיל 32. זה קרה בלילה שבין ה-8 ל-9 באוקטובר ברחוב עבד אל גני בעיר ועדיין לא ברור מי עומד מאחורי המקרה. נאדר, שלא נחשב לדמות עבריינית אך הסתבך בעבר בעבירות קלות, הלך עם חברו ברחוב כשהשניים נורו על ידי אלמונים. צו איסור פרסום הוטל על פרטי חקירת המשטרה.

"הלך הילד, איך מרגישים? מה אפשר להגיד לך. אבדה גדולה", אומר עאבד השבוע. "עצוב מאוד, הכל השתנה, זה עולם אחר לגמרי ממה שהיה פעם. מתמודדים עם זה, כי צריך להתמודד עם זה. אבל הוא השאיר אישה, שני ילדים. אמא שזה קשה לה. הכי קשה זה לאמא שלו. הילדים שלו עוד קטנים, בן שנה וחצי ובן ארבעה חודשים. כשאני רואה אותם ברור לי שהם עוד לא מבינים מה קרה".

אתם יודעים מי היה יכול לעשות את זה?
"אני לא יודע. הוא אדם שעובד, לא פושע. פתח פה מסעדה של חומוס פול, אחרי זה כנאפה ובקלאווה. אחרי שסגר עבד מלצר אצל אבו חסאן. אין לנו אויבים, אין לנו דברים כאלה. זה לא היה צפוי, אבל זה קרה. אני לא מעוניין לדעת מי רצח את הבן שלי, מסרתי את זה בידיים של אלוהים. הוא ינקום. אני בעצמי לא חושב על נקמה או כלום, יש אלוהים ואני לא אעשה את העבודה שלו. דיברתי על זה בכל המסגדים ואמרו לי כל הכבוד שאני חושב ככה".

אתה מרגיש החמרה באלימות ביפו?
"הרבה שנים כל הבלגן הזה. זה לא מהיום. אני רק מקווה בעזרת השם שהבן שלי יהיה האחרון".

המקרה של שקרא בהחלט אינו הראשון. בחודשים האחרונים הייתה ביפו שורה של אירועי רצח ואלימות קשה שהזכירו באחת עד כמה העיר הזאת נפיצה: ביוני האחרון נדקרה למוות פאדיה קדיס, אלמנתו של בכיר בקהילה הנוצרית שנרצח אף הוא. חודש לפניהם נרצחה ביריות סמר חטיב, בת 33 מיפו, סמוך לראשון לציון. במקרה נפרד, האחיות נורית וחיאת מאלוק נדקרו למוות בדירה בעיר על ידי אחיהן. בחודש שעבר נפצע אנושות וליד אבו סיף בן החמש לאחר שנורה ברחוב מחרוזת בעיר. שלושה גברים נוספים נפצעו בינוני מהירי ובאירוע אחר נורה גבר בן 62 בחוף גבעת העלייה. בתחילת ספטמבר נשרפו למוות עזאם אלסיורי (65) ותחריר סעד (27) בחנות ברחוב יהודה מרגוזה. הטרגדיה של משפחת שקרא היא רק האחרונה שעלתה לכותרות.

מה קורה ביפו? האם היא פשוט נדונה לסבבי אלימות, כפי שנהוג לומר בייאוש על נקודות דרומיות יותר בקו החוף הזה? למה היא לא מצליחה להתנער מהפשע ומהמתיחות בין יהודים לערבים? מה הופך את העיר המעורבת הזאת לאחת השסועות והקשוחות בישראל?

על התשובות אפשר להתנצח, על התחושות פחות. ואלו של תושבי יפו קשות מאוד. "להרוג במגזר הערבי - זה נהיה כאילו שההדק ממש קל ויש גם נשק חופשי. זה לא צריך להיות ככה, אבל איפה המשטרה? היא לא רוצה שיהיה שקט", אומר שקרא. "זה טוב להם שאחד מחסל את השני. הם היו יכולים להיכנס פנימה לנקות את השטח כמו שצריך, אבל הם רוצים שנעשה את העבודה שלהם והם ישבו במשרדים".

חוקים זה רק צפונית לבוגרשוב

"יפו היא לא שכונה. היא עיר עם הווי, מהות ובעיות של עיר. זה 55 אלף תושבים שמתגוררים בכמה שכונות שונות מאוד: בצפון ובמרכז העיר נמצאת לב יפו, שכונה שהופכת להיות מאוד קוטבית עם פערים אדירים בין עשירים ועניים", מסביר איתן שמואלי, פעיל חברתי ומתמודד למועצת העיר ("הרשימה התל אביבית"). "הנמל, אנדרומדה והעיר העתיקה זה אזורים סגורים יחסית עם אוכלוסייה שעיקרה מבוססת מאוד. דרומה משם נמצאות זה ג'באלייה (גבעת העלייה) ועג'מי, שכונות עם רוב ערבי, ובמזרח יפו ג' ויפו ד' – שכונות יהודיות בעיקרן שבמרכזן שטחים מגודרים. הם שייכים למשפחות מקושרות לסחר בסמים".

בשנת 2000, כשערביי יפו הצטרפו למחאה ההמונית של ערביי ישראל – אירועים שניצתו עם פרוץ האינתיפאדה השנייה בשטחים ושהסתיימו במותם של 13 מהם – היו שראו בכך את קץ החלום על המזרח התיכון החדש. אבל לקונן על הדו-קיום של יפו כאיזו אידיליה שהייתה ונגוזה – זה בעצם לא להכיר את השטח של שנת 2000 או בכלל. מתחת למרצפות בנות אלפי השנים, מחוץ לחומות המוארות של הרובע התיירותי, העיר הזאת תמיד הייתה שילוב קשה של שסעים, עוני ואלימות. מדי כמה שנים הם פשוט מתפרצים.

"מאז ומתמיד חייתי ביפו, כל המשפחה נולדה וגדלה כאן. אני גרה בשכונת אל ערב, שכונה קשה שנקראה פעם 'ספארי' מרוב שהיה בה בלגן. גדלתי ביפו פרועה, מערב פרוע ממש, אלימות ורצח. מאז שאני זוכרת את עצמי אני שומעת על רציחות ביפו, אבל ברוב המקרים זה היה גברים, בחורים. אף פעם לא ילד בן חמש. ומקרים שנורו בהם נשים - כמעט כל שנות חיי לא שמעתי על זה ביפו עד השנה הזו", מספרת איאת אבו שמיס (34), משוררת ופעילה חברתית.

אבל אלימות תמיד הייתה.
"כשהייתי בת 18, כל קיץ היו לנו שלושה-ארבעה נרצחים. בחורים בני 17, לכל היותר 30. אדם שפוגע בילד זה פשוט חוסר אנושיות. פעם עוד היו כללים, מתי עושים מה ואיך. מאוחר בלילה, לא באמצע היום או בערב. לא בקרבת ילדים. היו להם ססמאות כך שהיינו יודעים מתי קורה מה. היום אפילו את זה אין".

"יפו זה עדיין המערב הפרוע. אני דואג כשהילדים שלי יוצאים החוצה, וזה לא רק אני. כל אדם שיש לו ילדים דואג. אני נוסע על רחוב יפת בשבע עיניים פקוחות, מרגיש שצריך להעלות מכ"מ לאוויר כדי לראות שהכל בסדר. התחושה היא של הפקרות. אין משילות, אין משטרה. כמו הודו", מוסיף שמואלי. "לתוך כל הבלגן הזה תכניסי גם אוכלוסייה מפולגת מעמדית ודתית".

עדי, תושבת יפו, מתארת עיר ללא חוק: "אחרי כל מה שהיה בזמן האחרון עם האופניים החשמליים, ביפו אתה עדיין רואה אופניים וטוסטוסים על המדרכות. אם אומרים שתל אביב היא עיר בלי הפסקה, אז יפו היא רק הפסקה. אתה יכול לעשות מה שבא לך. רמזורים, שלטים, חוקים – זה לא קיים".

מה קדם למה, השוטר האדיש או התושב השתקן

רבים מהמרואיינים מפנים טענות קשות נגד משטרת ישראל, אבל קצין משטרה טוען שאחת הבעיות בטיפול בפשיעה החמורה ביפו היא היעדר שיתוף פעולה של התושבים. "קורה לא מעט שתושבים עדים לפשעים חמורים, כולל רצח, ומעדיפים לא לשתף פעולה עם המשטרה. הם ממש שומרים על שתיקה כששואלים אותם מי ביצע את הירי או את הרצח. לשתף פעולה עם המשטרה זה מבחינתם חציית קווים אדומים, הלשנה".

גורם במשטרת מחוז תל אביב מבטל את הטענות לאוזלת יד: "קל לעמוד מהצד ולהגיד שאנחנו לא עושים כלום, אבל אנחנו משקיעים כוחות מיוחדים ואמצעים טכנולוגיים כדי לטפל בפשיעה בעיר. אין שום אפליה בין אזרח יהודי לערבי, כל מי שפונה ומתלונן מקבל יחס רציני ושווה. אני כן יכול לומר לך שהיו מקרי רצח שהגענו לעדי ראיה אבל הם לא רצו לשתף פעולה, טענו שאין להם מושג מי ירה. אחרים שתקו".

חוסר האמון של התושבים במשטרה הוא מקרה מובהק של ביצה ותרנגולת. שמואלי מדבר על מין סטטוס קוו משונה של התעלמות הדדית לצד אכיפה מוגברת ("אנשים לא מתלוננים על אלימות כי אין אמון במערכת ובמשטרה, אבל מצד אני משלם יותר דוחות מאשר עבריין. על שלטים שתליתי על שיעורי יוגה שאני מעביר קיבלתי יותר דוחות מעבריינים"), ויש הטוענים לאכיפה סלקטיבית. "כשבעלי רוכב בלי קסדה הוא צריך להתחמק משוטרים שנמצאים ליד המרכז הקהילתי, אבל מטר משם יש כבר 50 שנה מתחם שמלא בסמים ונשק - ולשם המשטרה לא תיכנס", מוסיפה מיטל פלג-מזרחי, תושבת יפו ד' שמתמודדת גם היא למועצת העיר ("הרשימה התל אביבית").

"אחרי הירי שהיה פה בילד ואליד הביאו ניידת מג"ב שרק יושבת כל היום בצומת ולא עושה כלום", אומרת פלג-מזרחי. "מג"ב זה גוף צבאי, אז מה, בואו נטפל בכל הערבים אותו דבר? מג"ב זה לא פתרון לאלימות של יפו. יש כאן סיפור של פערים. יש פה כל כך הרבה אוכלוסיות וכזה ואקום של משילות והנהגה, שגורמים בעייתיים פשוט נכנסים לתוך הוואקום מול אוכלוסייה מוחלשת. 'הגרעין התורני' קונים פה עכשיו הרבה רכוש ובתים כי יש להם כסף ותמיכה, הם מספקים אוכל ורווחה. איפה שהרשויות לא מגיבות מהר, הם מגיבים מהר. הם מבטיחים לילדים מתנות וכסף, בואו לשיעור בשמחת תורה ותקבלו קורקינט – בטח שהם ילכו, לא תמיד יש אוכל בבית, אז הם לא ילכו לשיעור בשביל קורקינט? ובמסגדים קורה אותו דבר".

גם זה חלק מההקצנה: כמה מתושבי יפו תכננו בשנים האחרונות להתגייס לשורות דאע"ש. חלקם חזרו בהם לאחר ששוכנעו על ידי בני משפחה שהם עלולים להסתבך עם גורמי ביטחון, אבל השנה נתפסו שני צעירים תושבי העיר שניסו ללכת עד הסוף. הם היו בדרך להתגייס לשורות הארגון בטורקיה כשאחד מהם עוכב בנתב"ג. כמה חודשים לאחר מכן עצר שב"כ את שניהם והם נחקרו והודו במעשיהם.

פעם פוצצו מכוניות, היום פשוט יורים

"אנשים קונים כאן נשק כמו שקונים בצל ופיצוחים בשוק", זועם מוחמד עייש, האימאם של יפו. "למשטרה טוב שערבים הורגים אחד את השני. אבא שלי נרצח ב-1977, דוד שלי נרצח, כל התיקים לא פוצחו. השוטרים רוצים שאנחנו ננהל להם את תיקי החקירות ונביא להם את הרוצחים. מבינים את האבסורד? הם רוצים שאנחנו נעשה להם את העבודה. לא רוצים להתאמץ. בעצם למה שיתאמצו, זה יפו, זה ערבים, לא צריך לחקור. אם יהודי היה נרצח, תוך יומיים היו מפענחים את התיק ותופסים את הרוצחים".

קשה להתעלם מהדמיון בין הטענות של עייש לנהמת לבו של עאבד שקרא. האימאם מספר על מקרה שבו חוקר במשטרה הגיע לבית משפחת נרצח בעיר, אמר שהוא יודע מיהו הרוצח והפציר במשפחה להשיג ראיות נגדו. "הם גרמו לכך שבני המשפחה יצטיידו בכלי נשק ושכפ"צים כדי להגן על עצמם. זה מטורף. אם לא הייתי מתערב ומורה להם להחזיר את הנשקים, זה היה נגמר באסון כבד ובעוד גל רציחות מיותר".

אם אלימות היא חלק מהדי.אן.דיי של יפו, הרי שהנשק הזמין הוא חידוש. ארגוני הפשיעה ביפו, שמתמחים בסחר בסמים והלבנת הון, מקבלים אספקת נשק מארגוני פשיעה ערביים באזור המשולש, מרמלה-לוד ומהפזורה הבדואית בנגב. "אתה יכול להשיג בעיר כל כלי נשק שאתה רוצה בשיחת טלפון. שתי דקות הנשק אצלך. הכי הרבה הולכים פהM-16 , משתיקי קול, רימונים, לבנות חבלה, אפילו אקדחי 9 מ"מ שנגנבו מבתים של שוטרים", אומר ח', תושב העיר. "יש עבריינים שהשיגו אפילו טילי לאו. חלקים של יפו זה כמו הפזורה בנגב, מחסנים של נשק שמוכנים ליום הדין - כלומר לצורך נקמת דם, כבוד המשפחה או חיסולי חשבונות עם עבריינים יריבים. אני בכלל לא שולל אפשרות שעבריינים ירו על שוטרים שינסו לחדור למבצרים שלהם. מה שהמשטרה תפסה עד היום בתחום אמצעי הלחימה זה צחוק ילדים, זה בוטנים".

אמיר בדראן, חבר מועצת העיר היחיד מיפו, כבר רואה לאן מוביל השילוב בין סכסוכים ישנים לנשק חדש. "התושב מרגיש מאוים. אין ביטחון אישי לאף אחד, קשה לשחרר את הילדים ברחוב, זו סכנת חיים. תמיד הייתה אלימות, היה רצח, אבל המצב מחמיר מעבר לאלימות. התחושה של האנשים ביפו, יהודים וערבים כאחד, היא של חוסר ביטחון אישי וציבורי".

"יפו היא יפו", נאנחת אתי אגיסון, תושבת העיר ומנהלת קהילת "יפו ליפואים". "מצד אחד נכון שהמשטרה לא עושה מספיק כדי למגר פשע. היו פה בחודשים האחרונים שני מקרי ירי שכל האוכלוסייה היפואית יודע מי, איך כמה ולמה. זה הזוי שהם לא עצורים. ומצד שני זה נכון גם שהאוכלוסייה לא משתפת פעולה. אף אחד פה גם לא יפתח על אף אחד".

עד כמה שהזיכרון שלך מגיע, מה מצב האלימות בעיר היום?
"פעם מכוניות היו עפות פה באוויר. היום זה לא קורה, כי היום יורים ולא שמים פצצות. עולם הפשע השתנה, הקוד השתנה. דברים שהיו אסורים מותרים היום. ברחוב זה ילדים מושתנים שעל כל מילה מוציאים נשק ויורים באנשים. אני חושבת שבעיקר מדברים על זה יותר כי מוציאים את זה החוצה כל מיני תושבים חדשים שחשבו שהם באים לגור במקום אקזוטי והמציאות דפקה להם בפנים".

יפואים חדשים, צרות ישנות

ג'נטריפיקציה, חדירה של אוכלוסיות מבוססות אל שכונות של המעמד הנמוך ודחיקתו משם, הייתה מילת הקסם שגרמה לרבים להאמין שימי האלימות שלה קרבים לקיצם. אלא שהיפואים החדשים, ברובם יהודים שקונים דירות ענקיות במיליוני שקלים באזורים המתחדשים של שוק הפשפשים וצפון יפו, הם ממוקדי המתיחות הגדולים ביותר בעיר. אם בישראל כולה הולכים הפערים בין המעמדות השונים ומתגברים, דומה שביפו המצב קיצוני במיוחד.

"בצפון יפו מתחילה עכשיו להתהוות שכונה מאוד קוטבית. אנשים עם בית ב-20 מיליון שקלים ומולם אנשים שחיים על ביטוח לאומי בשביל לחם. אנשים בדירה ב-4 מיליון ומולם מישהו שאוסף בקבוקים", אומר שמואלי. "באים אנשים מבחוץ שיש להם כסף לקנות דירות וקונים את הדירות של האנשים שנולדו פה ויש להם שורשים, אבל אין להם כסף", אומרת מייסר אבו שחאדה, תושבת העיר. "המתיחות הזו פוגעת בדו קיום, יוצרת אווירה קשה. כשאין לי יכולת לקנות לילד שלי כי הדירות מתייקרות, או שאני מתחלקת איתו בשני חדרים, או שהוא רואה שאני במצוקה כלכלית - אז ההתפרצויות ברחובות הולכות וגוברות. באזור שאני גרה בו יש מתיחות בין ותיקים והחדשים, כל אחד מגיע ורוצה לחנך את כל השכונה, לתת לך את ההרגשה שאת סתם והם יותר טובים ממך. יאללה חפיף, את סתם ערבייה'. לפעמים זה בקטע של 'ערבייה משלנו', אבל מה זה משלנו? אני לא שטינקרית ולא משת"פית? אז מה זה משלנו?".

"העירייה עושה הכל בשביל היהודים העשירים שנכנסים ליפו", מוסיפה אבו שמיס. "נניח הייתה גינה בלי גדר ששנים ביקשנו שישימו, ואז באו כמה יהודים עשירים לגור ליד, וסופסוף שמו גדר. זה ממלא אותך שנאה וכעס, הקונפליקט בין היהודים והערבים מגיעים משם - את רואה את איך מתייחסים אליהם. זה לא רק המשטרה. זה כל הרשויות. אנחנו אמורים להיות חלק מתל אביב-יפו אבל שוכחים את זה".

"האוכלוסייה החדשה מביאה איתה בדלנות ופערים שהולכים ומתעצמים", מוסיפה אגיסון. "אנשים עם כסף, שמאלנים שבאים בשם שמאלנותם לחנך את 'היפואים הדפוקים והלא מפותחים'. יש גם אנשים שבאים לגור ביפו אבל שולחים את הילדים שלהם לבתי ספר בתל אביב ולא באמת חיים פה. ויש אוכלוסייה מוסלמית קשת יום שלא בונה בתים מנקרי עיניים, תושבים שעושים להם פה טרנספר. חבר'ה צעירים יפואים לא יכולים לגור ביפו, מחירי הדירות בשמיים ואנשים נאלצים לצאת מפה ללוד ולרמלה".

כשאין מספיק כסף לקורת גג ובוודאי לא בשביל לשלוח את הילדים ללמוד בתל אביב, מתווסף לכל מעגל הלחצים גם היעדר חינוך ראוי. "מצב החינוך שלנו קטסטרופלי, ילדים מסיימים בית ספר אנאלפביתים ויש נשירה גבוהה", אומר בדראן. "יש פה המון מצוקות שלוחצות ודוחפות אחת את השנייה – החינוך, האבטלה, חוסר התקווה וחוסר ההתעניינות בצעירים שיש לנו פה ולתת להם תעסוקה או כלים כמו בצפון תל אביב. תוסיפי את מצוקת הדיור ותביני שאנחנו במעגל סגור. אפילו הנציגים של התושבים מתייאשים".

"אין שום תכנית מסודרת ליפו. גם כשמנסים לעשות משהו זה טלאים. אף אחד לא לקח נשימה, ישב ואמר, 'בוא נעשה מיפוי ליפו ונבין מה התושבים באמת צריכים'", מוסיף שמואלי.

"מי שמטפל בעיר זה העוני והמצוקה", אומרת אבו שחאדה. "החינוך ברמה נמוכה, אין מספיק מועדונים לילדים ואין תקציבים לבתי הספר. המצוקה מקלקלת. אלה דברים קשים ואמיתיים".

אורי שובל, מנכ"ל המשלמה ליפו, מה נעשה כדי לשפר את המצב בעיר?
"אנחנו בקשר הדוק עם תושבי המקום ברמת ועדי השכונות, כדי להבין מצוקות שאנחנו נדרשים לטפל בהן. יש עבודה הדוקה עם המשטרה, מה שבאחריותה - באחריותה. אנחנו מרחיבים את פריסת המצלמות. עשינו המון מהלכים בשלושת החודשים האחרונים".

אבל התושבים עדיין לא מרגישים בטוחים.
"תחושת הביטחון של התושבים רק גדלה. כשאני הולך ומסתובב ביפו ג' ו-ד', אז בוודאי שאם יש ירי זה יוצר תחושה של מתח".

התושבים מדברים על תחושה של מערב פרוע.
"אני נזהר מאמירות מרחיקות לכת של מערב פרוע. זה תלוי, זה בעיני המתבונן".

"תחושת הביטחון של התושבים גדלה" זו אמירה מרחיקת לכת לאור העדויות.
"תחושת הביטחון גדלה, האם זה הגיע לאיפה שהיינו רוצים שזה יגיע? כנראה שלא. אנחנו מאתרים מקומות ספציפיים שמועדים לפורענות, האם זה נותן מענה על הכלל? לא. זה לא בזבנג. הכי נוח לשים שוטר בכל צומת, אבל זה לא הכיוון. יפו זה מיקרוקוסמוס של ישראל".

מה לגבי חינוך?
"אנחנו מודעים מאוד לבעיית החינוך, יש מנהל חינוך וזה באחריותם. יש לנו עוד עבודה רבה בחינוך ובקהילה, אף אחד לא נח על זרי הדפנה. אנחנו רחוקים מאיפה שאנחנו רוצים להיות. אף אחד לא מתיימר להגיד שמצבנו טוב".

הפרשנות של האימאם עייש פסימית יותר. "אני שומע מעוד ועוד אזרחים שהם רוצים למכור את הבתים ולעבור למקום אחר, וזה לא בגלל היהודים שאנחנו חיים איתם בהרמוניה ובשותפות, אלא בגלל אוזלת היד של המשטרה בטיפול בפשיעה. בן אדם מגדל ילד, משקיע בו המון ובגיל 25 מחסלים אותו. זה כאב לב. אנחנו לא נחשבים בעיני הממסד. אנחנו שקופים, אנחנו שום דבר. יש לנו חובות, אין לנו זכויות. הדם שלו מותר והפך להפקר. אולי זה אינטרס של המדינה שהערבים יעזבו את יפו, שתהיה כמו שהפוליטיקאים מהימין רוצים, יהודית ולא ערבית?".

"עדיין יש דו קיום בעיר", אומר עאבד שקרא. "אצלי בבניין יש יהודים למטה וערבים למעלה, אבל המצב פה קשה. אין דיור, אנשים לא יכולים להתחתן, אין כסף, אבטלה, אין חינוך".

אני שואלת מי אשם במצב והירקן משוק הכרמל נותן לי תשובה שבכל מצב אחר הייתה מעלה חיוך: "מי שעושה את הבלגן זה המנהיגים, ינעל העולם".

סייע בהכנת הכתבה: שמעון איפרגן

• יפו