הייתי צריכה לקבל החלטה קשה. זה קרה בטיסת לילה מסויטת מבריסל, אחרי פגישה עם שרת החוץ של האיחוד האירופי, פדריקה מוגריני. היה קר ואפור ומדכא. בהמתנה להמראה הרצתי בראש את כל המפגשים, חוגי הבית, ערבי הברים, שיחות הטלפון שעשיתי בשבועות האחרונים עם מתפקדי מרצ. הסנטימנט בהם היה ברור: רוצים הנהגה חדשה.
הרגשתי שהאנשים שהגיעו לפגישות או שדיברו איתי בטלפון השתכנעו לתמוך בי, אבל גם שאין סיכוי שבשלושה שבועות אני אגיע למפגש אישי או אשוחח בטלפון עם 31 אלף איש. ועכשיו צריך להחליט. הפכתי למי שאני בפוליטיקה, על יתרונותיי וחסרונותיי, באמירת האמת לציבור. אמת לא נראית טוב גם אם אורזים בצלופן מרשרש, היא לא תמיד יפה, מתנחמדת או נעימה. ברגע שאמרתי אותה לעצמי - עשיתי את מה שהייתי צריכה.
שוחחתי עם עצמי בראש והאסימון נפל. זה נגמר ועדיף שאני אעשה את זה באלגנטיות. אין ולא היו לי טענות לאיש, אני פורשת בלי מרמור ובלי כעס. אף אחד או אחת מחברי מרצ לא חייב לי הסברים או דין וחשבון, אם כבר אני חייבת להם. זה חלק פחות נעים של החיים הפוליטיים שלמזלי ולאושרי היתה לי הזדמנות להנות בהם גם מכמה ניצחונות. עכשיו נותר לי רק לתכנן את האיך והמתי: עם מי אני מדברת ובאיזה סדר, ואיך אני מספרת לצוות הנהדר ולמעגל התומכים שלווה אותי.
"הדיבורים על ישיבה עם ליברמן מחרידים אותי"
פרשתי מהמרוץ, ומאז שהודעתי על הפרישה אני מוצפת. מאות הודעות, ווטסאפים, טלפונים. קשה לתאר כמה זה נעים ומרגש. אחרי זמן מה בראשות מרצ מתחילים להתרגל לאיומי רצח והודעות שנאה, ופתאום, הודעה אחר הודעה, סמס אחר סמס, הבנתי שהיו גם כמה אנשים שנגעתי בהם ואפילו אחסר להם.
לא פעם מתחתי ביקורת על פוליטיקאים שנדבקו לכיסא, ונקרתה לי הזדמנות לא רק לדרוש אלא גם לקיים. נעים זה לא, אפילו קשה, אבל נבחר ציבור הוא שליח ציבור, ואם מפלגה הופכת מכלי לשינוי חברתי לסידור עבודה – משהו בדרך השתבש. הכיסא צריך להיות אמצעי, אף פעם לא מטרה בפני עצמה.
אני חושבת שהלקח הזה רלוונטי גם לדור החדש שמתמודד על הנהגת מרצ. פוליטיקה היא תמיד משחק מורכב של פשרות, וקשה שלא להבין את הרצון העז להשפיע מבפנים. גם אני רציתי להיות שרה בממשלה, אבל לא בכל ממשלה. לא עם כל אחד ולא בכל מחיר. אני מודה, הדיבורים על ישיבה עם ליברמן מחרידים אותי. עבורי זו התאבדות אידיאולוגית בכסות פרגמטית, ולראשונה אני שמחה שנחסך משולמית אלוני ויוסי שריד השימוש שנעשה בשמם כדי להצדיק מהלך כזה. שריד, שכינה את ליברמן "פלא תברואתי" ואמר ש"מגיפת השחֶתת מפילה חללים סביבו — עוד ועוד חללי-לכאורה — והוא לבדו שלא נדבק, כאילו נהנה מחיסון טבעי"; אלוני, שביום הולדתה ה-80 היה חשוב לה לומר ש"הדיבורים וההתנהלות של ליברמן עולים בקנה אחד עם האידיאולוגיה הפאשיסטית". דווקא אותם העלו עכשיו מהאוב כדי להצדיק ישיבה עם האיש הזה?
האמירות הללו, והשקט היחסי שבו הן התקבלו, היו אחת הסיבות הנוספות שגרמו לי להבין שעליי לפרוש. זיהיתי במרצ סוג של רפיון, ייאוש אפילו. אני לא יודעת איך לפרש עוד את המוכנות לומר למצביעינו הערבים שאנחנו מוכנים לשבת עם האיש שרוצה לשלול את אזרחותם, את הקלות שבה מוצעת ישיבה עם אחד האנשים המושחתים והגזענים ביותר בפוליטיקה הישראלית בלי שאיש אפילו טרח להציע למרצ את האופציה ההזויה הזו. פרגמטיות היא המוכנות להתפשר על ערכיך תמורת קידום ערכים אחרים; היא אינה המוכנות לשלם מחיר ערכי עבור ישיבה בממשלה שלא נולדה. אם הרפיון הזה יימשך, אני חוששת שמרצ לא תהיה מרצ. ספק אם תהיה בכלל.
"כבר עכשיו הכנסת חסרה לי, כאב לי בבטן שאני לא שם"
יו"ר מרצ הוא אולי התפקיד המתסכל ביותר במערכת הפוליטית. זה לא שאחרי הבחירות מצפים לך "מנעמי השלטון" או "כיבודים". גם אחרי שצולחים את מערכת הבחירות מדובר במאבק קשה ומסובך, שיש סבירות גבוהה שיתנהל מהאופוזיציה. המרוץ לראשות מרצ הוא לתפקיד "הבעיה של השמאל". כל התקוות, האכזבות, השאיפות והתסכולים הם בגללך: דברים שעשית או שלא עשית, מילה שאמרת, מילה שלא אמרת, מילה שחשבו שאמרת.
אני גאה בזכות שהייתה לי להנהיג את השמאל הישראלי. אני יודעת שאני משאירה למי שיחליף או תחליף אותי מפלגה חזקה ומבוססת משקיבלתי לידיי. פסטיבל זה לא היה, אבל באמת שלא היה רגע דל.
הובלתי את מרצ בשתי מערכות הבחירות האחרונות. במערכת הבחירות הראשונה הייתי צריכה להתמודד עם מצב משברי, היו לנו מעט כיסאות בכנסת והרבה חובות לבנקים. הפרשנים הפוליטיים חזו למרצ שחורות. רובם אמרו שאיתי - עם הקול שמעצבן אנשים והעקרונות השמאלניים, עם החידוד האידיאולוגי והאמת הלא נוחה לפרצוף - זה לא יהיה זה ומרצ לא תעבור את אחוז החסימה. אבל זה כן היה, ומשלושה מנדטים הכפלנו את כוחנו לשישה. במערכת הבחירות האחרונה, ב-2015, בוז'י הרצוג העריך שיותר קל לקחת מנדטים ממרצ מאשר לתקוף את לפיד מימינו ומרצ זכתה לחמישה מנדטים. קיבלתי את אמונם של 165 אלף בוחרים ובוחרות.
אני מאמינה בכל לבי שמרצ יכולה להיות גדולה יותר ושהיא חייבת להיות גדולה יותר כדי שתוכל לשרוד. אחרי הבחירות האחרונות לכנסת ערכתי ניתוח של המצב והבנתי שמרצ חייבת להשתנות ארגונית ופוליטית. הרי חלק מהביקורת שמופנה כלפינו מוצדקת: יש קבוצות גדולות וחשובות שלא קיבלו ייצוג במרצ, ורשימת המועמדים שלנו לכנסת – כולם אנשים נהדרים וח"כים מהמעלה הראשונה – רחוקה מלהיות מגוונת מספיק. הבנתי שמרצ חייבת להמציא את עצמה מחדש, להפוך לפלטפורמה שבה יכולים להתמודד כל אלו שחושבים שמאל, אבל מעולם לא יכלו לקבל הזדמנות הוגנת בשיטת הוועידה.
הבנתי שכדי לגדול מרצ חייבת לעשות שני דברים: הראשון, לשנות את האופן שבו היא בוחרת את רשימת מועמדיה, והשני - לחולל מפץ פוליטי בשמאל. את היעד הראשון השגתי, את השני לא. אבל יש לו פוטנציאל אדיר. כבר שנים שמפלגת העבודה מתנהלת כהעתק דהוי של מפלגות המרכז האחרות, וברשימה המשותפת הודבקו להן יחדיו על ידי ליברמן אנשים שהפוליטיקה והאידאולוגיה שלהם שונה תכלית השינוי. מרצ יכולה להיות הבית של אנשי שמאל מהעבודה ומהרשימה המשותפת, להיות הקול של מחנה גדול שרוב המערכת הפוליטית נטשה.
מתחילת הדרך ידעתי שלהוביל פריימריז זה מהלך שעשוי לפגוע בי אישית, אבל זה היה גדול וחשוב מדי ולא הייתי סולחת לעצמי אם הייתי מוותרת עליו. אני פטריוטית של מרצ, מודה, והמטרות המשותפות שלנו היו חשובות לי יותר מגורלי האישי. הפריימריז היו איום על כוחם של הרבה גורמים במנגנון של מרצ, והייתי צריכה להילחם בשיניים ובציפורניים כדי להעביר אותם. אני גאה במהלך הזה. הוא הצליח מעל ומעבר לכל הציפיות, עם שיא של 31 אלף מתפקדים. לכן אני לא מתחרטת. הייתי עושה את זה שוב גם אם הייתי יודעת מה המחיר שעלי לשלם.
כדי להעביר את הפריימריז, כדי לשכנע את חברי הוועידה, הייתי צריכה לתת למאבק הזה את הכל. ללכת על כל הקופה. הבנתי שכדי לעשות את זה אני חייבת להתפטר מהכנסת וזה היה לא פשוט. אהבתי את הכנסת, אבל את מרצ אהבתי יותר.
כבר עכשיו הכנסת חסרה לי, וכשהתחיל המושב האחרון כאב לי בבטן לדעת שאני כבר לא שם. היו לי הרבה רגעים של סיפוק בכנסת: כשעבר החוק לאיסור סחר בבני אדם ובאבריהם; במאבק בפירמידות השליטה והריכוזיות המשקית וב"תספורות" ובקשרי הון שלטון מושחתים, במלחמה בהסדרי החוב הבזויים שזכו להם אוליגרכים ובעלי הון מהבנקים; במאבקים למען נשים ולמען הקהילה הגאה וכמובן במאבק בכיבוש. אחרי נאומי הראשון במליאת הכנסת לאחר שיו"ר מרצ הקודם, חיים אורון (ג'ומס) באצילותו התפטר מחברותו בכנסת למעני, אמר נשיא המדינה, רובי ריבלין, אז יו"ר הכנסת: "הכיבוש חזר למשכן". לשם ניסיתי לכוון בעבודה הפרלמנטרית, כי נבחרי מרצ צריכים להפוך את הכנסת לזירת מאבק למען זכויות אדם ואזרח.
"ישראל היא מדינה בתהליך של השחתה"
מהמרוץ פרשתי, אבל לא מהפוליטיקה. אני לא חושבת שאני יודעת איך. הייתי פעילה פוליטית הרבה לפני שהיתי בכנסת, ואשאר פוליטית עד הסוף.
אולי "פוליטיקה" היא לא המילה הנכונה, בעצם. כי את מגלה מהר מאוד שפוליטיקה היא אנשים – האנשים שהמערכת הפוליטית הנוכחית מתגמלת והאנשים שהיא פשוט מעדיפה לא לראות. לממשלה קל לראות היי-טק ומתנחלים, אבל ישראל היא גם שני הנערים שמפחדים ללכת יד ביד ברחוב; ישראלית שעלתה מתימן ו-70 שנה אחר כך לא יודעת מה קרה לילדיה; סטודנט ערבי שאיש לא מוכן להשכיר לו דירה; חייל שחזר מהשטחים ולא יודע איך ולמי לספר מה הוא ראה שם; יוצא בשאלה שצריך בגיל 20 להשלים פתאום מכלום מתמטיקה ואנגלית; אישה שמרוויחה פחות (וזו כמעט כל אישה, תמיד); או פועל שלא יודע אם היום יוכל לחזור הביתה. אי צדק הוא דבר שלא יפסיק להפעיל אותי ואני יודעת שאמשיך לפעול כדי שייפסק.
ישראל היא מדינה בתהליך של השחתה ופשיזציה. אלו מלים קשות, אבל מילות אמת. בכל יום שחולף ישראל מתרחקת מהבטחת מגילת העצמאות ל"שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה, בלי הבדל דת, גזע ומין". מגילת העצמאות כל כך מפחידה את הממשלה הנוכחית שהיא מתעקשת ליצור כאן "חוק לאום" שאינו כולל אותה. וישראל לא לבד. בכל העולם מכים גלים עצומים של קנאות, גזענות, הקצנה, הסתה והשחתה. אני גאה בכך שמרצ נותרה מגדלור אידיאולוגי שעמד על תילו מול צונמי פופוליסטי, אך חוששת שהמבחנים הקשים עוד לפנינו. אני מבחינתי אעשה כל שאוכל כדי שנצליח לעמוד בהם. מבטיחה.