מפה לבנה מכסה את שולחן השבת. יש גפילטע פיש, עוף ודג ברוטב, מבחר סלטים מוכנים מראש וחלות שבת. המון חלות שבת. לשולחן מסובים יואליש ורוחל קרוייס עם 15 מ-17 ילדיהם, שתי בנות אולפנה שמתארחות אצל המשפחה – ואני, חילונית מתל אביב. אבל כשאב המשפחה מתרגז וצועק "אתם גויים!", הוא לא מתכוון לאפיקורסים כמוני. הוא מדבר אל אחת מהאורחות האחרות, הדתיות הלאומיות.
זה קורה כשהרוחות סביב שולחן האוכל מתלהטות בתוך ויכוח על הלגיטימציה של מדינת ישראל. "למה אתם שורפים דגלים?", שואלת אחת הצעירות. ברור שהיא מדברת על נטורי קרתא באופן כללי ולא על משפחת קרוייס באופן אישי; ברור גם שהנושא מעורר אצלה כאב אמיתי.
"מה את שורפת פה? זה לא משהו עם משמעות. אם אני מרגישה שבשבילי הדגל הוא עבודה זרה, הוא פוגע ברגשותי, אני חייבת לשרוף את זה", מסבירה רוחל לצעירות.
"אבל את פוגעת ברגשות שלי", משיבה לה אחת מהן. "אי אפשר כל הזמן את הדו פרצופיות הזו של רק להתחשב ברגשות שלכם".
"אני לא הולכת לשכונות שלך עם הדברים שלנו. מי שלוקח משהו שלנו החוצה ושורף - שיעשה מה שהוא רוצה, הוא לא פוגע בי אישית, הוא פוגע בקב"ה ואני מוותרת על הכבוד שלי", אומרת רוחל. "אבל אני רוצה שהילדים שלי ידעו שמדינת ישראל הוקמה כדי לעקור את הדת. אני צריכה לעקור את זה ולבער את זה, באש ובמים".
"אבל מה עם העם היהודי?", מקשה הצעירה.
"מה יש לכם עם העם כל הזמן? אין עם בכלל", מתפרץ יואליש לשיחה בלהט. "אין 'העם היהודי'! אנחנו שני עמים! תכניסי את זה טוב טוב לראש, אנחנו היהודים, אתם גויים. הלאום היהודי זו כפירה. היהודי זו דת, זה לא לאום. זהו! אתם גויים!".
"בכלא אכלתי רק ירקות ומצות"
מעולם לא דמיינתי שאשמע מישהו צועק על בנות אולפנה צנועות וחסודות שהן כופרות, אבל אני בכל זאת עושה שבת עם אחת הקהילות הקיצוניות ביותר בישראל. נטורי קרתא, "שומרי העיר" בארמית ("מי עושה בעיות יקבל מכות", מסביר יואליש בחיוך), מזוהים עם התנגדות רעיונית לציונות - החל ברמה הפילוסופית וכלה בהתנגדות מעשית בשטח. הם מפיצים עלונים בגנות הציונות, משתתפים בהפגנות נגד המדינה והנעשה בה, במקרי קיצון נפגשים עם גורמים עוינים - למשל נשיא איראן לשעבר אחמדיניג'אד, שתמונות שלו עם נטורי קרתא הרגיזו לא מעט ישראלים. הם שוללים לחלוטין את קיומה של ישראל הריבונית וחלקם מאמינים שצריכה לקום מדינה פלסטינית תחתיה. כשאני מגיעה לבית משפחת קרוייס בשכונת מאה שערים, בצהרי יום שישי, העין שלי נעצרת על גרפיטי עם הכיתוב "אין כניסה לציונים" ומדבקה דהויה עם דגל פלסטין.
נטורי קרתא מאמינים שליהודים אסור לשלוט בישראל לפני בוא המשיח. המפעל הציוני וההתיישבות בארץ מהווים מבחינתם קריאת תיגר מיותרת על מדינות העולם שגוררת שפיכת דמים, וממילא נידונה להיכשל. אלה מהם שמתגוררים בארץ כמעט ואינם משתמשים בשירותי המדינה, מדברים יידיש במקום עברית ולא מכירים בכלל את סגנון החיים החילוני. זה הפלג הקיצוני והמיליטנטי ביותר של העדה החרדית (לא לבלבל עם הקהילה החרדית בכללותה; העדה החרדית היא פלג בתוך הקהילה החרדית).
זאת גם קהילה ענייה מאוד ומבודדת לחלוטין. קצבאות ילדים הם מסרבים לקבל, עד לשנים האחרונות הם כמעט ולא השתמשו בשקלים ולא הוציאו תעודות זהות, הם כמעט שלא יוצאים מהארץ או אפילו מהערים שבהן מרוכזים נטורי קרתא – בית שמש ובעיקר ירושלים. בצד ההלכתי, האיסורים שלהם מחמירים כל כך שחלקם שומרים נגיעה גם בתוך המשפחה הקרובה, כבר מגיל שבע-שמונה.
הדירה של משפחת קרוייס, בקומה הראשונה של מבנה ישן מאבן ירושלמית, צנועה עד כדי סגפנות. שני החדרים עמוסים מיטות יחיד ומדפים - אחדים מלאים ספרי קודש, אחרים בגדי ילדים. בלילה הילדים מתפזרים בין הספות ומיטות היחיד, ישנים כשבגדי השבת שלהם עוד לגופם, שניים או שלושה על כל מיטה. אמא ואבא ישנים בחדר הפנימי, בשתי מיטות שמרוחקות זו מזו מטרים רבים.
יואליש ורוחל בני ה-45 הם אולי הזוג הפתוח ביותר בקהילה. זו לא הפעם הראשונה שהם מופיעים בתקשורת, מנסים לגרום לציבור החילוני, הדתי-לאומי והחרדי להבין את הקהילה שלהם. אני מניחה שזו גם הסיבה שהסכימו לארח אותי ולהשיב בפתיחות על כל השאלות שלי.
הפתיחות של יואליש כאילו סותרת את המוניטין שלו. שמו עלה בעבר לכותרות כשהוביל את ההפגנות נגד סלילת כביש חוצה ישראל במתווה שעבר על קברים עתיקים, ולפני כשנה וחצי נכנס למאסר לאחר שהפעיל משחטת עופות בשכונה ולא דיווח עליה. "רק סביב ההליך הזה הוצאתי לראשונה תעודת זהות", הוא אומר. "בבית הכלא אכלתי רק ירקות ומצות. אני לא צריך הרבה כדי להיות מסופק ומאושר, לא חסר לי כלום. פשוט לא סמכתי עליהם בעניין הכשרות, אז נתנו לי מצות שנשארו להם מפסח". הוא ישב כמעט חצי שנה לפני שחזר לביתו. בסלון עדיין תלויה הכרזה "התגעגענו אליך אבא" שהכינו לו בני משפחתו כשחזר הביתה לפני כשנה. מאז החליט להשאיר את המאבקים לצעירים, ואכן, אחד מבניו הגדולים פעיל מאוד במחאה נגד גיוס חרדים.
הקרוייסים לא מסתירים את דעותיהם ולא מנסים לייפות אותן. לתפיסתם האמת היא אחת, היא שלהם, ואין להם במה להתבייש או על מה להתנצל. כך, לדוגמה, מסבירה רוחל את סוגיית הכותל בעיניהם של שומרי העיר: "רק פעם אחת הייתי שם. זה כיבוש של הציונות, זו לא הדרך. אם זה היה בשליטה ערבית היינו הולכים, אבל עכשיו אסור. גם לא קבר רחל. רק ההילולה במירון מותרת, ועדיין יש ציבור שלא נוסע כי יש שם שוטרים וזה מוסדות של המדינה".
מה את זוכרת מהביקור האחד שלך בכותל?
"כואב לראות את כל הפריצות והתועבה, ממש הייתה לי צמרמורת. כשהיו הערבים פה זה לא נראה ככה. היום אנחנו במצב שאנחנו טמאים. זה מקום כזה קדוש, כואב לראות שמחללים את זה ככה. אפילו הגויים יודעים שמקום קדוש מכבדים".
"חסיד בעלז מקבל כסף מביטוח לאומי? אתה חלק מהמדינה? אז תשרת"
לבת הגדולה, שמקבלת את פניי בכניסה, קוראים איטה. ילדה בת 21 עם חיוך ביישני שחושף פלטה ליישור שיניים וכיסוי ראש שמסתיר ראש מגולח. לאחרונה התגרשה אחרי נישואים קצרצרים וחזרה להתגורר עם הוריה ו-14 מאחיה. פרט לשני הגדולים, כל הילדים גרים ביחד בבית. לבכור (23) כבר יש שלושה ילדים משלו, חלקם מבוגרים מאחיו הצעירים ביותר.
אני מגיעה בעיצומם של הבישולים לשבת. רוחל עוצרת לרגע את ההכנות הקדחתניות במטבח כדי להגיד לי שלום ולהגיש לי כוס תה ולצידה פרוסת קיגל ענקית, מתוקה ושמנונית. מסביב מתרוצצים הילדים הקטנים, רדיו שמנגן זמירות חסידיות ביידיש מתערבב בשאון האנשים והכלים. כשיואליש מדליק לעצמו סיגריה ומתיישב לשוחח איתי, אני מבקשת את הפרשנות שלו לדגל פלסטין שבחוץ. "זה לא שאנחנו בעד הערבים כמו שאנחנו נגד המדינה והציונות", הוא אומר. "מבחינתנו, כל המטרה של הציונות הייתה להשמיד את הדת. את מבינה?".
אני לא בטוחה.
"אנחנו לא רוצים פה שלטון יהודי, כי זה אסור. השם השביע את העם היהודי שלוש שבועות: שלא יעלו בחומה, כלומר שלא יבואו במסות לארץ. שלא ימרדו באומות, כלומר שלא יריבו עם הגויים, שזה בדיוק מה שהציונים עושים פה עם הערבים. ושלא ידחקו את הקץ – כלומה שיחכו שהמשיח יגיע".
בינתיים אתם נאבקים בגיוס בדיוק כמו גם חרדים "רגילים". תחדד לי את ההבדל, כי בעיניים חילוניות קשה להבחין בו.
"נכון שגם אני לא הולך לצבא, אבל זה לא בגלל שאני לומד והלמידה שלי יותר חשובה מהחיים של אחים שלי. אני לא אלך לצבא כי אסור לשרת את השלטון היהודי. אם זה יהיה שלטון של גוי, אז זה כמו שהיינו ברוסיה - אין בעיה ללכת לצבא. בכלל אין לנו בעיה אם זו תהיה מדינה של גויים, גם בלקיחת כסף וגם בלשרת. אנשים לא מבינים, ציונות ויהדות זה שני עולמות שונים. מספיק 5,000 לומדי תורה, כל היתר שיתגייסו".
מבחינתך אין דבר כזה מדינה יהודית?
"היהודים, כדי שיבואו לפה, מכרו להם שקר שהקימו בית לעם היהודי. אבל בארץ יש שישה מיליון יהודים, וכמה מהם שומרים שבת? כמה מביאים ילדים ומגדילים את העם היהודי? היינו צריכים להיות היום כבר 22 מיליון שומרי שבת, אבל כולם מגיעים לארץ חרדים והופכים לחילונים. זו המטרה האמיתית של הציונות, להפוך יהודים לגויים".
זה כל מה שחשוב ליהודי? השבת?
"מי שלא שומר שבת הוא לא יהודי. זה אומר שאסור לי בשבת להציל אותו. אם אני יכול להציל אותו בלי לחלל שבת, מותר לי. אבל אם אני חייב לחלל שבת כדי להציל אותו - זה כבר אסור".
מה עם פיקוח נפש?
"רק למי ששומר שבת. מי שלא, זה לא פיקוח נפש. למה מותר לחלל שבת בשבילך? כי את תקיימי הרבה שבתות. אבל אם את במילא מחללת שבת, אז אין מה להציל אותך".
אז אם אני מקבלת התקף במהלך השבת שאני פה, פשוט תתנו לי למות?
"לא, כי פה את שומרת שבת".
אבל בשבוע הבא אני שוב לא שומרת שבת.
"אותי מעניין רק מה את עושה עכשיו. נניח שאני רואה תאונה אחרי כניסת שבת: אם ברור שמי שנוסע הוא מחלל שבת, אני לא אתקשר ל-101. אבל אם זה נניח קורה בחיפה, אני יכול לחשוב שאולי הוא ערבי. אם הוא גוי, בשביל דרכי שלום צריכים לעזור".
אז בעצם עדיף לתת ליהודי מחלל שבת למות בשבת מאשר לערבי?
"כן".
שמעתי דתיים לאומיים אומרים שדווקא מותר לחלל שבת בשביל פיקוח נפש של חילוני.
"הלאומיים הם רשעים גמורים! הם יודעים ולומדים את התורה וההלכות, אבל לא מקיימים את זה. הם רוצים להידמות לחילונים. הם ממציאים לעצמם מצוות ואין להם שום אהבת ישראל. רק מאדמה אכפת להם".
והחרדים?
"הם הכי גרועים. בגלל שהם נראים כמוני ואפשר לטעות, הם מוציאים לנו שם רע. הם לובשים שחור, שומרים תורה ומצוות, אבל הם חלק מהמדינה ומהציונות. למה חסיד בעלז לא עושה צבא? הוא הרי מצביע בבחירות, מקבל כסף מביטוח לאומי. אתה חלק מהמדינה? אז תשרת! הוא למד בדיוק כמוני שאסור שיהיה שלטון יהודי, אבל המציא לעצמו פטנט שעדיף להוציא כסף מהרשעים שלא יהיה להם לדברים אחרים. אבל זה סתם תירוץ כי הוא רוצה כסף. אני לא לוקח מהמדינה כלום, וגם לא רוצה. אני לא לוקח אז אני גם לא חייב. החרדים? הם לא מחכים למשיח, הם מחכים לכסף".
אז היחסים הכי פשוטים שלכם זה דווקא עם החילונים.
"ברור. תנו לחיות לחיות".
"נשים דעתן קלה, יש לנו רגשות וכל מיני שטויות"
בשבת בבוקר אני מתעוררת בשעה שבע וחצי לצלילי קריאות "שאבעס" שנישאות ברוח. סביב תשע בבוקר כבר מפלחים את האוויר קולות תפילה וילדים מתרוצצים. מתחת למרפסת של החדר שבו אני משתכנת נפרש רחוב מאה שערים, שנראה כמו יום כיפור.
בבית המשפחה משתרר שקט עד שעות הצהריים. ההורים ישנים, הבנים יושבים סביב שולחן הסעודה וממלמלים לעצמם כשהם קוראים מתוך ספרי קודש, הילדות הקטנות שמשחקות בכל גרסה אפשרית של חמש אבנים. הילדות הבוגרות יותר שוקדות על מטלות הבית: עורכות את השולחן, מגישות אוכל לאורחים שנכנסים ויוצאים, מנקות ומטפלות באחים הצעירים ביותר.
"בשבת הולכים לישון מאוחר. הם כולם הולכים להתפלל ואנחנו נשארות פה לתקתק את הבית", אומרת לי איטה כשהיא מארגנת את הסלון, מטאטאה מהרצפה את שאריות יום האתמול. את השעות השקטות הללו אני מעבירה בעלעול בספרי עיון המצויים בבית. אחד נקרא "דת הציונות", אחר מתאר את קורותיו של אליעזר בן יהודה כ"נער פוחז שסטה מדרך התורה וציער את אמו".
בארוחת הצהריים, תוך כדי שיחה עם רוחל, אני מבינה כמה מעט היא יודעת עליי וכמה מעט אני יודעת עליה. זה קורה בשיחה אגבית שבה היא מזכירה את המילה "נטלה".
זה הכלי לנטילת ידיים?
"כן, לחילונים אין נטלה?".
בדרך כלל לא.
"מעניין. נטלה, חשבתי שזה עולמי. את קמה בבוקר, דבר ראשון זה ליטול ידיים".
לא.
"אבל ליד המיטה שלך את לא נוטלת ידיים?".
ליד המיטה שלי יש ספר.
"ומותר שיהיה נטלה בבית?".
אין כאן מותר ואסור, זה לא שאין לי נטלה בבית כי אסור.
"כלום לא אסור לכם אתם. גם שבת זה לא שאסור לך לשמור, את יכולה אם את רוצה".
נכון, אני בוחרת.
"נשמע לי נורא מוזר שאין לך נטלה בבית, זה נראה לי בסיסי. מאוד מצחיק. מאוד מוזר".
היעדר הידע שלהם על כל דבר שחיצוני לעולמם אינו מקרי. הסתגרות היא חלק מאורח חייהם. "כואב לנו לראות מה שנהיה מהארץ הזו, כל הפריצות שיש בכל פינה, כבר אין פה קדושה", אומרת לי רוחל.
ילדיהם הולכים למערכת חינוך פרטית של הקהילה. לומדים בה תורה, משניות, קצת גיאוגרפיה ואת ההיסטוריה לפי תפיסת עולמם. הציונות היא הרשע הגדול שבא להרוס את הדת; החייאת השפה העברית חטאה לתורה; מדינת ישראל היא אסון שקם בחטא והיא צריכה להיעלם. על חלקת האלוהים הקטנה והמסוגרת שלהם הם מגנים בחירוף נפש מפני ההשפעות של החוץ.
על מצעד הגאווה שהתקיים לאחרונה בירושלים הם לא דיברו עם הילדים. "זו תועבה וחובתנו כיהודים למחות נגד הדבר הזה", אומרת רוחל. "אני לא רוצה שהילדים שלי ישמעו על זה, שלא ידעו שזה בכלל קיים. ברגע שאנחנו מדברים על זה אנחנו כאילו מכירים בקיום של זה, וזה אסור".
ומה אם יש לכם מישהו או מישהי הומוסקסואלים בקהילה?
"אין אצלנו דברים כאלה. אם יש אז שולחים לטיפול, אבל אין לנו כאלה".
כשאני מעלה בשיחה עם יואליש את סוגיית השוויון המגדרי, פער נוסף נחשף בין העולמות שלנו. "אני לא מבין מאיפה הרעיון המצחיק הזה של שוויון", הוא אומר. "איך את אומרת שיש דבר כזה שוויון? אין מצב כזה שוויון. יש איש ואישה, בחור ובחורה, אדם ואדמה".
אז כל מה שהפמיניזם אומר זה שטויות?
"הפמיניסטיות הן רשעות. רק נזק הן עושות, הולכות נגד הטבע שלהן כנשים. האישה נעים לה להיות בבית, ככה השם ברא את העולם. אתם חרגתם מדרך הטבע, הפכתם את הכל. הבעיה היא לא שאת יוצאת ללמוד, אלא זה שאת לא עושה את התפקיד שלך".
והתפקיד שלי הוא לשבת בבית ולהביא ילדים?
"ברור. לקיים את העולם".
אבל אני יכולה להביא שישה ילדים ועדיין לעשות עוד דברים. לילדים יש גם אבא שיטפל בהם.
"כשבעל עושה בקבוק לתינוק, זה נשפך. אין מצב שהוא יעשה את זה, יש דברים שגברים לא יודעים לעשות. האישה היא מושלמת, בגלל זה אומרות בבוקר 'ברוך שעשני כרצונו'".
רוחל, גם את רואה את זה ככה?
"אם בישראל, עקרת הבית - זה התפקיד שלנו. מזל שיש לנו תפקיד שהוא לא קשה מדי, אבל עדיין קשה, עם הרבה משימות. הקב"ה ברא אותנו מושלמות בשביל זה".
אם האישה היא המושלמת, אז למה גברים הם אלה שמקבלים את ההחלטות?
"נשים דעתן קלה. יש לנו רגשות וכל מיני שטויות. אישה לא יכולה להיות שופטת או דיינית או רבנית, כי היא מלאה רגש. השכל של הגברים יותר ישר".
גברים מקבלים החלטות מנקודת מבט של גברים. תסתכלי לדוגמה על הקהילה שמכונה "טליבאן".
"יש כל כך הרבה פריצות בחילוניות, הם נותנים לזה קונטרה. הן חיות טוב, נהנות, זו האידיאולוגיה שלהן".
אבל באמת צריך להלביש ככה ילדה בת שלוש?
"גיל שלוש זה גיל חינוך. בשנתיים עוד אפשר ללכת עם מכנסיים, אבל מגיל שלוש אני מתחילה לשים לה יותר ארוך, שתתרגל לזה. אחרי החתונה היא צריכה לכסות את עצמה והיא צריכה ללכת צנועה, אז שתתרגל מגיל צעיר, שלא ייראה לה מוזר".
את לוקחת לה את כל הבחירה.
"למה לתת לה בחירה? טוב לה. את לא עושה לה משהו שרע לה".
את לא שואלת אותה אם טוב לה, את מחליטה בשבילה.
"בחירה צריכה להיות לפי התורה. את תגידי לילדה 'תבחרי לעבור באדום או בירוק?'. לא, כי זה מסכן את חייה. אז זה אותו דבר".
"מותר לבזות את מי שלא שומר שבת"
הבת יוכבד, 16, לוקחת על עצמה את תפקיד מדריכת הטיולים שלי במאה שערים. אחרי ארוחת השבת היא לוקחת אותי לבית כנסת גדול ומפואר, בולט ונישא מעל בתי השכונה הישנים והנמוכים. הוא מחופה שיש לבן והכניסה אליו, אפילו לעזרת הנשים מאחור, היא דרך שער יפה ומעוגל. בפנים אני לא רואה שום פתח שאפשר להציץ דרכו מעזרת הנשים לאולם הראשי. רק במבט שני אני מזהה קורות ברזל שזורות שתי וערב וביניהן חורים בגודל של קיסם שמאפשרים להציץ בקושי אל האקשן האמיתי.
באולם התפילה המרכזי, על שתי טריבונות מקבילות, עומדים מאות חסידים בבגדי שבת מסורתיים. במרכז החדר שולחן מפואר שבראשו יושב אדמו"ר קשיש עם זקן לבן שדופק על השולחן לקצב שירתם של החסידים. הקצב מלנכולי, מהפנט, מדיטטיבי. קל להישאב אליו, אבל נראה שהנשים לא נסחפות. קשה גם להתעלם מהפער המספרי בין המון הגברים שלמטה ומיעוט הנשים שלמעלה. מה משאיר את נשותיהם של מאות הגברים האלה בבית ועוצר אותן מלקחת חלק בחגיגה?
למחרת, שעתיים לפני צאת השבת, יוכבד לוקחת אותי להפגנה השבועית נגד חילול השבת. נטורי קרתא מרבים להפגין כנגד שלל דברים - מוסדות חינוך חרדיים שמתוקצבים בידי הממשלה, חיילים מהמגזר החרדי, אגודת ישראל, גזל קרקעות של פלסטינים – ויוכבד מספרת לי על השיטה היעילה שלהם לזימון מפגינים. "הטלפון מצלצל, וזה בעצם צינתוק עם הודעה מוקלטת שעוברת בכל השכונה. ככה כולם יודעים שצריך לצאת ולהפגין כי יש, נניח, חייל בשכונה ויוצאים לצעוק עליו. כל דבר זה ככה, חוץ מהפגנות על השבת. זה אומרים מראש".
אנחנו יוצאות ממאה שערים לרחובות שמקיפים את השכונה, רחוב הנביאים ומדרחוב יפו, שביומיום שוקק תנועה וחיים. "פעם גם פה היו פתוחים עסקים בשבת ובנביאים כל הזמן היו עוברים רכבים עד כדי כך שאי אפשר היה לחצות את הכביש, אבל עכשיו כבר לא", אומרת יוכבד.
בגלל ההפגנות?
"כן. זה בטח ממש מוזר לך לראות את העיר ככה".
למה?
"כי אצלכם אין שבת".
יש לנו שבת, אבל אחרת.
"אבל זה לא ככה, יפה, שהכל שקט".
למה, גם אנחנו לא עובדים בשבת. רוב החנויות סגורות, אין תחבורה ציבורית.
"באמת? הייתי בטוחה שאצלכם כל השבוע זה אותו דבר".
בצומת מתנפל אברך ליטאי על רכב שעבר באור ירוק. אברכים אחרים חוסמים את דרכו, מתחילים להפוך פחי אשפה. יוכבד מזהה משהו במבט שלי ושואלת אם אני חושבת שזה חילול השם.
לא יודעת אם חילול השם, כי אני לא כל כך מאמינה, אבל אני לא רואה פה "ואהבת לרעך".
"את צריכה להבין שהכוונה ב'רעך' היא רק למי ששומר שבת. מי שלא שומר שבת הוא לא, לכן מותר לבזות אותו. כל הדתיים הלאומיים צועקים שזה חילול השם, אבל מה שהם עושים כשמפנים את היישובים שלהם - זה לא חילול השם?".
אנחנו ממשיכות ללכת בעקבות ההפגנה בחזרה לתוך השכונה. "ירושלים ממש מתחרדת", אני אומרת לה. "ברוך השם", היא מחייכת. "גם פה עכשיו בונים פרויקט חדש ומנסים לקנות אותו כדי שלא יגורו פה חילונים".
אז מה השאיפה בסופו של דבר?
"שכולם יהיו כמונו".
ליצירת קשר עם הכתבת liat.barstav@mako.co.il