והרי התחזית: הסערה מאחורינו

מה החזאי מבין

כבר בראשית השבוע היה ברור לכל קורא עיתונים שיש מי שנערך היטב ומבעוד מועד לסערה הממשמשת ובאה. מדובר כמובן ב"ידיעות אחרונות", שבארבעת הימים שקדמו לסופה הקדיש לה מדי יום ביומו הפניות שער בולטות ולא פחות מ-11 עמודים. יריית הפתיחה נורתה ביום ראשון, כשבעמוד 2 הופיע טור תחזית מפורט של דני רופ, מה שמוביל אותנו כמובן היישר לסיפורונצ'יק מעניין כשלג דאשתקד:

כמו בסערה הנוכחית, גם בחורף שעבר הקפיד "ידיעות" לסקר בהרחבה את הסופה ימים תמימים לפני שזו הועילה להגיע. אחת הכותרות שפורסמו אז, "השלג הרוסי בדרך אלינו", הצליחה לעצבן את רופ. "שוב 'ידיעות אחרונות' מאכיל אותנו", הוא כתב אז שלא בטובתו בדף הפייסבוק שלו. "אם תקראו רק את הכותרת תקבלו את הרושם שמדינת ישראל תכוסה בקרוב בשלג רוסי כבד ועבה, לא? ואז, בפנים, רואים שאולי יהיה שלג קל מאוד בפסגות הרי המרכז. פער גדול בין הכותרת למציאות. כרגיל".

רופ הרהיב עוז וטען כי הדיווח ב"ידיעות" היה "חסר אחריות" ומקורו באנשים ש"לא מבינים כלום". עד כדי כך. אלא שלרוע מזלו יומיים לאחר מכן פקדה אותנו סופת שלג גדולה וסוערת במיוחד, ו"ידיעות" – בצדק – לא נשאר חייב. תחת כותרת הגג "מה החזאי מבין" והכותרת "הנפילה של דני רופ" (בתמונה למעלה), תואר בעיתון כיצד למרות תחזיותיו נאלץ לבסוף רופ עצמו לדווח עמוק מהשלג. קצת מפתיע, לכן, שלמרות הציון הנמוך ש"ידיעות" העניק אשתקד לכישורי החזאות של רופ, הזמינו שם השבוע דווקא ממנו טור תחזית מפורט (בתמונה למטה). "אני מבין לליבם של הירושלמים המתורגלים כל כך בהמתנה לשלג המיוחל", כתב רופ. "אז כן, הפעם זה בהחלט עשוי לקרות".

אלא שביום שלישי האחרון, יומיים לאחר טור התחזית שפרסם ב"ידיעות", נשמע רופ יותר מסויג כשהתראיין לחגי גולן ולרינה מצליח ב"רדיו ללא הפסקה". כאשר גולן תהה האם ה"בילד אפ" של הסערה בתקשורת אינו מוגזם, השיב לו רופ כי "אני בתור חזאי של מזג אוויר, וגם איש תקשורת, יושב על התפר הזה של מצד אחד להגיד מה שיש, אבל עורכי החדשות גוררים אותנו כל הזמן להיסטריה. עכשיו, ההיסטריה הזאת מבחינתי היא נכונה, כי עדיף להתכונן לרע מכל מאשר להיות אדישים ולהיתקע בכביש 1 ולחלץ אנשים וכל התופעות מסביב. יש סערה, היא לא דומה לסערה של השנה שעברה".

"אחרי המקרה של שנה שעברה חבר שלי, שעובד ב'ידיעות', אמר לי שכל העניין הזה דבילי ומיותר, כי הרי לכל הצדדים יש כוונות טובות. נפגשתי עם עורך 'ידיעות', אני הסברתי לו למה כתבתי את מה שכתבתי, הוא הסביר למה הוא הגיב כפי שהגיב. הייתה פגישה מאוד נעימה, מאוד עניינית, שבה יישרנו את ההדורים ואין יותר דם רע".

כשאמרת שעורכי החדשות גוררים אותך כל הזמן להיסטריה, למי התכוונת? לאלה של ערוץ 10 או לאלה של "ידיעות"?

"דיברתי באופן כללי. אל תשכח שעבדתי בשלושה ערוצים לא מעט שנים. אני גם עוקב אחרי גופי תקשורת והחגיגה היא חגיגה כללית. שים לב שבאף כלי תקשורת, חוץ משלושת ערוצי הטלוויזיה, אין חזאי. יש עיתונאים שמקבלים את האינפורמציה מחזאים ואחד נגרר אחרי השני בעוצמת הדיווחים. הקונפליקט הוא בין הנתונים שמעבירים החזאים, לבין הכותרות שהעורכים רוצים לתת. המילה היסטריה לא הייתה במקום. מה שהתכוונתי לומר הוא שבגלל טראומת הסערה של דצמבר 2013, ובגלל הבלגן וההד שנוצר, עדיף שיתכוננו ושקצת יגזימו. גם אם בסופו של דבר לא יקרה כלום, מוטב להיערך לרע מכל".

ב"ידיעות אחרונות" נמנעו מלהגיב.

מהו הסקופ הבולט של השבוע?

התשובה נמצאת כאן.

תמונה אחת שווה 30 מילים (וגם אז מוטב להחביא אותה)

מה עושה "ישראל היום" כאשר צלם מטעמו לוכד בעדשה שלו תמונה מעולה שבמעולות, אבל כזו שלא ממש מחמיאה לבנימין נתניהו? גונז את הצילום, כמובן. אבל מה יעשה העיתון כאשר אותה תמונה מעולה זוכה לפתע במקום השני בתערוכת צילום חשובה? זה כבר טיפה'לה יותר מסובך.

בחודש שעבר נפתחה במוזיאון ארץ ישראל תערוכת צילומי העיתונות המומלצת "עדות מקומית". ביום הפתיחה נודע כי התמונה הזוכה במקום השני בקטגוריית צילומי החדשות היא זו של צלם "ישראל היום", יוסי זליגר, שתיעד את נחיתתו של האפיפיור בנתב"ג במאי האחרון. בצילום הזוכה נראים האפיפיור פרנציסקוס והנשיא דאז שמעון פרס כשהם מצמידים את מצחיהם זה לזה ומסתודדים בידידות מופגנת ובחיבה גלויה, בזמן שראש הממשלה נתניהו, שאינו במקובלים, יושב הרחק בצד ומלכסן אליהם מבט מצועף למחצה.

ללא ספק, תמונה משובחת, אבל איכותה הניכרת לעין לא סייעה לה להיכנס ל"ישראל היום" בזמן אמת. ב-26 במאי, למחרת נחיתת האפיפיור בישראל, בחר "ישראל היום" – הפתעה הפתעה – להראות לקוראיו תמונה הרבה יותר בנאלית שצילם זליגר בטקס קבלת הפנים בנתב"ג. יתרונה על פני התמונה שזכתה בתערוכה היה ברור ומובהק: נתניהו נראה בה יותר קרוב לאפיפיור בהשוואה לפרס.

בחודש שעבר, למחרת זכייתו של זליגר במקום השני בתערוכה, פרסם "ישראל היום" את התמונה הלא מחמיאה לנתניהו, אבל הגלה אותה למדור התרבות. בתחתית עמוד 31 המרוחק שובץ הצילום בגודל קטנטן, כשהוא חתוך משני צידיו. מתחתיו הופיע כיתוב תמונה בן 103 מילים ש-30 מילים ממנו בלבד הוקדשו לזליגר ולתמונתו.

שיא של גיחוך נרשם כאשר אתר "ישראל היום" צילם סרטון וידאו בתערוכה. בסרטון נראו כל מיני תמונות, של כל מיני צלמים, אך חלילה לא זו של זליגר. מה שכן הוצג בסרטון (ר' כאן, דקה 1:14) הוא אך ורק הכתובית המכריזה על זכייתו של זליגר במקום השני.

יוסי זליגר, מזל טוב על הזכייה בתערוכה. איך אתה מסביר את זה ש"ישראל היום" לא פרסם את התמונה המעולה שלך בזמן שהיא צולמה?

"תראה, אפשר לחשוד בכשרים אבל עובדה שהעיתון פרסם אותה אחרי שזכיתי. היו יכולים להתעלם ממנה לגמרי אם היו רוצים. התמונה הזו טובה לתערוכה, אבל אולי פחות ליום של אחרי, ליום של חדשות, כשהאפיפיור בדיוק נחת, אם כי ברור שרציתי שהיא תיכנס גם אז".

יכול להיות שהתמונה לא נכנסה בגלל שנתניהו לא יוצא בה כל כך טוב?

"אני לא חושב שהתמונה לא נכנסה בגלל שזה נתניהו".

ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב.

נפתלי כבר לא שלנו

נפתח בחידה: איך יודעים שנפתלי בנט כבר אינו חבר ברשימת המיוחסים של "ידיעות אחרונות", כלומר לגמרי לא משלנו? והתשובה: קל לזהות זאת ברגע שבעיתון מתחילים לכנות אותו בלעג בשם "נפתלי שלנו", כפי שעשה (פעמיים!) נחום ברנע בטורו האחרון ב"מוסף לשבת". אבל נתחיל, כרגיל, מהאמצע:

בדיוק כפי שקרה בשבועות האחרונים, גם השבוע החולף זימן קרבות מדממים בין האקס הטרי בנט לבין קבוצת "ידיעות". הכול, כמובן, במסגרת המלחמה שנפתחה לאחר שבנט ושאר חברי מפלגתו העזו שלא לתמוך בהצעת החוק המגונה נגד "ישראל היום".

הדוגמאות למהפך הדרמטי רבות, ולכן נתחיל באחת היותר מטופשות: בתחילת אוקטובר, כשהצדדים הנצים היו בעיצומו של קשר זוגי חם מבלי שאיש יכול היה להבחין בחשרת העננים המתקרבת, חגג "ידיעות" בהפניית שער מפרגנת ובכפולת עמודים מפנקת במיוחד את העובדה ששר הכלכלה בנט "עמד במילה" וחתם על תקנה שהעלתה את שכר המאבטחים באלף שקלים. מאז זרמו הרבה מים עכורים בירקון. ביום שני האחרון העלה בנט סרטון תעמולה לדף הפייסבוק שלו, שבו, בין השאר, נזקף לזכותו קרדיט על העלאת שכר המאבטחים. למחרת ניתח שאול אמסטרדמסקי את הסרטון ב"כלכליסט" וגילה כי ההסכם על העלאת השכר נחתם בכלל בתקופתו של יובל שטייניץ באוצר. תרומתו היחידה של בנט לנושא התמצתה לדבריו בכך שהוא זה שכיהן כשר הכלכלה בעת שהיה צריך לחתום על הסכמי ההרחבה. "זו תרומתו לעניין, הוא פשוט היה שם", סיכם אמסטרדמסקי. אז למה ב"ידיעות" החמיאו מלכתחילה לבנט? כי הוא היה אז חבר מועדון, כמובן.

רוצים דוגמה נוספת? באפריל 2013, כאשר ירח הדבש בין בנט ל"ידיעות" היה בתחילתו, זכה שר הכלכלה הטרי לראיון מלקק ב"מוסף לשבת". הנושא היה תמיכתו של בנט בעמותת "אחריי". בנט הצטלם לכתבה בפוזה שבה הוא יורד לשכיבות סמיכה, וכותרת המשנה תיארה כיצד "בפוליטיקה, כמו בצבא, נפתלי בנט לא נרתע מקשיים". בראיון עצמו הפליג יו"ר הבית היהודי בזיכרונות מתוקים מימי שירותו הצבאי ביחידה המובחרת מגלן.

19 עמודים אחרי ברנע הגיע תורו של יגאל סרנה לחבוט בנפתלי-כבר-לא-שלנו. שלא כמו עמיתו, סרנה העדיף להשוות את בנט דווקא לקולונל קורץ, גיבור הסרט "אפוקליפסה עכשיו" שהתקשה לקבל את מרות המפקדים. סרנה הזכיר כי בראיון של בנט בעבר (אפילו לפני הכתבה המפרגנת ב"ידיעות" באפריל 2013) הוא עצמו סיפר ששינה תכנית מבצעית ללא תיאום עם הדרג שמעליו. אחר  כך תיאר כיצד בעת מבצע "ענבי זעם" נקלעה פלוגת מגלן של בנט לאש חיזבאללה ליד כפר קנא. "מאותו רגע לא סמך בנט רק על כוחו, אלא דיווח למפקדיו על הסכנה", כתב. "החפ"ק הורה לירות אש לחילוץ, וסוללת תותחי 155 מ"מ ירתה מטח שפגע בריכוז פליטים והרג 102 אזרחים". המשפטים הקשים הללו הובלטו כמובן באותיות גדולות בתחתית העמוד.

המשך הקרבות ידוע: בבוקר יום ראשון העלה בנט סטטוס ארוך, שבו מחה על תיאור תפקודו בקרב. "לכל אותם מושכי מקלדת, היושבים בבתיהם הנוחים ומעזים לכתוב עצות לחיילים שיורקים דם בחזית, תתביישו", כתב. הנבואה של ברנע התגלתה כנכונה. בנט אמנם לא העלה סרטון, אבל התנסח כמו קולונל ג'סופ בגילומו של ג'ק ניקולסון. באותו ערב, כשרביב דרוקר צייץ בטוויטר כי איש צבא בכיר סיפר לו שבאירוע כפר קנא בנט נשמע היסטרי, העמיק יו"ר הבית היהודי את כניסתו לדמות הקולנועית והעלה סטטוס נוסף: "אני זוכר היטב איפה הייתי בלילה ההוא ב-96'. הייתי עם החיילים שלי, בעומק לבנון, מול האויב. איפה אתה היית, דרוקר, באותו ערב?". דרוקר לא נשאר חייב והשיב "נפתלי, אני גם זוכר היטב את אותו לילה. שכבתי במיטתי המחוממת, מוגן על ידי גיבורי ישראל כמוך, שרכשו את הזכות להנהיג אותנו בגבורתם העילאית ועל הדרך גם לקחו פטור מהסברים".

המשך יבוא? בהחלט. מה שבטוח: נפתלי בנט הוא ללא ספק איש בעל יכולות. עובדה שהוא הצליח די בקלות לגרום לקונצנזוס נדיר בין נחום ברנע לרביב דרוקר, שתי צ'ילבות ותיקות.

מלשכתו של נפתלי בנט נמסר בתגובה: "שיהיה בכיף".

ב"ידיעות אחרונות" נמנעו מלהגיב.

גיא פלג VS יובל יועז

וכמו במקרה של דני רופ, הנה עוד הוכחה ניצחת לכך שהזמן מרפא את הפצעים: בסוף 2007 אירעה ליובל יועז, אז הכתב המשפטי של "הארץ", תקלה מצערת. בליל ה-12 בנובמבר של אותה שנה החליטה הוועדה לאיתור פרקליט המדינה הבא למנות לתפקיד את עו"ד משה לדור. למחרת, מטבע הדברים, פרסמו גם טובה צימוקי ב"ידיעות אחרונות" וגם שני מזרחי ב"מעריב", כותרות ראשיות על המינוי החדש. יובל יועז, לעומתן, פרסם ידיעה צנועה הרבה יותר לפיה "בשל חילוקי דעות: בחירת פרקליט המדינה נדחתה". זמן קצר לאחר מכן הוצע תפקיד הכתב המשפטי של "הארץ" לתומר זרחין, ובהמשך נפרד יועז מ"הארץ" ופנה לעשות חיל בעיתונים אחרים.

כמעט שבע שנים חלפו ביעף, והנה, באוקטובר האחרון, חזר יועז לכתוב ב"הארץ" ולפרסם בו טורי דעה אחת לשבוע-שבועיים. בסוף השבוע האחרון רואיין לכתבת פרופיל במוסף "הארץ" על מרים נאור, נשיאת בית המשפט העליון הנכנסת, ותיאר את כבוד השופטת כמי ש"מצליחה לתת פסקי דין מרחיקי לכת".

באותו יום פרסם גיא פלג, הכתב לענייני משפט של חדשות 2, את הסטטוס הבא: "השופטת מרים נאור, בעוד חודש נשיאת בית המשפט העליון, בוודאי מתפוצצת הבוקר מצחוק. היא קראה בוודאי את הפרופיל המרשים עליה של דליה קרפל במוסף 'הארץ' ונדהמה מדברי החנופה של ד"ר יובל יועז, עיתונאי עד לא מזמן, שהפך מין פרשן ועותר ציבורי. למה צחקה מרים? כי רק לפני חודש הקשקשן הזה יועז טען בפניה בשם תנועת אומ"ץ בעניין תת ניצב אפרים ברכה. כל מי שישב באולם לא יכול היה שלא להתרשם מהזלזול המופגן של השופטת נאור בפרשן, עו"ד, עיתונאי ,סופר, יועז. פעם אחר פעם היא קטעה בגסות את דבריו (התנהגות שאינה אופיינית לה), גערה בקשקשן ושאלה 'על מה אדוני מסתמך?', 'על מה אדוני מסתמך?'. בסוף, כשהתייאשה, הורתה לו בבוז שיישב, כי טיעונים בבית משפט אינם כידוע מאמר עיתונאי. והנה, הקשקשן הננזף מעלה הבוקר ב'הארץ' קווים לדמותה של נאור. לקרוא ולא להאמין".

יובל יועז נמנע מלהגיב.

עיתון אחד גדול מול כל השמאל

אילנית איל היא עורכת עמודי התרבות ב"ישראל היום" ולעיתים די רחוקות מפרסמת מאמרים פרי עטה בעמודי הדעות. בטור שפרסמה לפני ארבע שנים, תחת הכותרת "מי מפחד מהאמת שלנו?", הצהירה כי היא "שמאלנית גאה". מאז פרסמה איל עוד מספר טורי דעה. איכשהו יצא שלמרות שמאלניותה המוצהרת, אף אחד מהטורים שלה לא ממש תקף חזיתית את בנימין נתניהו (אם כי באחד מהם הזכירה איל בנימוס כי "נתניהו לא מאמין כי הסדר מדיני הוא אפשרי", וכי הוא "לא מציע שום פתרון למצב הזה").

ביום שני שעבר פרסמה איל בדף הפייסבוק שלה סטטוס שבו תיארה כיצד ראתה אישה מבוגרת שאינה מסוגלת לקנות ירקות ב-27 שקלים. "פאקינג 27 שקלים הם הוצאה גבוהה עבור האישה הזו", כתבה. "חברי פייסבוק יקרים שלי, ב-17 במרץ הגיע הזמן להוציא את עצמנו מעבדות לחירות. תחשבו טוב טוב איזה פתק לשים בקלפי לפני שגם אתם תצטרכו לבחור בין תפוזים למלפפונים".

בתגובות לפוסט הוסיפה איל כי "מאז שיש ממשלת ימין מצבנו הכלכלי, המדיני והחברתי השתפר פלאים. החיים דבש! ההפחדה הזאת כבר לא עובדת. 15 שנה אתם בשלטון ורק חירבתם כל דבר שנגעתם בו". בתגובה נוספת ציינה כי "אפשר בהחלט לשנות סדרי עדיפויות כלכליים ולתקן מאוד את חוסר השוויון בחברה ולהוריד את יוקר המחיה. לממשלת ימין אין שום אינטרס לעשות את זה. היא מעדיפה להגיד שאין הרבה מה לעשות, זה המצב וזה לא ישתנה, להיפך, ממשלה אחרת תעשה רק יותר רע. זה פשוט בולשיט מוחלט. חוסר התקווה הוא הנשק הכי רציני של ביבי. אסור להאמין לו. אפשר ועוד איך לשנות את המצב".

אילנית איל, עושה רושם שיש לך לא מעט טיעונים וטענות נגד נתניהו וממשלת הימין שבראשה הוא עומד. יש סיכוי שנזכה לקרוא את מאמרך המנומק בנושא ב"ישראל היום"?

"בהחלט. ואני אשמח ליידע אותך כשזה יקרה".

הציטוט מול המציאות (1): כמה עולה הופעה של איימי ויינהאוס?

הציטוט: "בחו"ל, כשאתה מזמין זמרות כמו ביונסה, איימי ויינהאוס ואפילו להקות כמו U-2 זה כבר קופץ לכמה מיליונים" (שי לוי מפרט בכתבה "עשרה דברים שרק עשירים יכולים להרשות לעצמם" מהי עלות הזמנת הופעה פרטית של זמר מפורסם, mako, 25.12.2014).

המציאות: איימי ויינהאוס מתה ב-23 ביולי 2011 – שלוש שנים, חמישה חודשים ויומיים (אבל מי סופר) לפני פרסום הכתבה ב-mako.

אורי רוזן, העורך הראשי של mako, יש במקרה עוד זמרים מתים שהייתם רוצים להמליץ עליהם להופעה חיה?

"איימי ויינהאוס? זה לא מה שיביא לך קליקים השבוע, אביב".

הציטוט מול המציאות (2): צירוף מקרים?!

הציטוט: "'יופי', המשיך הקונספירטור. 'ונכון ששעה קלה אחרי שהתכנית 'המטה המרכזי' נגמרה חנוך ונדב קפצו לאולפני הבית היהודי ברעננה, כדי שחנוך יוכל לצלם את סרטון הפייסבוק שלו עם נפתלי ועם ינון וכדי שנדב יוכל לעשות על כולם כתבה ששודרה במהדורה המרכזית של יום ראשון?'" (תאור לכאורי של הנסיבות שבהן נולד כביכול סרטון הפייסבוק של נפתלי בנט, ינון מגל וחנוך דאום, "מי נגד מי", 1.1.2015).

המציאות: בנט, מגל ודאום לא הצטלמו לסרטון לאחר שידור התכנית "המטה המרכזי", אלא לפני השידור. נדב פרי לא התלווה לצילומי הסרטון ברעננה, אלא קיבל ביום ראשון אחר הצהרים חומרים שצולמו ערב קודם על ידי אנשי מפלגת הבית היהודי ומהם ערך את כתבתו.

אביב הורביץ, ברכותיי. הצלחת לכתוב נח בשבע שגיאות.

"זה לא אני. תפנה בבקשה לקונספירטור".

איכשהו הייתה לי תחושה שתנסה להפיל את התיק על הקונספירטור. תדע לך שזה ממש לא משכנע, ואפילו ביזיון. ניתן ואף מצופה מ"מבקר תקשורת" מטעם עצמו לעשות איזושהי בדיקה מינימלית, שהייתה גורמת לו מהר מאוד להבין שאין כאן לא קונספירציה ולא נעליים.

"אני מפציר בך להפסיק לדבר עם עצמך. תודה".

מה ההבדל בין טביעה בפרו לטביעה בבת ים?

ביום ראשון פרסם כתב השטחים של "הארץ", חיים לוינסון, את הסטטוס הבא: "באוקטובר האחרון טבעו למוות שני ישראלים בפרו. הם לא נרצחו בפיגוע, לא היו שליחים של המדינה ולא קפצו להציל אחרים. יצאו לשיט בנהר וטבעו. כרגיל במקומותינו, ברגע שקורה משהו לישראלי בחו"ל הביובונים היו בפסיכוזה. 'ידיעות אחרונות' נתן לטביעה את הכותרת הראשית ו'ישראל היום' ייחד בוקסה שחורה. אתמול טבע בחופי בת ים ילד בן 10. אבל זו סתם טביעה, כולה בת ים ועוד ילד אתיופי. אין אף מילה בשערי העיתונים. כנראה שזה לא מספיק ביובי עבורם".

עד כאן הפוסט, וכעת לשתי עובדות יבשות: 1. בניגוד ל"ידיעות אחרונות", "ישראל היום" ו"מעריב" – שפרסמו ביום ראשון כותרות בולטות על טביעת הילד בן ה-10 (גם אם בעמודים הפנימיים) – הרי ש"הארץ", עיתונו של לוינסון, בחר משום להתעלם לחלוטין מהאסון. 2. בניגוד להתעלמות של "הארץ" ממקרה הטביעה הנוכחי, הרי שבאוקטובר האחרון, כאשר שני הישראלים טבעו למוות בפרו, בעיתון של לוינסון דווקא הקדישו לנושא שלושה אייטמים תמימים, אחד מהם אפילו בעמוד הראשון.

חיים לוינסון, אתה לא חושב שמי שגר בבית זכוכית, אולי מוטב לו לא לזרוק אבנים?

"אני אמנם גר בבית 'הארץ', אבל לא אב המשפחה. מציע שתפנה לעורך לשאלות על מדיניות העריכה".

דברים בשם אומרם (1): כולנו צריכים להתבייש

הפיטורים של עמית לוינטל מ"ישראל היום" הם מעשה מתועב של עורך שיכור כוח, מגלומן, חסר ביטחון עצמי וגם טיפש. כולנו צריכים להתבייש שטיפוס מסוגו מנהל כלי תקשורת בישראל. עמוס רגב עוד יישפט על פועלו ב"ישראל היום" בבית הדין לפשעי עיתונות, אם יוקם כזה אי פעם.

(עמרי אסנהיים בדף הפייסבוק שלו, 5.1.2015)

עמוס רגב נמנע מלהגיב.

דברים בשם אומרם (2): פוליטיקאים, אל תפסיקו עכשיו

כשבאו לקחת את ינון מגל שתקתי, כי לא הייתי תת-עיתונאי שדוגל בפורנו ובקליקבייט לקידום האתר העלוב שלו. כשבאו לקחת את שרון גל שתקתי כי לא הייתי דושבג מקריפ שנהנה להתעלל בקולגות שלו ולהטריד אותם מינית. כשלא באו לקחת אף אחד אחר צעקתי "הלו, פוליטיקאים, העיתונות עדיין מלאה בחארות, אל תפסיקו עכשיו!".

(ירון טן-ברינק בדף הפייסבוק שלו, 5.1.2015)

שרון גל, תרצה להגיב?

"זו ממש הוצאת דיבה, אבל אין לי כוונה להגיב לזה. לא ראוי להתייחסות".

ינון מגל נמנע מלהגיב.

מה שאסור לאבי מותר ליבגני

ככה סתם, כאילו כלום, נדחפנו לכניסה. על הדלת שם כתוב ד"ר ש. עצמון. לא בכוונה לחצנו על הפעמון, אבל אז הטלפון צלצל. על הקו היה הקונספירטור.

"בוא נדבר על שגיא ואבי, הורביץ", הוא פתח כהרגלו מהאמצע.

"אתה רוצה להגיד לי שאחרי ארבע שנים וחצי של כימיקלים שגיא בשן חוזר לנבחרת של וייסי?", שאלתי בהתרגשות.

"זה בהחלט היה יכול להיות אייטם שאין בו שום עניין", פיהק הקונספירטור. "אבל אתה לגמרי לא בכיוון. התכוונתי לשגיא כהן, מבקר המסעדות של 'הארץ', ולאבי אפרתי, הקולגה שלו ב'וואלה'. שמת לב איך ממש באותו יום כל אחד מהם פרסם ביקורת משלו על מסעדת אואזיס החדשה?".

"אז מה?", שאלתי באכזבה. "אך טבעי שאם נפתחת מסעדה חדשה, מבקרי אוכל ותיקים ישאפו לבקר בה כמה שיותר מהר".

"יש בזה משהו", הודה הקונספירטור במפתיע. "אבל איך אתה מסביר את העובדה שאבי מצא באואזיס אוכל טוב ומעניין עם שאר רוח, אבל שגיא, באותו יום בדיוק, דווקא גילה באותה אואזיס אוכל שמתאמץ להתנפח ונעשה חלול?".

"אין כאן שום בעיה", אמרתי. "הרי מן המפורסמות הוא שכל מבקר הוא עולם ומלואו. לגמרי מתקבל על הדעת ששני מבקרים עם בלוטות טעם שונות בעליל יגיעו לשתי תובנות שונות בתכלית".

"וזה לא מעט מוזר בעיניך", אמר הקונספירטור, "שלפני כמעט שלוש שנים, כשאותה אואזיס ממש עדיין שכנה ברחוב טשרניחובסקי, גם אבי וגם שגיא חשבו בדיוק, אבל בדיוק, לגמרי להיפך. אבי, שהיום משבח את המסעדה, כינה אז את המנות שלה קטנות ולא מעניינות, ודווקא שגיא, שהיום מאוכזב מהמסעדה, התעלף ממנה בזמנו וחשב שהאוכל שלה מהפכני, מקורי ומרתק?".

"בחלוף השנים אנשים משתנים", אמרתי. "וזה כמובן בלי כל קשר לעובדה שכנראה מדובר בכלל בצירוף מקרים".

"נו באמת", נבח הקונספירטור. "כמה כבר אפשר להשתמש במטבע הלשון השחוק הזה? למה שלא פשוט תעשה את העבודה שלך? יודע מה, למה שלא תבדוק עם אילן את פשר הציוצים שלו מהשבוע האחרון שאני שולח לך ברגע זה?".

"נו, הורביץ?", דחק בי הקונספירטור. "אתה מטפל בזה? או שאתה מרשה לי לנחש שבגלל ש-mako וחדשות 2 משתייכים לאותה משפחה חמה תעדיף שלא לעסוק בשאלת ההתקרבות המסקרנת, ויש שיגידו ההתקרבות החשודה, בין נווה אילן לבין ראש הממשלה?".

"קודם כל, אין שום ראיה פורנזית להתקרבות כזו", התחלתי להתעצבן. "ושנית, אין הכרח שמאחורי כל צרוף מקרים תעמוד דווקא קונספירציה".

"נו באמת, הורביץ", גיחך הקונספירטור. "רק בגלל שאני ער למצוקתך ומבין שיותר נוח לך לדבר על חדשות 10, הכינותי מראש, במיוחד בשבילך, בונבוניירה משובחת תוצרת גבעתיים".

"איזו בונבוניירה?", שאלתי בחשד.

"זוכר את ההוראה הגורפת שניתנה בערוץ 10 בזמן מבצע 'צוק איתן' שלא להזמין לאף תכנית שום אדם שנחקר במשטרה, או הואשם בבית המשפט או הורשע בדין?", שאל הקונספירטור.

"איך אפשר לשכוח", התנועעתי בחוסר סבלנות. "הרי אתה עצמך הזכרת לי שבגלל ההנחיה הזו דובר צה"ל לשעבר אבי לא היה יכול יותר להגיע לאולפן ולפרשן את המבצע".

"יופי", אמר הקונספירטור בטקסיות. "אז קבל לוואטסאפ תמונה חמה ועדכנית מהתכנית של אורלי וגיא".

"נו, הורביץ, מה דעתך?", המשיך הקונספירטור בהתלהבות. "יש לך הסבר הולם למה הנהלת ערוץ 10 אסרה לארח את אבי, אבל במקרה של יצחק, ראש עיריית רמת השרון, דווקא לא הייתה שום בעיה?".

"כפי שאמרתי לך גם בשיחתנו הקודמת, מדובר בשני מקרים שונים בתכלית", הטעמתי. "יצחק הוא פיון קטן. יום לפני שהגיע להתארח באולפנם של אורלי וגיא הוא הורשע בסך הכול ברישום כוזב במסמכי תאגיד, במרמה ובהפרת אמונים. אתה לא יכול בשום אופן להשוות עבירות זערוריות כאלה לחשדות החמורים ביותר נגד אבי הפטיש, שהוא טיפוס מסוכן ביותר, שמצאו אצלו בבית מחשב שלא רק שהוא רכוש צה"ל אלא שהיו בתוכו חומרים מסווגים ורגישים".

"כן, כן", נפנף אותי הקונספירטור. "תיארתי לעצמי שזה מה שתגיד, ולכן הכנתי לך הפתעה קטנה. ראית את הפרק האחרון של 'בייבי בום'?".

"טרם צפיתי אך הקליטותי", אמרתי.

"אז לצערך, אני דווקא צפיתי", אמר הקונספירטור. "קבל עוד תמונה".

"נו, הורביץ, מה תגיד עכשיו?", אמר הקונספירטור בטון מנצח. "כפי שאתה יכול לראות, לפניך יושבים בני הזוג החביבים אנסטסיה ויבגני ז'ארינוב שממתינים להולדת בתם, ואתה יכול לקרוא בעצמך בכתובית מה יבגני עולל. איזה הסבר קלוש יש לך לכך שהנהלת ערוץ 10 אסרה לארח את אבי, אבל דווקא עם יבגני לא הייתה להם שום בעיה?".

"ההסבר פשוט", אמרתי בנינוחות. "יבגני הוא דג רקק, שבסך הכול הורשע בשוד בנק קטן וישב שנים מעטות בכלא. איך אתה יכול להשוות אותו ללווייתן כמו אבי, שהוא בכל זאת כבר בגדר חשוד, ועוד כזה שעדיין לא הוגש נגדו שום כתב אישום, מה שהופך כמובן את כל המקרה שלו להרבה יותר חמור ומסוכן?".

"אין לך תקנה, הורביץ", ייבב הקונספירטור.

"תגיד, יכול להיות שאנחנו טועים לאורך כל הדרך?", שאלתי במפגיע. "יכול להיות שההוראה בערוץ 10 בסך הכול הייתה שלא לארח חשודים ומורשעים בתקופת 'צוק איתן', כדי שלא ינצלו את המבצע כדי לזכות חלילה בלגיטימציה ציבורית? הרי אם למשל ראש הממשלה לשעבר אהוד ירצה לדבר דווקא עם ברוכי על ההקלטות של שולה, או אם הרמטכ"ל לשעבר גבי ישתוקק פתאום להתראיין דווקא אצל אלון על פרשת הרפז, לא סביר שבחדשות 10 ידחו אותם, נכון?".

"נכון מאוד", הסכים הקונספירטור. "ולכן מה המסקנה? שמלכתחילה כל ההנחיה שלא לראיין חשודים ומורשעים הייתה מצד אחד די מטופשת אבל מצד שני גם בלתי חכמה בעליל".

"אני מניח שקיימת אפשרות נוספת, מרתקת לא פחות", הרהרתי בקול רם.

"בוודאי שקיימת עוד אפשרות", השיב הקונספירטור בסרקזם. "אבל לצערך אני אנתק עכשיו, עוד לפני שתספיק לומר שזה בסך הכול היה צירוף מקרים".

ואם כבר צירופי מקרים, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת" ובערוץ 10, וש-mako מתחרה באתר "וואלה".

לכל כתבות המגזין

הצביעות יוצאת לאור

כתבו לאביב הורביץ

• אביב הורביץ
• מי נגד מי