מי שלא רצה אותו ב"מעריב"
אז איפה הולך לכתוב בן כספית, אחרי 27 שנים שבהן עבד ב"מעריב"?
בדיוק לפני שבוע העלה כספית סטטוס בפייסבוק, שבו תיאר בהרחבה את הדרך המעליבה שבה פוטר מ"מעריב". "לא, ממש אין צורך לרחם עליי", כתב. "להיפך. עזיבת 'מעריב' תעשה לי רק טוב. אל דאגה, אמשיך לכתוב. אני מתלבט עכשיו בין שתי הצעות מרתקות".
שלשום פירסם כספית טור אישי מעניין במוסף "פירמה" של "גלובס", ופיזר רמזים נוספים: "ביום חמישי בצהריים פיטרו אותי בפעם הראשונה בחיים. באותה שעה בדיוק ישבתי במחלקה הראשונה של מטוס בואינג 777 בדרך לפריז. פעם ראשונה בחיים במחלקה ראשונה (תרגיעו. לא על חשבוני). צירוף מקרים נדיר. פיטורים דה-לוקס. הוטסתי לפריז כדי לסגור את החוזה הבא שלי, שיהיה מאתגר ומרתק, יציב כלכלית ובריא נפשית".
מי המיליונר המיסתורי שמימן לכספית טיסה מפנקת במחלקה הראשונה כדי להחתים אותו על חוזה שמן לעבודה מרתקת? ימים יגידו.
ללא קשר, מתברר שכספית קידם בתקופה האחרונה מיזם חדש, עם איש העסקים אלי עזור: שבועון שיופץ מדי יום שישי. עזור הוא מבעלי תחנת "רדיו ללא הפסקה", שבה משדר כספית. הוא גם מבעלי היומונים "ג'רוזלם פוסט" ו"ישראל פוסט", תחנות הרדיו "אקו 99 אף.אם" ו"צפון ללא הפסקה", ערוצי הטלויזיה בתשלום "ספורט 1" ו"ספורט 2", חברת "מרקעי תקשורת" ורשת "המקומון". בחודש שעבר הוא התמודד על רכישת "מעריב". בשבועות האחרונים מעסיק עזור כאיש תוכן בכיר את עורך "סופשבוע" לשעבר, דורון כהן, שמרכז את ההכנות להוצאת השבועון החדש.
כמה מכתבי "מעריב", בעבר הקרוב מאוד, כבר קיבלו פניות להצטרף למיזם, ביניהם ליאורה גולדנברג-שטרן, שכתבה את מדור הרכילות במוסף "סופשבוע". גם בעל טור שנשאר ב"מעריב" בעידן בן-צבי מועמד להצטרף.
עם ובלי קשר, בשבועות האחרונים הירבה בן כספית לשבח את אלי עזור. כספית המליץ לשופטת המחוזית ורדה אלשיך להורות על מכירת "מעריב" לעזור ולהעדיף אותו על פני שלמה בן-צבי. לאחר שהמלצתו נדחתה, מתח כספית ביקורת נוקבת על בן-צבי ועל הנאמן שלמה נס.
כספית, אתה בדרך לעיתון עם אלי עזור?
"כן, בטח. לא לעיתון אחד. לשלושה. תעשה לי טובה, בחייאת זום זום. אני בשידור ברדיו. ביי".
עזור, איך מתקדם המיזם החדש?
"אני בידידות עם בן כספית, פוגש אותו ברדיו. יש הרבה רעיונות. כל יום מתקשרים אליי עם רעיונות. אל תכתוב שטויות".
מה לא תקראו ב"הארץ"
האם עיתון שמפרסם בתוך חודשיים שתי כותרות ראשיות מופרכות הוא עיתון טוב? ומה לגבי עיתון שמצנזר מאתר האינטרנט שלו התייחסות שלילית לשר בכיר שהופיעה בגיליון המודפס? או עיתון שמצניע כתבה ביקורתית על מנכ"לית בנק גדול?
לא מזמן קיבלו מנויי "הארץ" מכתב מהמו"ל, עמוס שוקן, שבישר להם כי אין מנוס מהעלאת מחיר העיתון. "מנוי על 'הארץ' הוא מנוי על עיתון טוב", ציין שוקן.
עיתון "הארץ" הוא אכן עדיין עיתון טוב. ובכל זאת, דברים פחות טובים מתרחשים בו בחודשים האחרונים.
במכתבו למנויים פירט שוקן כיצד הגיע עיתונו למצוקה כלכלית. "חברת אי.די.בי, מפרסם חשוב, מענישה אותנו ולא מפרסמת אצלנו כבר ארבע שנים", כתב. "בעיקר לא היה מקובל עליהם לפרסם בעיתון שאינו משרת את האינטרסים שלהם, ומעדיף את אינטרס הציבור". שוקן הוסיף כי מנוי על "הארץ" ו-TheMarker הוא "סוג של ביטוח, שיש מי שרואה לנגד עיניו את האינטרס הציבורי (כפי שהוא מבין אותו בתום לב) ולא מפרסם בעיתון דברים כדי לרצות אינטרסים אחרים".
בהשוואה לעיתונים אחרים בישראל – שוקן צודק. אבל אפרופו אינטרסים והאינטרס הציבורי, כדאי לשים לב לשני אירועים שלא כל כך מתאימים ל"הארץ". לפני תשעה חודשים פרסמה שרון שפורר במוסף "הארץ השבוע" (שנסגר בינתיים, למרבה הצער) כתבה נרחבת על מנכ"לית בנק לאומי, רקפת רוסק עמינח, ועל קשרים שעלולים לכבול את ידיה בהחלטות הנוגעות לכמה מהלווים הגדולים במשק. שוקן ליווה מקרוב מאוד את הכתבה. עד כדי כך מקרוב – שהיו במערכת מי שתהו האם הוא בכלל מעוניין שהיא תראה אור (רמז: הוא לא). לבסוף, כשהכתבה בכל זאת פורסמה, הורה שוקן להסיר אותה מדפי הבית של אתר "הארץ" ושל אתר "דה מרקר". ואכן, הכתבה הוסתרה היטב מעיני הגולשים. מי שיקיש את המילים המתאימות בגוגל אמנם יוכל למצוא אותה, אבל יגלה שבניגוד לכל כתבה אחרת – התחקיר על מנכ"לית בנק לאומי לא זכה לאף טוקבק, עדות לזמן הקצרצר ששהתה ברשת.
שפורר, למה הכתבה הוסרה מהאתר?
"אני לא אתייחס. דבר עם האחראים עליי".
האירוע השני התרחש לפני שלושה שבועות, כשיוסי קליין פרסם ב"הארץ" מאמר שנשא את הכותרת "מה לא תקראו בעיתונים". קליין הסביר מדוע יש סיפורים שאינם מתפרסמים למרות שכולם יודעים שהם נכונים. "גם הידיעות שצלחו את מבחני החוק והאמינות חייבות לעבור מבחן נוסף", כתב. "הוא נערך בקצה המסדרון, בחדרו של המו"ל. המבחן הוא מבחן החברות, כי חברות מבחינתו של בעל עיתון היא ערך עליון".
בהמשך הביא קליין כדוגמה את שר החינוך גדעון סער. "בסיס החברות שלו רחב ומוצק", כתב. "הוא חבר של 'ידיעות', ידיד של 'מעריב' ובן בית ב'ישראל היום'. אי אפשר לכתוב עליו מילה רעה כי עיתונאים מכבדים את אהבותיהם של הבוסים. שר החינוך יכול לעשות מה שבראש שלו, אבל ביקורת אפשר למתוח עליו רק במידה". אלא שהשורות הללו על סער, כפי שחשפה דבורית שרגל בבלוג התקשורת "ולווט אנדרגראונד", נמחקו ממאמרו של קליין באתר האינטרנט של העיתון.
קליין, גדעון סער חבר גם של "הארץ"?
"אני לא יכול להתייחס למה שקורה בעיתון 'הארץ'".
מי שנתן את ההוראה להסיר את הפסקה על סער הוא עורך "הארץ", אלוף בן. דעתו של בן על שר החינוך חיובית. "מאז שנכנס לחיים הפוליטיים, גדעון סער נהג אחרת מהמצופה על פי סטריאוטיפ הליכודניק", כתב בן לפני שלוש שנים, "זה השילוב שסער רוצה להציג: רפורמטור וציוני, חדשן ונאמן למורשת. לא סתם עוד ליכודניק".
"אולי קצת יהיר מצדי לומר את זה", כתב שוקן במכתבו למנויים, "אבל אני חושב שקיומו של 'הארץ' ו-TheMarker חשוב למי שרוצה לחיות במדינת חוק מתוקנת, הוגנת לאזרחיה ואור לגויים בהתנהלותה". אלא שדי בסמוך למכתבו פורסמו ב"הארץ" שתי כותרות ראשיות שרחוקות מלהיות אור לגויים ושהקשר בינן לבין המציאות רופף ומטה. האחת דיווחה כי "לראשונה ארצות הברית מגדירה אלימות מתנחלים כטרור" (אלא שכעבור ארבעה ימים התברר שבעצם בכלל לא מדובר בפעם הראשונה). השנייה, והחמורה יותר, טענה כי "רוב הישראלים תומכים במשטר אפרטהייד בארץ" (אלא שכעבור חמישה ימים התברר שלא היה ולא נברא).
עורך "הארץ" לשעבר, חנוך מרמרי, מתח על הכותרת הזו ביקורת חריפה במיוחד באתר התקשורת "העין השביעית", שאותו הוא עורך כיום. "'הארץ', עיתון סמכותי ומכובד, כפי שנוהגים לכנותו, בלע את הפיתיון בשלמותו ונתן לו הבלטה מקסימלית", כתב מרמרי. "ואם לא די בכל אלה, בא גדעון לוי, שבאופן חריג חתום על הידיעה הראשית המבשרת על הסקר ומשמעותו, וסוגר את מעגל הכשל במאמר קוצף בעמוד הדעות". לסיכום כתב מרמרי כי "צר לי שגדעון לוי לא נפרד במאמרו מתעודת העיתונאי שלו".
לוי, מה תגובתך לדברים של מרמרי?
"אני לא מעוניין להגיב לזה".
עמוס שוקן ואלוף בן מגיבים
מו״ל ״הארץ״, עמוס שוקן, מוסר: "מו"ל של עיתון עומד בראש שתי ההיררכיות שקיימות בעיתון: ההיררכיה העיתונאית וההיררכיה העסקית. הדרך שלי למלא את התפקיד הזה היא לא לערבב בין התפקיד העיתונאי של העיתון לבין התפקיד העסקי שלו או האינטרסים העסקיים, אבל זה לא אומר שאין לי דעה על מה שמתפרסם בעיתון וזה לא אומר שאין לי השפעה על מה שמתפרסם בעיתון, אבל אין אף מקרה בשנים שאני מוציא לאור של עיתונים, או המו"ל של הארץ, שהמעורבות שלי בתוכן העיתון הייתה שלא לטובת האינטרס הציבורי כפי שאני מבין אותו בתום לב.
"שני המקרים שאתה מזכיר, הכתבה של שרון שפורר על רקפת רוסק עמינח והמאמר של יוסי קליין דומים בעיני בדבר אחד. שניהם לא היו צריכים להתפרסם כפי שהתפרסמו. ההבדל ביניהם הוא שעל הכתבה (העתידה להתפרסם) של שפורר דיברו איתי בטרם פרסומה ואמרו לי שחוששים שהיא מבוססת על דברים לא נכונים ושמטרתה לפגוע ברקפת, ואת המאמר של קליין קראתי בעיתון אחרי פרסומו. אם הייתי קורא אותו לפני הפרסום הייתי אומר לאלוף בן שלדעתי אינו ראוי לפרסום.
"אילו הכתבה של שפורר הייתה אמורה להתפרסם במרקר, הייתי מעביר את הפניה שקיבלתי בעניינה לעורך המרקר והייתי מבקש שיעבור על הכתבה באופן אישי ויראה שהיא בסדר. מאחר שידעתי שלא ספי הנדלר, עורך "השבוע" שבו הייתה הכתבה אמורה להתפרסם, ולא אלוף בן, עורך העיתון, הם עורכים כלכליים מנוסים, ומאחר והנחתי שאני מצוי בנושאים האלה יותר מהם ביקשתי לקרוא את הכתבה לפני פרסומה. לאחר שקראתי אותה כתבתי לאלוף בן מייל מנומק עם קרוב לעשרים התייחסויות שלי לדברים שנאמרו בכתבה שנראו לי לא נכונים ושלדעתי גילו הבנה לא מספיקה. כתבתי לו שהכתבה לא ראויה לפרסום ושדרוש מקצה שיפורים.
"אלוף החליט לבדוק רק עניין אחד מתוך כל אלה שהעליתי, ולאחר שדעתו נחה, הודיע לי שהוריד את הכתבה לדפוס. ידעתי שהבסיס למסקנה של אלוף היה יותר מרעוע, אבל אחרי שהודיע לי שהוריד את הכתבה לדפוס לא רציתי להפוך החלטה של עורך. להתווכח, לנסות לשכנע אין לי בעיה, אבל מעולם לא הפכתי החלטה של עורך. ידעתי שאנחנו מפרסמים כתבה שהיא ההיפך משירות לקוראים, שלא צריכה להתפרסם, ובהחלט ביקשתי למזער את הנזק באתר. רציתי שלא תעלה בכלל, אבל עורך האתר שכנע אותי להסכים שרק תוצנע.
"אני יכול להיזכר במקרה נוסף שנגררתי על ידי צד מעוניין להתערב בפרסום בעיתון, במקרה זה ידיעה על חקירה פלילית שנחקר עומר דנקנר, בנו של נוחי, בקשר להשתתפותו במשחקי הימורים אסורים. אחרי שביררתי את הפרטים ניסיתי לשכנע את אבי זילברברג, סגן העורך, שזה לא סיפור לעמוד הראשון (היה לי ספק אם מעורבותו של דנקנר היא "סיפור" בכלל). גם כאן לא הצלחתי לשכנע, והידיעה על עומר דנקנר התפרסמה בהבלטה בעמוד הראשון של העיתון. ביום הפרסום התקשרתי לנוחי דנקנר והתנצלתי. אמרתי לו שניסיתי למנוע את הפרסום בעמוד הראשון אבל שלא הצלחתי לשכנע. אני בטוח שהוא לא האמין לי. מה זה מו"ל שלא מצליח לשכנע?
"אחרי פרסום הכתבה של שפורר ניסיתי להרוויח ממנה לפחות איזה רווח לעתיד וניהלתי עם שפורר חליפת מיילים של דיון בכתבה. בסופה הרגשתי שלא שכנעתי ובטח שלא השתכנעתי. זה היה קצת מדכא.
"ועוד מילה על מה שכתבת בעניין מעורבותו של אלוף בן במאמר של יוסי קליין. לא רציני להביא ציטוט של אלוף מלפני שלוש שנים כאשר יש לנו במשך שלוש השנים האלה רצף של כתיבה ביקורתית ב"הארץ" על תפקודו של גדעון סער כשר חינוך. גם אתה לך תעשה מקצה שיפורים בטור שלך.
"ולבסוף, פחות ממך אני מתרגש משתי הכותרות שהבאת. ברור שעדיף לדייק, אבל אילו הכותרת הייתה "שוב ארצות הברית מגדירה אלימות מתנחלים כטרור" במקום "לראשונה ארצות הברית מגדירה אלימות מתנחלים כטרור" בשני המקרים זה היה צריך להיות כותרת בולטת. העיקר בה הוא "ארצות הברית מגדירה אלימות מתנחלים כטרור".
"וכך גם בעניין סקר האפרטהייד. גם כאן עדיף לדייק, אבל במקום להתנפל על הטעויות של העיתון, עדיף לקרוא מה הסקר אומר. זה גרוע ומצדיק כותרת בולטת.
"ואגב, כמעט כל יום אני מקבל מייל מן הגארדיין הבריטי עם רשימת הטעויות שבמהדורת יום אתמול".
עורך ״הארץ״ אלוף בן מוסר: ״לעיתים נופלות טעויות ב״הארץ״, והמקצוענות העיתונאית מחייבת אותנו להכיר בהן וללמוד מהן לקחים לעתיד. שתי הכותרות הראשיות שהזכרת היו שגויות, וכשהדברים התבררו לנו לקחנו אחריות ופרסמנו תיקונים. במאמרו של יוסי קליין הופיעו לצערנו טענות לא בדוקות וללא תגובה, שהתגלו לנו בקריאה חוזרת״.
יואיל כבודו לומר במי מדובר
ביום שישי שעבר, וגם בזה שקדם לו, התייחס העיתונאי מרדכי גילת בטור השבועי הפופולרי שלו ב"ישראל היום" לשופט אנונימי לשעבר, "מוכשר ומתוחכם", שנהג להתנחל בלשכתו של מני מזוז, בעת שזה כיהן כיועץ המשפטי לממשלה, והיה שוכח ללכת.
"הוא נהג לדבר על הצורך לצמצם את המלחמה בעברייני הצווארון הלבן; הגן בדרכו המיוחדת על חלק מהשחיתות השלטונית, תיעב בגלוי את עדנה ארבל, פרקליטת המדינה דאז", כתב גילת. "הוא סימן לעצמו מטרות אגב שיחות תמימות על שירה וספרות קלאסית".
גילת הוסיף בטוריו כי כאשר מזוז אישר את פתיחת החקירות נגד רמון ואולמרט – "הוא מצא את עצמו מול השופט לשעבר ולהקת מקורביו בתקשורת". גילת גם סיפר לקוראים מדוע נזכר בשופט האנונימי הזה דווקא עכשיו: "טילפנו אליי כמה אנשים, מאותה קבוצה של יודעי הסוד כלשונם, וסיפרו לי ש'החבר של כולם' ממשיך 'לעבוד'. שכבודו לשעבר, ששיבח את הכרעת הדין בתיק אולמרט בירושלים, טרוד עכשיו בתיקי ליברמן ואולמרט".
כעבור שבוע המשיך גילת לפזר רמזים. "לא נקבתי בשם של כבודו, אף שאני חושד באדם מסוים, ציפור דרור כיום", כתב. "האם מדובר בכבודו לשעבר שהפך לגורו של כמה משפטנים ממשפחת 'צריך למחוק את עבירת המרמה והאמונים מספר החוקים'?".
עד כה גילת לא נקב בשמו של השופט לשעבר. מה שכן, יש מי שעונה לרבים מהרמזים שגילת פיזר. גם הוא שופט לשעבר, גם הוא ידוע בקרב מכריו כמוכשר וכמתוחכם, גם הוא נהג לבקר בלשכתו של מני מזוז, גם הוא הצדיק את הגישה שאמצעים אזרחיים יותר יעילים במלחמה בשחיתות מאשר אמצעים פליליים, גם הוא הרבה להתבטא נגד עדנה ארבל, גם הוא מחובר לתקשורת (ואפילו כותב בעיתון גדול ומיודד עד מאוד עם המו"ל), גם הוא חובב שירה וספרות קלאסית (ואפילו נהג לצטט בפסקי דין שלו מתוך "פו הדב"), וגם הוא מתח מספר פעמים ביקורת על פסק הדין בפרשת רמון.
אותו שופט לשעבר, אגב, גם שיבח לאחרונה את הכרעת הדין בתיק אולמרט, ועוד עשה זאת על פני עמוד שלם ב"ידיעות אחרונות". למחרת הפסיקה קיבל המאמר שלו את הכותרות "הניצחון" (בשער), ו"משפט הראווה" (בעמודים הפנימיים). הוא עצמו כתב: "השופטת מוסיה ארד היא הדוגמה המובהקת למה זה להיות שופט. היא תמיד אוחזת בחוט הקדוש של האובייקטיביות והתבונה, ולא מרפה ממנו. לצידה ישבו השופטים יעקב צבן ומשה סובל, שניים מהשופטים הטובים ביותר שיש במערכת", לסיכום ציין כי "פסק הדין בפרשת אולמרט כתוב בשפה נקייה, מקצועית ומדודה. חד וצונן כמחוגה".
גילת, למה אתה לא מפרסם את שם השופט?
"כשיגיע הזמן נפרסם את השם".
יכול להיות שמדובר בשופט המחוזי בדימוס בעז אוקון?
"אני לא יכול להגיד לך במי מדובר".
אוקון, מוטי גילת מתכוון אליך?
"אני לא קורא את מה שהוא כותב ואין לי עניין להגיב לזה".
איך מצליחים לדחוס שש טעויות לתוך איור אחד?
בקצב האירועים המטורף, בעקבות חיסולו אתמול של אחמד ג'עברי, זה נראה כמו אירוע נשכח מהעבר הרחוק. אבל רק לפני שישה ימים, בשבת האחרונה, אירעה ברצועת עזה תקרית חמורה. טיל נגד טנקים נורה מתוך שטח הרצועה לעבר ג'יפ של חטיבת גבעתי וגרם לפציעתם של ארבעה חיילים. ב"ידיעות" חשבו שנכון יהיה להמחיש את התקרית באמצעות איור מושקע, והעניקו לו את הכותרת: "התקרית בגבול הרצועה, שלב אחרי שלב". אלא שבאיור הופיעו לא פחות משש טעויות. הטעות הראשונה: על פי האיור הג'יפ שנפגע נמצא ממערב לגדר הרצועה, בתוך שטח עזה (במציאות הג'יפ נסע בתוך שטח ישראל, כ-150 מטר מזרחית לגדר). הטעות השנייה: גם תיבת ההסבר מספר 1 באיור מתארת שהג'יפ נסע "מצידה של עזה" (במציאות, כאמור, הוא נסע בשטח ישראל). הטעות השלישית: על פי האיור, רצועת עזה נמצאת משום מה גם מערבית וגם מזרחית לגדר המערכת (במציאות, כמובן, גדר המערכת משמשת גבול בין שטח הרצועה לשטח ישראל). הטעות הרביעית: על פי האיור מקום הירי נמצא ליד קיבוץ נחל עוז (במציאות שם אמנם נפגע הג'יפ, אבל הירי בוצע מתוך שטח הרצועה). הטעות החמישית: הטנק שבאיור נמצא עמוק בתוך שטח עזה (במציאות אף טנק ישראלי לא חדר את הגדר ונכנס לרצועה). הטעות השישית: בחלקו השמאלי העליון של האיור מופיע אייקון של מטוס קרב ישראלי (במציאות התגובה של צה"ל באותו אירוע הייתה ירי מטנקים וממסוקים).
ב"ידיעות", סירבו להגיב.
המושלים בכיפה: נבואה שהגשימה את עצמה
לפני חודשיים, כששמו של שלמה בן-צבי אך הוזכר כמי שעשוי לרכוש את "מעריב", הצטלמו ראשי אגף החדשות דאז של "מעריב", יואב ריבק ועומר ברק, כשלראשיהם כיפות עם ציורים של ספיידרמן וסופרמן (למעלה). התמונה הופצה ברשתות החברתיות ועוררה זעם בפורומים דתיים שטענו שהשניים לועגים לבן-צבי. מקץ שבועות של הפגנות, עיצומים ופיטורים המוניים, בן-צבי נכנס ל"מעריב". ריבק וברק מיהרו להתפטר.
עובר אורח שנקלע ביום ראשון האחרון, בשעה 12 בצהריים, לדסק החדשות של "מעריב", יכול היה להיחשף לעורכים ולמשכתבים החדשים (למטה), שעברו מ"מקור ראשון" ל"מעריב". המציאות, ללא ספק, נותנת פייט רציני לפרודיה של ריבק וברק.
ריבק, חזיתם את הנולד?
"זו הייתה תקופה קשה וחלק מההתמודדות איתה היה באמצעות הומור. לא הייתה כאן שום אמירה חריפה על הכיוון של העיתון. היה לנו סיפור פולו אפ על חנות בירושלים שמוכרת כיפות כאלה והצטלמנו איתן".
ברק, אני רואה שאתה העדפת להיות סופרמן.
"כל מה שאני יכול להגיד לך זה שבסופו של דבר שנינו עפנו מ'מעריב', אחד בתור סופרמן והאחר בתור ספיידרמן. יש לי בבית סטוק של כיפות. רוצה להיות וונדרוומן?".
מעשה בסטארט אפיסט, שר לשעבר ועורך עיתון
לפני תשע שנים היה רן הר נבו כתב מן השורה במקומון "תל אביב" מרשת "ידיעות תקשורת". אף אחד, כולל הוא עצמו, לא דמיין שבתוך כמה שנים הוא עתיד להקים חברת סטארט אפ, למכור אותה לתאגיד אמריקני ב-65 מיליון דולר ולהפוך למיליונר.
בשבוע שעבר, בראיון שהעניק הר נבו למגזין mako, לרגל כנס החדשנות בטלוויזיה INTV, הוזכר בקצרה סיפור מעניין שהוא חשף בבלוג שלו, על הבוקר שבו החליט שהוא לא רוצה להיות עיתונאי יותר. הר נבו מתאר בבלוג כיצד נסע ביום חמישי למערכת, כדי לראות איך יצא הראיון שערך עם שר בממשלת ישראל. "ראיון ביקורתי, מושקע, שמאוד היה אכפת לי ממנו", כתב. "כזה שמתעסק בסוגיות הליבה של משרד ממשלתי כושל, בהישגיו המועטים ובכשלונותיו הרבים של כבוד השר המגונדר".
הר נבו, שלדבריו היה באותה עת "מלא תחושת אחריות גדולה ומטופשת של ילד בן 30, שלא יודע שראיונות עיתונאים הם לפעמים בסך הכול הצטברות של אינטרסים", פתח את העיתון וגילה שהוא חתום על טקסט משוכתב ומביך שמחמיא לשר. "שר רע בישראל, שסגר דיל עם מישהו בקומה חשובה משלי וזכה לכתבת סינדיקציה מפרגנת עד מאוד", כתב. "ואני, הפקיד שמעולם לא גילו לו שהוא כזה, מתיישב על מדרגות המערכת וקורא איך אני מחמיא לכבודו – על גבי ארבעה עמודים שלמים – על מנהיגותו, נחרצותו, הישגיו". בסיום הקטע ציין הר נבו, בהערת אגב, כי "השר וההוא מהקומה החשובה עובדים היום שניהם אצל נוחי דנקנר".
הבוס מהקומה החשובה שעליו מדבר הר נבו הוא ניר חפץ, אז העורך הראשי של "ידיעות תקשורת", עד לא מזמן עורך "מעריב", וכיום יועצו של יו"ר אי.די.בי נוחי דנקנר. שאלתי השבוע את חפץ מה תגובתו לדברים שכתב הר נבו, האם הייתה היכרות אישית בינו לבין אותו שר והאם הסיפור הזה אינו עולה בקנה אחד עם מה שתואר על התנהלותו ב"מעריב" בתחקירים שפורסמו לאחרונה ב"העין השביעית" (שלמה מן) וב"המקור" (נסלי ברדה). תשובתו של חפץ הייתה ממצה: "שיהיה לך בהצלחה".
השר המגונדר שאליו כיוון הר נבו הוא דני נוה, אז שר הבריאות. היום מנהל נווה את קרן "אגת", שהמשקיעה העיקרית בה היא אי.די.בי של נוחי דנקנר. היועץ האסטרטגי רוני רימון מסר בתגובה בשמו: "הכתבה שפורסמה בזמנה ב'ידיעות תקשורת' שיקפה באופן מאוזן את תפקודו המצוין של דני נווה כשר הבריאות. עמדותיו של הכתב לשעבר נגלו לדני נווה רק עכשיו, וחבל שזו הייתה דעתו, אך לשר לשעבר לא היה כל מידע, ובוודאי שלא מעורבות, בדרך הכנת הכתבה. ואגב הקישור שעושה הכתב לשעבר לנוחי דנקנר – אין בו דבר מלבד רצון זמני להשחיר, שהרי ברור שאיש לא יכול היה לדעת לפני שמונה שנים שנווה וחפץ יהיו היום בקשר עסקי עם דנקנר. אז למה סתם לייחד בבלוג שורה שאינה קשורה לכלום? אולי בגלל שהטיעון האחר חלש?".
הר נבו, נווה אומר שהטיעון שלך חלש.
"אני את שלי כתבתי, וכל השאר ספקולציות שאינן מן העיקר. השורה התחתונה היא שהגיע הזמן לעיתונות ישראלית בריאה, עצמאית ומנותקת מעטיני ההון והשלטון".
ואם כבר שורה תחתונה, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako, מבית "קשת", וש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות".