גברים ממאדים, נשים מנגה, מח נשי, מח גברי, למה גברים אוהבים ביצ'יות, הוא פשוט לא בקטע שלך – תעשיית שימור מוסד הנישואים הסטרייטי מגלגלת מיליארדים. היא כוללת ספרים, סרטים, טורי עצות בעיתונים ותכניות רדיו, טיפולים זוגיים וצימרים יקרים. נישואים הם מוסד ישן, מיושן, כבד, שמרני, לא מתאים לעולם שאנחנו חיים בו מכל-כך הרבה בחינות, שנראה שהוא כל רגע עומד להתפרק.
אצל גייז, לעומת זאת, נישואים זה סיפור חדש. ממש חדש. מול אלפי שנות מסורת של דבר, אישה ובית, ההיסטוריה של נישואים חד מיניים מתחילה בשנת 2001, אז הייתה הולנד המדינה הראשונה שאישרה נישואי גייז. ותשמעו - הם הרבה יותר טובים בזה מכל מי שהיה לפניהם.
יותר ויותר מחקרים מצביעים על כך שזוגות גאים מאושרים יותר בזוגיות שלהם בהשוואה לזוגות הטרוסקסואלים. חלוקת העבודה ביניהם טובה יותר, שביעות הרצון גבוהה יותר, הם אפילו נפרדים פחות. נקדים ונאמר: אף אוכלוסיה לא זקוקה לאישור חברתי, ובטח שלא מחקרי, על רמת האושר שלה. ועדיין, מעניין לבדוק את הנושא לעומק. הנה כמה דברים שזוגות סטרייטים יכולים ללמוד מזוגיות גאה.
מי מבשל ארוחת ערב? מי שאוהב
בשנת 2000 אושרו לראשונה נישואים גאים במדינת ורמונט בארה"ב. לזוג הראשון ארבה פרופ' אסתר רוטבלום, לסבית בעצמה, שחקרה את נושא חלוקת העבודה מתוך עניין אישי. תוצאות המחקר שלה היו מובהקות: היא גילתה שבנישואים הטרוסקסואלים חלוקת התפקידים בבית היא מסורתית מאד ביחס לזוגות האחרים שנבדקו. יותר נשים סטרייטיות דיווחו על כך שבני זוגן הם המפרנסים, ובמקרים האלה הן גם היו אלה שביצעו את רוב המטלות בבית.
נכון, אנחנו כבר לא בסיקסטיז: נשים יכולות היום לפתח קריירה מצליחה בכל תחום. אבל כשנשים סטרייטיות חוזרת הביתה, מחכים להן ילדים רעבים וכביסה מלוכלכת. המאמץ הפמיניסטי להעמיד את הגבר ליד הכיור נמשך כבר עשרות שנים, וההתקדמות בו איטית מאוד; מחקר שנערך בשנה שעברה באוניברסיטת תל-אביב מראה שלמעשה – ההתקדמות הזו פשוט נעצרה. נשים סטרייטיות עדיין נושאות בעול של רוב עבודות הבית, ברוב הבתים; מחקר אחר שנערך בארה"ב הראה שב-97 אחוז מהבתים הסטרייטיים, תפקיד האישה לנקות את השירותים.
אצל הומואים ולסביות, לעומת זאת, המצב שונה: כשאין מסלולים שמוגדרים מראש על ידי החברה, שקובעים מי מפרנס ומי מבשל – לכל אחד יש יותר חופש לעשות מה שהוא אוהב ומה שהוא טוב בו. כבר בשנות ה-60 פפר שוורץ ופיליפ בלומשטיין גילו שזוגות של הומואים ולסביות היו הוגנים יותר אחד כלפי השני ביחס לזוגות סטרייטים. רבים מהנחקרים ההומוסקסואלים התנסו לפני כן בנישואים הטרוסקסואלים לנשים, וכשנשאלו אם נהגו גם איתן באותה רמה של שוויוניות, ענו בשלילה. דבר אחד היה לכולם במשותף: מי שהכניס את המשכורת הגבוהה יותר, היה בעל כח רב יותר בקבלת החלטות.
"כל אחת עושה את הדברים שהיא מעדיפה יותר", אומרת חיה ביטון, עורכת דין בת 30 מירושלים. ביטון חיה עם בת זוגה, אפרת רוזנברג, סטודנטית למדעי המחשב בת 25. "כיוון שאפרת לומדת ועובדת, ואני חוזרת הביתה בשעות סבירות יותר, לפעמים באופן טבעי חלק גדול יותר נופל עלי. אבל זה בהחלט לא מקור לריבים".
"יש חלוקה די ברורה ושווה של עבודות הבית" מעידה רעות כהן (27), שפית ובעלת מסעדה בירושלים. בת הזוג שלה בשנתיים האחרונות, רומינה כרמן גונזלז (31) מנהלת את המסעדה. "אבל כשצריך אנחנו עושות הכל. אני גם נמצאת פחות בבית, ולפעמים זה יוצר עומס גדול יותר עליה. היא כמו היומן שלי, מזכירה לי לעשות דברים כשאני שוכחת".
ואיך אתן מסתדרות במקום העבודה המשותף? יש מלחמות אגו?
"רומינה נכנסה לתפקיד לפני חודשיים, ופחות או יותר ביום שהיא הגיעה כל הפאסון והחזות הקשוחה שלי נעלמו, וכולם הבינו מי מחזיקה את מי בבית. אז אפשר להגיד שאני בעלת הבית, אבל היא הבוסית".
גם רובי מגר (47) מראשון לציון, איש היי טק ונשוי למרק (29), מעיד כי מטלות הבית מחולקות אצלם בצורה הוגנת. הוא, למשל, מבשל יותר, כי הוא יודע לבשל יותר. "אין חלוקה ברורה לפי תפקידים – מי שמגיע קודם מוריד כביסה, לדוגמא".
מה חלוקת התפקידים מחוץ לבית? האם אחד מכם הוא המפרנס העיקרי?
"מרק סיים לימודים אקדמאיים ועכשיו הוא עובד בעבודה שאחרי. אני גם יותר מבוגר, כך שבאופן טבעי המשכורת שלי גבוהה יותר. שנינו שואפים לכך שזה יתאזן בעתיד".
גם ד"ר אורי שפר שלו, מנהל היחידה לייעוץ וטיפול במרכז הגאה, חושב שזוגיות גאה היא שוויונית יותר. "בזוגיות גאה החלוקה קיימת, אבל לא במובן המסורתי הקלאסי – בני הזוג לרוב נוטים לקחת את התחומים שאליהם הם מתחברים. אז אמנם היא לא שוויונית לגמרי, אבל גם לא ממולכדת בחלוקה המגדרית. לדוגמא, טיפלתי בזוג סטרייטים ששמר בקנאות על החלוקה הזאת, מה שיצר בעיות עם הילדים. האב הרגיש שהוא לא שם בשבילם, ועבד בשתי עבודות כדי לשלם על אינספור חוגים וכדי לכפר על האשמה. ניסיתי לאתגר אותם והצעתי להם לקחת זמן איכות על חשבון כמה מהחוגים, אבל זה היה רעיון שהם פשוט לא היו פתוחים להקשיב לו".
ואצל גייז הכל הולך חלק?
"כמובן שלא, אבל מחקרים מראים שהחוסר במודל זוגי והורי לזוגות חד מיניים מאלץ אותם לתפור את החליפה שלהם מחדש – לדבר הרבה על חלוקת התפקידים, לדוגמא. זה משהו שמשפר את התקשורת ואת הקשר כולו".
בואו נדבר על זה עוד
אבל רשימת מטלות על המקרר לא תעשה לבדה את העבודה; לזוגות גאים יש יתרון משמעותי על סטרייטים, מסתבר, בכל מה שקשור בתקשורת ישירה וכנה. באופן לא מפתיע – לסביות מצטיינות במיוחד בגזרת החפירות. מחקרם שם שוורץ ובלומשטיין מזכיר בהקשר הזה את תופעת "מותה של המיטה הלסבית" – הנטייה של לסביות למצות יחסית בשלב מוקדם בזוגיות שלהן את העניין הזה של יחסי מין. לסביות, אומרים המחקרים, עושים סקס פחות מכל סוג אחר של זוגות – סטרייטים והומואים. אבל ההסבר שמציעה לכך שוורץ הרבה יותר אופטימי: לסביות מגיעות לרמה כה גבוהה של אינטימיות בעזרת הדיבור, עד שהן כבר לא זקוקות לסקס כדי להשיג אותה. זוגות אחרים שנבדקו, לשם השוואה, דיברו על סקס כדרך המהירה להשיג אינטימיות.
זו תהייה נפוצה: מהו העומק אליו מסוגלות מערכות יחסים הטרוסקסואליות להגיע? סיימון בארון כהן, פרופסור לפסיכולוגיה ופסיכיאטריה מאוניברסיטת קיימברידג', טען בספרו "ההבדל המהותי: גברים, נשים והמוח הגברי הקיצוני", שהאשה הממוצעת חשה אמפתיה ספונטנית במידה רבה יותר בהשוואה לגברים, בעוד האחרונים מאופיינים יותר במערכתיות ספונטנית – הדחף לנתח ולחקור מערכות. אל הדיון הרגיש מצטרפים ממדים של יכולת שפתית מול יכולת מרחבית, ויוצרים שדה מוקשים מפואר, ממש על קצה המזלג. האם ההבדל הוא מהותי כפי שנדמה לנו? אם התשובה לשאלה הזאת היא חיובית, לא בטוח שזה משאיר למערכות יחסים בין נשים לגברים סיכוי אמיתי לשרוד.
"מניסיוני, הקשיים שחווים זוגות חד מיניים והטרוסקסואלים דומים", אומרת ד"ר הרמתי. "מצד שני, אני חושבת שלזוגות חד מיניים יש לרוב יכולת לנהל דיאלוג חשוף שנוגע במקומות כואבים ופגיעים, מעבר לכעס ולתסכול הנראה על פני השטח. אני חושבת שזה קורה בגלל הפנמות עצמיות, וגם מודעות עצמית גבוהה שהן תוצאה של התעסקות עם עצמי ועם האחרים סביב הנטיה המינית – גילוי עצמי, קבלה עצמית, יצאה מהארון וכדומה. ההתבוננות הזו מייצרת מגע עם רגשות, ולכן גם תקשורת טובה יותר בתוך קשר".
מחקר שנערך על ידי Williams Institute אכן מצא שיעורי פרידה נמוכים יותר אצל זוגות להט"ב. בלי קשר לממצאים הקודמים, זוגות לסביות נפרדות בשיעור גבוה יותר בהשוואה להומואים. הסיבה המשוערת לכך היא שנשים רגישות יותר לטיב היחסים שהן נמצאות בהן, ופחות מוכנות להתפשר. "הפרידה בין זוגות היא אכן יותר ביוזמת האשה, אך לא בגלל שלאשה קשה יותר ביחסים", מבארת הרמתי. "כשקשה בזוגיות, זה בדרך כלל קושי משותף. נשים פחות מוכנות לסבול או להכיל את הקושי ביחסים – לכן הן גם פונות יותר לטיפול – אולי בגלל שבתפיסתן את המציאות, יש להן פחות אמצעי מילוט בתוך היחסים כמו למשל, קריירה או בגידה".
ילדים זה שמחה?
קודם כל, התשובה היא לא. יש עשרות מחקרים שמוכיחים כך: ילדים לא הופכים אותנו למאושרים. ד"ר לין ק. ווייט חקרה לצורך העניין מעל 1500 נשים וגברים נשואים, והגיעה למסקנה הנחרצת שזוגות בלי ילדים מאושרים יותר. לא חסרות סיבות: ילדים הופכים את הזוגיות על הראש, גורמים לחוסר סיפוק, מדרדרים את המצב כלכלי ומוסיפים עוד המון עבודות בית – רובן בדרך כלל נופלות על האישה.
בהשוואה לזוגות הטרוסקסואלים, לזוגות גאים יש פחות ילדים, או שאין בכלל. הסיבות לבחירה לא להביא ילדים לעולם הן רבות ומגוונות. בארץ תחום המחקר הזה הוא פחות מפותח מאשר בחו"ל, אולי כי הנושא הוא בגדר טאבו חמור. בדיוק כמו שכרטיס הכניסה לחברה הישראלית כולל סימון וי על שירות צבאי, כך הוא מקדש את מוסד המשפחה. אנחנו לא מותירים מקום למחשבה: האם אנחנו בכלל רוצים בהם?
אבל לפני שאתם מחדשים את מלאי אמצעי המניעה, מחקר חדש שנערך על ידי אוניברסיטת פרינסטון והאוניברסיטה הפתוחה באנגליה מחדד את הנקודה עוד קצת: הסיבה לרמת האושר הנמוכה יותר היא לא הילדים עצמם, אלא הדאגות שנלוות להם; אם מוציאים מהמשוואה חרדות כלכליות, חינוך ובריאות, הפערים מצטמצמים באופן ניכר. אבל האם הפרדה כזאת אפשרית בכלל מחוץ לתיאוריה? כנראה שלא. השורה התחתונה היא שפחות ילדים שווה לפחות דאגות, וזה לא חדש.
מחקר ישראלי חדש יחסית גילה כי חוויית ההורות אצל הומוסקסואלים מלווה בתחושות חיוביות יותר. המחקר דגם כמאתיים גברים הומוסקסואלים, הורים ורווקים, ומצא כי ההורים דיווחו על תחושת רווחה גבוהה יותר ביחס לרווקים. "פרדוקס ההורות", המתאר סיפוק מהגשמת ההורות לצד ירידה ברמת האושר, מיוחס לרוב לזוגות הטרוסקסואלים. התחושות השליליות נובעות מהעייפות המצטברת, חיכוכים בין בני הזוג, פגיעה בקריירה ושלל קשיים המתעוררים בגידול ילדים. אבל איך זה שהם מדלגים על אבות הומואים?
הסיבה המוצעת במחקר מעוררת מחשבה: הבאת ילדים לעולם אצל זוגות להט"ב היא היפוכה הגמור של הספונטניות. זה לא קורה "בטעות", ולמרבה הצער גם לא בעזרת כוונה גדולה. צעד כזה דורש הרבה תכנון ומחשבה, גם ברמה המעשית וגם ברמה החוקית והבירוקרטית. לאחר שהחליטו שהם מעוניינים לגדל ילד במשותף, הם נדרשים להחליט באיזו דרך יביאו ילד לעולם, ולאחר מכן לברר איך יעשו זאת. מדובר בתהליך ארוך ומתיש, שלעיתים כרוך באכזבות ובמפח נפש – לגברים ולנשים כאחד. זהו צעד מושכל שבסופו הם מגיעים אל מעמד ההורות מוכנים יותר ומגובשים יותר, ולכן גם מתמודדים טוב יותר עם החוויה. "הרבה זוגות רוצים להיות מוכנים, ובאים ממקום של בשלות לתהליך", מאשר גם ד"ר שפר שלו.
חודש הגאווה הנוכחי עומד בסימן שוויון ובדגש על משפחות גאות. אלה התרבו והתרחבו בשנים האחרונות – מה שגרם למארגני המצעד המסורתי לשנות מעט את המסלול, כך שיתאים גם לצועדים הקטנים. ואולי פה טמון המסר: רובנו בוחרים בדרך הקלה, זאת שהתוותה לנו המסורת והחברה ונראית לנו גם ההגיונית יותר. אנחנו לא ממש עוצרים להקדיש לה מחשבה. שצף החיים לא מאפשר לנו את המותרות הזאת. את הדברים שהובאו כאן אפשר וכדאי לקחת בערבון מוגבל; מה שמתאים לאחד לא בהכרח יתאים לאחרת, ויחסים הם דבר מורכב מכדי שיתמצו לכדי מחקר. אבל אם להוציא מכולם מסקנה אחת ברורה, הרי שהיא טמונה במחשבה: האלטרנטיבות קיימות במובן של מחשבה ומעשה, והמעט שכדאי לעשות זה לבחון אותן.