במהלך מבצע צוק איתן, נועה, אמא של ירמי בן השלוש, המציאה משחק. לאזעקה היא קראה "אזעקה מצחיקולה", וככה ירמי לא נלחץ מהאזעקות, הוא ממש חיכה להן. אבל יום אחד ירמי חזר מהגן, והאזעקה כבר לא הייתה כל כך מצחיקולה: "הוא אמר לי שהוא לא רוצה שהטיל הרע יפול עליו", מספרת נועה. "שהוא מפחד, ורוצה שהטיל הטוב ינצח את הטיל הרע". נועה התקשרה בכעס לגננת של ירמי, שבתגובה אמרה שהיא מאמינה ש"צריך לחשוף את הילדים להכל ולא לשקר להם. "ההורים לא באמת יודעים מה קורה בגן", אומרת נועה, "וזה מפחיד. אני לא יודעת מה יקרה בבית ספר ועם כל מיני סיפורי בלהות שאני שומעת אני חושבת לשלוח אותו למשהו פרטי".
כל הורה מתלבט איך לתווך לילדים שלו את העובדה שאנחנו לא ממש חיים בחוות פוני. למערכת החינוך יש תשובה: לא מרחמים על ילדי הגן, ולא על ילדי בית הספר. בשבוע בו חל לראשונה יום ההוקרה לפצועי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, נדמה שהגישה של משרד החינוך היום היא כזו: ממילא אין שום סיכוי שילד שגדל בישראל יוכל להתחמק מאזעקות וצפירות, אז למה לחכות? אפשר להתחיל לדבר על זה ברגע שלומדים לדבר.
לימודי השואה, למשל, מתחילים כבר בגיל הגן, ותוכנית הלימודים כוללת סיפורים על ילדים ששרדו את הגטאות, ברחו מהנאצים והסתתרו ביערות, נתונים לחסדיהם של זרים. את יום ההוקרה החדש יתחילו לציין כבר בכיתה א', והתלמידים ילמדו בו על מושגים כמו גבורה והקרבה למען המדינה, כך על פי משרד החינוך, ויוקירו תודה למי שהפקירו את גופם עבורה. בכיתות גבוהות יותר גם ייערכו מפגשים עם פצועי צה"ל. הימים האלה מצטרפים, כמובן, ליום הזיכרון לחללי צה"ל, שבו עוסקים בנושאים דומים. התכניות האלה מעוררות אצל ההורים את אותה שאלה: מתי וכיצד אנחנו צריכים לחשוף את הילדים שלנו להרג, מלחמה וטראומה, או לרעיון המורכב של הקרבה עצמית למען המדינה?
"חיילת נכנסה לכיתה ולימדה את הילדים לזהות חשודים"
אבל לפני שנטפל בילדי הגן, כדאי להקדיש תשומת לב לתכנית הקיצונית ביותר שמועברת בבתי הספר היום – הדרכת פיקוד העורף להתמודדות עם מצבי חירום, תכנית שמיועדת לכיתות ה', נמשכת שבוע שלם, ומכינה אותם, ככל הנראה, לגיוס לצבא גרילה באפריקה. היא כוללת את הפרקים הבאים: כיצד להתמודד עם חשודים, איך פועל גז עצבים, חומרי לחימה שגורמים לכוויות, מצבי חירום, רעידות אדמה, ממה רקטות מורכבות, איזה רקטות יש לחמאס ולאיזה טווח כל רקטה יכולה להגיע. בנוסף יש גם סיפורים אישיים להמחשה: "הרקטה תפסה את שיר בת ה-12 לבד בבית"; "לבד מול המחבל", ו"מפגש מהסוג הקטלני", שמספר על נהג אוטובוס שמנע פיגוע. בשנה שעברה התכנית עוררה מחאה ברשת, ובפיקוד העורף באמת ויתרו על החלק שעסק בלוחמה כימית, אבל רוב התכנים הקשים נשארו.
"אני לא מאמינה במערך הזה", מספרת אור, חיילת פיקוד העורף שמעבירה את ההדרכות בשנתיים האחרונות. "אני לא מאמינה שצריך לבוא ולהפחיד את הילדים. הוציאו את הנושא של חומרי לחימה כימית, אבל עדיין מסבירים על רקטות, ואני משתדלת לא להעביר את התכנים האלה אם אני לא חייבת. בדרך כלל ביום ההדרכה השלישי מגיעים ילדים מפוחדים או עם פתק שחרור מההורים. מלמדים אותם גם העצמה אישית ואיך הם יכולים להתמודד עם מצבי לחץ, נותנים להם את התחושה שזו אחריות שלהם לדאוג למה שקורה בבית במצב חירום. מה שלי מפריע זה שאם יהיה מצב חירום והם לא יעקבו אחר ההוראות של ההדרכה הם ירגישו אשמים, שאם אחד ההורים שלהם ייפגע הם ייקחו את זה על עצמם".
אז למה בפיקוד העורף בחרו להעביר את ההדרכה דווקא בכיתה ה'?
"הם טוענים שבגיל מסוים נהיה אנטי, וזה גיל צעיר שיש בו עדיין את ההתלהבות, ומצד שני הילדים מבוגרים מספיק כדי להבין על מה אנחנו מדברים. חוץ מזה, מסבירים לנו שזה גיל שבו הילדים עדיין משתפים את ההורים, וזו דרך להעביר מידע להורים בעקיפין".
מה את עושה עם ילד שחוזר מבועת?
"אני מנסה לשכנע אותו שהגזמתי. זה קשה כי אני לא מכירה את הילדים, אני לא יודעת מה קורה עם כל ילד ואני לא יכולה לגשת לכל אחד. לפעמים יש איתי בהדרכה מחנכים או יועצים ששמים יותר לב לילדים בשבועות האלה. בעקרון המורים מחויבים להיות בכיתה, גם מבחינת הביטוח של בית הספר, אבל יש מורים שלא אכפת להם והם בכלל לא מגיעים לשיעורים. הם רואים את זה כהזדמנות ליום חופש".
אחת מהאמהות ששלחה את הילדה עם פתק היא יעל, אמא לילדה בכתה ה' ממרכז הארץ. "אף אחד לא טרח לעדכן אותנו שהתכנית מתחילה", היא מספרת. "הילדה סיפרה שבוטלו שיעורים וחיילת נכנסה ולימדה אותם איך לזהות אנשים חשודים. שלפתי אותה משם אחרי יום אחד. פשוט הודעתי למורה שהיא לא משתתפת בשיעורים האלה, והיא ישבה בספריה במשך כל השעות האלה. היו ילדים שנעשו חולים וחרדים מזה".
את לא חושבת שיש גם יתרונות להכנה כזאת? אי אפשר להתעלם מהמציאות.
"יש דברים בחוברות האלה שהם חשובים. יש שם דברים כמו לדעת איפה מנתקים את החשמל ואת הגז בבית. אלו דברים שחשוב שההורים יידעו, וטוב ששאלו אותי. אבל למה עושים את זה דרך הילדים? החוברת הזאת היא פרודיה עצובה ומסוכנת מאוד על הישראליות כפי שהיא היום, ומבחינה מקצועית, למרות שאני מבינה שאנשי מקצוע חתומים עליה, היא מחפירה. אני מתארת לעצמי שמטעמים פרקטיים הרבה יותר נוח לארגן חיילת שהולכת לשבוע בבית הספר מאשר שיעור בפעם בשבוע, הם מרכזים את כל האסונות האפשריים במכה אחת. מצונאמי ועד אב"כ. ממחבלים מתאבדים ועד רעידת אדמה. אני אומר מה בעיני הדבר הכי נורא בזה: קודם כל, לא אפקטיבי להכין לכל הסכנות במכה אחת. עומדים לירות עליך טילים? סבבה. תתכונן לשני תרחישים אפשריים, גם זה גדול על הגוף ועל הנפש. דבר שני, כדי להתחבר לילדים, הדגישו את מקומם של ילדים בסיטואציות האלה. והטילו עליהם הרבה אחריות. אחריות שאין לה שום קשר ליכולת האמיתית שלהם. אחריות שבמקרה של אסון יכולה להפך לאשמה איומה. אפילו חיילים בקרב לא מכינים ככה. אפילו לחיילים שיוצאים לקרב נותנים משימות קטנות שמתאימות ליכולת המצומצמת מאוד שלהם (לבדוק את השעון, לבדוק מימיות) כדי להחזיק אותם עסוקים ופעילים. מסיבות לוגיסטיות החליטו להפיל עליהם את כל החרא הזה במכה, ולגייס אותם לצבא החרדות".
"אני שלמה עם התכנית לחלוטין", אומרת ד"ר יוכי סימנטוב, אחראית מצבי לחץ ומשבר בשירות הפסיכולוגי במשרד החינוך. "היא נבנתה עם מומחים בתחום ועל סמך ניסיון של שנים. הדבר הכי נורא שיכול לקרות לאדם הוא חוויה של חוסר שליטה בחיים שלו. כשאדם יכול לעשות ועושה, למרות החוויה הנוראית, הוא יודע שהוא עשה. התכנית שלנו בשיתוף פיקוד העורף נועדה לתת לילד תחושה של שליטה סביב מצבים קשים שהוא נתקל בהם בחיים. אנחנו רוצים שאם ילד צעיר נתקל בבעיה קשה הוא ידע להציל את עצמו. אחרי מלחמת המפרץ השנייה פיקוד העורף עשה סקר גדול יחד איתנו על ההכנה לחבישת מסיכות והתוצאות שלה. ההכנה הכי יעילה הייתה של ילדי כיתות ה', כי הם עברו הכנה יותר אינטנסיבית".
באיזה מחיר?
"יש מושג נקרא פחד בריא – פחד שמניע אותנו לשמור על החיים שלנו, מניע אותנו לפעולה. חרדה צובעת לנו את החיים ומלווה אותנו כל היממה, ואותה אנחנו לא רוצים. ההנחיה הברורה היא להתייעץ לפני עם יועצת בית הספר, לברר אם יש סיבה לדאוג, ואנחנו מנחים את המורה להסתכל על הילדים יותר ולראות מי מגיב בחרדה ובקושי. באופן תמידי אנחנו בהתלבטות עד כמה לחשוף אנשים לקשיים של החיים. כולנו רוצים שהילדים יראו עולם ורוד וחיובי. אנחנו עושים עכשיו מחקר שנעשה כדי לבדוק את ההשפעה של התכנית על ההתנהגות והמצב הרגשי של הילדים. אנחנו בודקים את עצמנו כל הזמן".
יש באמת כוונה להכין את ההורים דרך הילדים?
"קיימת מחשבה כזו, אבל היא שולית".
"כמו שהיה פרעה, או המן הרשע, היה גם היטלר"
משרד החינוך צודק בהנחת המוצא שלו: אזעקות החירום וצפירות הזיכרון חודרות את קירות הגן, ובמדינה שנופלים עליה טילים אי אפשר להשאיר את הילדים בבועה גם אם רוצים. "זה נושא שהוא עדיין לא פתור. במחקרים בנושא יש תשובות לכאן או לכאן והן משתנות עם הזמן", אומרת פסיכולוגית הילדים רוני זליכוב-לסרי. "אין פה נכון או לא נכון, לחשוף או לא לחשוף, אין תשובה חד משמעית. ילדים בארץ נולדים למציאות מורכבת, והניסיון להסתיר לא בהכרח מגן עליהם. אם הם רואים שמשהו קורה אבל אנחנו לא נותנים לזה שם, זה יכול לעורר חרדה".
הרבה פעמים תכנית הלימוד באמת תואמת את הכוונה הזאת: תכנית החובה של יום השואה, למשל, נוצרה, לדברי משרד החינוך, מקושי שהגיע מהשטח, מגננים וגננות שהתקשו לדבר על השואה עם הילדים, ומרצון ליצור תכנית שהיא דווקא לא קשה וטראומטית מדי. "אלה גילאים שגם ככה לא צריך לחשוף אותם לתכנים האלה", מוחה נועה. "אולי צריך להוציא הוראה גורפת שלא יעבירו תכנים שקשורים לשואה. אני חושבת שעכשיו שאומרים להם שהם צריכים להעביר תכנים, דווקא אז הם מאבדים שליטה".
אנשי חינוך מסבירים שאמנם השואה היא נושא קשה לעיכול ובלתי נתפס, לא רק עבור ילדים בגן אלא עבור האנושות כולה, אבל בתוך הגן, היא דווקא קצת יותר קלה ללימוד מאשר ימי זיכרון ומלחמות – פשוט כי היא קרתה בעבר. "יש הבדל בין לימודי שואה ללימודים על מה מלחמות ועל פצועים, דברים שעדיין מתרחשים", אומרת זליכוב-לסרי. "תפיסת הזמן אצל ילדים קטנים לא מובנית עד הסוף והמושגים הם מאוד מופשטים – יש או עבר, או כאן ועכשיו. צריך לחשוב טוב טוב איך ממשיגים את זה כדי שהילדים לא יתבלבלו, כי הם יכולים לא להבין שזה משהו שקרה לפני הרבה זמן".
עדי, למשל, הופתעה לטובה ממה שלימדו את בנה ביום השואה כשהיה בכיתה א': "דיברו איתם על ילד שהייתה לו כלבה שהוא מאוד אהב, וכשהוא נלקח לגטו השכנים שלו, שלא היו יהודים, שמרו עליה עד סוף המלחמה. לימדו אותם דרך זה על חסידי אומות העולם, שהיו גם גרמנים טובים וגם פולנים טובים. נראה לי שזה תלוי במורה, אם הוא אינטליגנטי ואנושי".
גם ניצן ארד, גננת מעמק יזרעאל, מעדיפה לא להסתיר את האמת מהילדים, אבל משתדלת להפוך את הכל לסיפור, או אפילו אגדה: "כמו שהיה את פרעה, או המן הרשע, היה גם היטלר", היא אומרת. "אני מספרת להם שהשואה קרתה לפני הרבה שנים, לפני שהם נולדו, לפני שההורים שלהם נולדו, בארצות רחוקות. אני מספרת להם סיפורים עם סוף אופטימי, כמו סיפור על ילד שהיה בשואה אבל ניצל והגיע עם ההורים שלו לארץ, או סיפור על ילדים שברחו ליער וכפריים מהאזור עזרו להם. זה סיפור מאוד יפה שמלווה באיורים ומתאים לילדי גן".
לא הקרבה, גבורה
לעומת יום השואה, כשמדובר ביום ההוקרה החדש לפצועי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, אי אפשר לתת לילד מפוחד את העוגיה של "זה קרה לפני המון שנים". היום הזה, חוששים ההורים, יכולים להדליק בקלות אצל ילד פחד להיפצע ולמות. חלקם לא סומכים על המערכת בעניין הזה בעקבות ניסיון לא טוב עם יום הזיכרון. "ביום הזיכרון האחרון, למשל, הילדים העלו הצגה שבה הם שיחקו פצועי צה"ל. זה היה מחריד בעיניי", מספרת עדי.
ניצן מעמק יזרעאל משתדלת להתמקד בימים כאלה בצד החיובי: "ביום הזיכרון אני מסבירה להם שהרבה פעמים יש דברים שמחים לידם דברים שעצובים, שאנחנו שמחים שיש לנו מדינה שהקמנו ויש לנו צבא וראש ממשלה, אבל היו לנו גם מלחמות והיינו צריכים להגן על המדינה ולהילחם עליה. אני אומרת להם שזה יום עצוב שבו אנחנו זוכרים את החיילים שנהרגו, ויום שמח שבו אנחנו שמחים על המדינה שיש לנו".
זליכוב-לסרי מסבירה שכדי לא להציף את הילדים רגשית ולא להכניס אותם לחרדות, צריך לתכנן את הלימודים האלה מתוך מחשבה על העולם הפנימי של הילד. "צריך לקחת בחשבון שכל ילד שונה, ולתכנן יום כזה בזהירות ובצורה שתואמת גיל ושלב התפתחותי. עם הילדים הצעירים יותר צריך לדבר על מושגים של גבורה ולא של הקרבה. אני לא חושבת שביום אחד כזה אפשר להמשיג לילדים מה זאת הקרבה. צריך להפעיל היגיון בריא וליצור תכנים שהם לא מעוררי חרדה, אלא עם דגש של משהו חיובי וטוב, עם תחושה של אופטימיות".
חבר הכנסת וסגן שר החינוך אבי וורצמן, שעומד מאחורי היוזמה של יום ההוקרה לפצועי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, לא מבין איך לא חשבו על יום כזה לפני כן. "היו בשבועות האחרונים מספר קולות צורמים, בעיקר מהשמאל הקיצוני, שיוצאים נגד היוזמה - 'למה אנחנו מחנכים את הילדים ללאומנות ומיליטריזם? איך אפשר להפגיש ילדים בכיתה א' עם הקרבות כאלה?' זה מאוד כאב וצרם לי. מבחינת עם ישראל כל מערכה נגמרת, אבל בשביל למעלה ממאה אלף פצועי צה"ל ופעולות האיבה הקרב ממשיך כל יום, לפעמים כל החיים. צריך להגיד להם תודה, זה הדבר הכי בסיסי שכל אדם צריך להוקיר. בזכותם הוא יכול לחיות פה. אני באתי למשרד החינוך כדי לחנך את הילדים לערכים, לנתינה, לציונות, אהבת המולדת, אהבת העם, אהבת הארץ. אלה דברים בסיסיים מימין ומשמאל".
ואיך מתמודדים עם הפחד שזה עלול לעורר אצל הילדים? בכל זאת, הם יודעים שגם הם יתגייסו לצבא יום אחד.
"תראי, כמובן שהיינו רוצים שאף אחד מהילדים שלנו לא ילך למלחמה, אבל מה לעשות שאנחנו חיים במדינה לא צפויה, ומלחמת הקיום שלנו עדיין לא נגמרה. ילדים בכיתה א' יודעים, למשל, שהם צריכים לעמוד לזכר נופלים בצבא. הם נפגשים עם דברים כאלה במעגל החיים היהודי. אני לא חושב שפתאום אנחנו חושפים אותם למשהו שהם לא מכירים. כמובן שלילד בכיתה א' אני לא אביא חייל קטוע יד. אני רוצה לחנך ילד בכיתה א' להגיד תודה, להאמין בעצמך, לא להתייאש. בעיניי זה יום לחיים, יום שמסמל את הצד היפה יותר של הציונות, של נתינה, של נכונות לחיות כל החיים בקושי כדי שאחרים יוכלו לקבל".
פולחן קדושים
כל המרואיינים שדיברנו איתם הסכימו שאי אפשר פשוט להתעלם מהנושאים האלה. אבל את המציאות הישראלית הקשה צריך לתווך ברגישות ומורכבות, וחלק מההורים חוששים להשאיר את האחריות הזאת בידיים של מערכת החינוך. "אי אפשר לברוח מזה", אומרת עדי. "הילדים חשופים גם ככה. הם שומעים צפירות, הם באינטרנט, הם רואים טלוויזיה. אבל אני מאוד מנסה לתת בבית קונטרה, כי אני בטוחה שבבית הספר לא מחדדים להם שהעולם לא שחור ולבן, לא מתחלק לטוב ולרע. אני מסבירה להם למשל שכמו שיש יהודים טובים יש גם ערבים טובים. אפשר לתווך את המסר בצורה טובה".
גם אוהד, מורה בבית ספר באזור המרכז, מסכים שהמסרים מורכבים מדי לילדים בגיל בית ספר יסודי. "זה עניין רגשי מורכב. לי למשל יש חברים טובים שנפצעו ואני אוהב אותם, אבל עדיין יכול לבקר את המערכת. ילד בכיתה ד' לא יכול להבין את זה, בטח בתוך מציאות מאוד אלימה. אני לא בטוח שאפשר במערכת החינוך לטעון את זה במטען לאומי מורכב. אפשר היה בקלות לקחת את זה לכיוון של - עד כאן, לא עוד אלימות. אבל זה לא הכיוון. המסר בפשטנות הוא - יש גיבורים, גברים, הם נפצעו למעננו, ומי שפצע זה הערבים הרעים. זו ההפשטה שילדים עושים, ולצערי רוב החברה הישראלית".
אבל לא יכול להיות שהתוצאה היא של פחד? פחד מפציעה? פחד ללכת לצבא במקום מוטיבציה להיות גיבורים בעצמם?
"פחד? לא נראה לי. עוד לא פגשתי משהו שגדל על פולחן קדושים ולא העריץ מרטירים".
אוהד כנראה לא פגש את בנה של עדי. "בזמן המלחמה האחרונה איתי אמר לי 'אני לא הולך להיות חייל'. שאלתי אותו למה והוא ענה 'כי אני לא רוצה להיפצע, אני פחדן, אני אהיה חייל גרוע, זה לא בשבילי'. מבחינתי אני זורמת עם זה, שלא יהיה חייל".
תגובות
תגובת משרד החינוך: תכנית "בשבילי הזיכרון" גובשה על ידי וועדה המשותפת למשרד החינוך ולבית הספר הבינלאומי להוראת השואה של יד ושם, בה ישבו מומחים מתחום הוראת השואה, צוותים חינוכיים, פסיכולוגיים ויועצים חינוכיים. המתווה מתייחס לכל שכבות הגיל, ובהתאמה ליכולתם הרגשית והקוגניטיבית של הילדים להתמודד עם הנושא ומשמעותו. לדוגמא: ההתמודדות עם נושא השואה בגנים יהיה לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה כאשר הילדים חשופים לאווירה הנלווית ליום זה – צפירה, שידורים מיוחדים בכלי התקשורת (בהם: טלוויזיה, רדיו, אינטרנט), דרכם הילדים קולטים קטעי מידע ללא יכולת קוגניטיבית ורגשית להבין ולהפיק משמעות.
תפקיד גן הילדים כמסגרת החינוכית שאליה הילדים משתייכים הוא לשמר להם את תחושת הביטחון והמוגנות מחד גיסא, ולאפשר להם להיחשף באופן מבוקר לתכנים העולים בתקשורת ובקרב הציבור ביום הזיכרון לשואה ולגבורה מאידך גיסא. בתוך כך, תיווך הנושא לילדים במסגרת הגן יהיה רק ביום הזיכרון עצמו ובעיתוי הסמוך לו (יום לפני, ובמידת הצורך יום אחרי), מה שיאפשר לילדים לחוות אותו כיום שיש לו פשר ומשמעות באופן שיעניק להם תחושת מוגנות וימנע תגובות חרדה, העלולות להתלוות אליו. הגננת תבחר דרך מותאמת להצגת יום הזיכרון לשואה ולגבורה לילדי הגן בהתייחס לשלבי ההתפתחות השונים של הילדים, לידע שאתו מגיעים הילדים אל הגן, לאישיותם ולרגישויותיהם.
תגובת דובר צה"ל: "פיקוד העורף אמון על הכנת כלל האוכלוסייה לשעת חירום, ובמסגרת זו מעביר בבתי הספר תוכניות חינוך לחירום הכוללות מגוון רחב של הנחיות ותכנים מצילי חיים. התוכנית נכתבה בצורה סדורה ומעמיקה בשיתוף פסיכולוגים ממשרד החינוך בכדי לתת כלים להתמודדות טובה יותר בשעת חירום. התוכנית נבחנת מדי שנה ומותאמת לגיל הילדים ולהתפתחותם. ניסיון העבר מלמד כי ילדים המכירים את ההנחיות, ידעו להתמודד טוב יותר במצבי חירום ואף השפיעו על בני משפחתם."