היינו רוצים להאמין שבישראל מעולם לא היה רוצח סדרתי. שזה משהו שקורה בסמטאות מוכות עכברושים בלונדון או בעיירות אמריקאיות שכוחות אל, המצאה של תסריטאים הוליוודיים שנמצאים בתחרות תמידית על מי יכול לשלוף ממעמקי מוחו פסיכופת יותר חולני. אבל פסיכופתים קיימים גם במציאות, ויכול מאוד להיות שאחד מהם פעל ממש פה, בצפון הארץ בשנות השמונים. רוצח שהשאיר מאחוריו שובל של גופות ילדים מחוללות, אבל לא נתפס מעולם.
מי שהגה את התאוריה הזאת הוא תת ניצב בדימוס עזרא גולדברג, שפרש מהמשטרה בשנות השבעים לאחר 37 שנות שירות והפך לסוג של לוחם צדק למען אנשים שהוא האמין שהורשעו על לא עוול בכפם. כדי להוכיח את התאוריה שלו לגבי הרוצח הסדרתי הוא גייס שני מומחים בכירים שגיבו את דבריו ואף הגישו חוות דעת בנושא לבית המשפט - מנהל המכון לרפואה משפטית לשעבר ד"ר מוריס רוגב, ומי שהיה ראש השירות הפסיכיאטרי במשרד הבריאות, ד"ר אברהם ג'ורג' סקלי. שלושתם אנשים בעלי שיעור קומה - אבל לא מספיק, כנראה.
על כל אחת מהרציחות עצרה המשטרה אדם אחר, ולפעמים כמה אנשים, שחלקם יושבים בכלא עד היום. עד שגולדברג שם לב לדמיון בין המקרים ולאפשרות שכולם בוצעו בידי אדם אחד, מערכת המשפט כבר הספיקה להרשיע שורה ארוכה של נאשמים, ולא ששה לאפשרות שהתיקים ייפתחו מחדש. גולדברג וחבריו שלחו מכתבים למי שרק אפשר ואף הציגו את חוות הדעת שלהם בפני השופט אהרון ברק, אבל המערכת החליטה לא לבחון מחדש את העובדות.
בתחילת שנות האלפיים כל השלושה נפטרו מסיבות טבעיות, ולקחו את הפרשה איתם לקבר. אולם כעת, 25 שנה לאחר הרצח האחרון ולאור עדויות חדשות שמתפרסמות כעת לראשונה, התאוריה שלהם קמה לתחייה. האם יכול להיות שהרוצח הסדרתי האכזרי ביותר בתולדות המדינה הצליח לחמוק מזרועות החוק?
הרציחות הראשונות
הקורבן הראשון היה ישראל נולמן, בן 12. בספטמבר 1981 נעלם מביתו בשכונת יזרעאליה בחיפה, ויומיים אחר כך גופתו נמצאה בסבך ואדי סמוך כשעליה סימני התעללות קשים. הפתולוג שבדק את הגופה קבע שהרוצח הכה את פניו של נולמן במכשיר קהה עד שאיבד הכרה, ואז חנק אותו באמצעות לולאה של חבל דק. מפרטים מסוימים בדוח הנתיחה, בשילוב עם זרע שנמצא על בגדיו, הוא הגיע למסקנה שנאנס. ראשו נשען על אבן גדולה ושתיים נוספות הונחו על החזה שלו, צמודות זו לזו. סידור האבנים העניק לרצח נופך פולחני, אבל המשמעות שלהן מעולם לא פוענחה.
12 ימים אחרי הרצח נעצר אדם שנטפל לבחורה שלא הכיר וניסה לנשק אותה. שמו היה משה עזריה, בן 21 מעכו הלוקה בשכלו. בהתחלה הוא הכחיש כל קשר לפרשה, אבל למחרת החוקרים כבר הצליחו לחלץ ממנו הודאה. בדיון להארכת מעצרו הוא טען שהודה תחת לחץ ומכות מצד החוקרים, אבל זה היה מאוחר מדי. החוק הישראלי דורש רק הודאה באשמה על מנת להרשיע אדם ברצח, בתוספת "דבר מה נוסף" שיכול להיות "קל כנוצה". מרגע שהודה, עזריה כבר היה במסלול המהיר להרשעה בבית המשפט המחוזי.
"מספיקה ידיעתו של הנאשם כי הונחו על הגופה שלוש אבנים בסדר גודל ומשקל שהוא העריכם התואם את גודל ומשקל של האבנים שנמצאו במקום", נכתב בהכרעת הדין. "הנאשם ידע את מספר האבנים ולהעריך את גדלם ומשקלם משום שהוא היה זה שנשאם למקום בו הטיל את הגופה. פרטים מצטברים אלה, בנוסף לידיעתו שגופת המנוח היתה לבושה בבגדיה וכך אכן נמצאה, מהווים 'דבר מה' מהותי".
הסיפור היה אמור להסתיים כאן, אלא ששנתיים אחרי הרצח התגלתה עוד גופה. בדצמבר 1983 יצא דני כץ, בן 14, מביתו בשכונת דניה בחיפה כדי להחזיר מחברת ששאל מחבר. הוא מעולם לא הגיע אליו. שלושה ימים חלפו עד שרועה צאן בדואי מצא את גופתו בפתח מערה לא רחוק מהכפר סכנין. גם אצל כץ סיבת המוות היתה חניקה באמצעות לולאת חבל דק, והיו גם חבלות באזור הראש שבוצעו ככל הנראה על ידי אגרופים וחפץ קהה. מסביב לאמות ידיו היו סימנים לקשירה. נמצאו גם סימנים לכך שבוצע בו מעשה סדום לאחר המוות, וגפיו היו מרוחים בצואה.
למשטרה היה רמז אחד בלבד: ליד הגופה נמצאה ערימת אשפה, ובתוכה מעטפה שעליה נכתב השם "סמיר גנאמה". גנאמה, תושב סכנין, נעצר והכחיש כל קשר למקרה. את האשפה הוא טען ששפך במקום עם אמו, וביום הרצח היה בכלל בסופרמרקט שבו עבד יחד עם שלושה עובדים נוספים ושומר מהבניין השכן. המשטרה עצרה גם אותם אך חקירתם לא הניבה פירות והם שוחררו. שלושה חודשים עברו והחקירה עדיין היתה תקועה, עד שבמרץ 1984 המשטרה החליטה לעצור שוב את חמשת הערבים ששניים מהם בדואים: סמיר ופתחי גנאמה, אחמד כוזלי, עלי גנאים ועאטף סביחי. הפעם הם הודו בהאשמות שיוחסו להם, ושיחזרו איך חטפו את כץ ורצחו אותו. ארבעה מהם אף הודו שביצעו בו מעשה סדום לאחר המוות. כמו במקרה של עזריה, גם פה הנאשמים חזרו בהם מההודאה וטענו שהיא נגבתה תחת מכות ואיומים, וגם פה בית המשפט קבע שהם אשמים. שניים מהם הורשעו ברצח נוסף שהודו בו, של החיילת דפנה כרמון.
בשלב הזה נכנס לתמונה תנ"צ בדימוס עזרא גולדברג, מי שלחם על חפותו של עמוס ברנס שהורשע ב-1976 ברצח החיילת רחל הלר והביא בסופו של דבר לשחרורו באמצעות צו חנינה מהנשיא, לאחר 8 וחצי שנים שבהן ישב בכלא לחינם. גולדברג זיהה בפרשת דני כץ את אותם סממנים מחשידים שגרמו לו להשתכנע בחפותו של ברנס – הרשעה שמבוססת אך ורק על הודאה ושחזור, ללא כל ממצא פורנזי שקושר את הנאשמים לזירה, ותוך טענות מצדם על עיוותי דין ועל שימוש באמצעי חקירה פסולים הכוללים אלימות משטרתית. אך יותר מכל, הוא לא יכל שלא לתהות – מה הסיכוי שחבורה של נקרופילים אלימים שנמשכים לילדים יעבדו יחד באותו הסופרמרקט?
מקרי המוות לא נעצרו
גולדברג שלח מכתבים רבים לצמרת המדינה בבקשה לחון את המורשעים. פרופ' דוד ליבאי, שהיה אז שר המשפטים בממשלת רבין, כתב לו בחזרה שהוא "מביע הערכה אישית רבה על מלחמתך העקבית והמתמידה למען אנשים שאתה מאמין בחפותם". ב-1992 החליט ליבאי למנות את המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, יהודית קרפ, לחקור את הפרשה לעומק.
הממצאים שהגישה בדוח הסופי שלה היו מרתקים. היא גילתה חומרים שהתביעה הסתירה מבית המשפט ומהסנגורים של הנאשמים, כולל ממצאים של חקירת שב"כ שנועדה לבדוק אם הרצח התבצע על רקע לאומני, כפי שנקבע בסופו של דבר בהכרעת הדין. חוקרי השב"כ שללו את האפשרות הזאת, הטילו ספק בהודאת הנאשמים וציינו שהיא נגבתה תוך הפעלת אלימות. רובם חשבו שהנאשמים חפים מפשע. הסנגורים ידעו שחקירת השב"כ התקיימה מהלקוחות שלהם, אבל המשטרה הכחישה בתוקף ובית המשפט קיבל את עמדתה.
בנוסף, התגלתה בדוח קרפ בדיקת פוליגרף שעברו ארבעה מהנאשמים ושתוצאותיה הוסתרו גם כן. בדוח התגלה שכל הארבעה נמצאו דוברי שקר לגבי שיטת הרצח (בחניקה). שלושה מהם נמצאו דוברי אמת בבירור כשהכחישו את הרצח. בדוח נטען שבדיקת פוליגרף אמנם אינה קבילה כראיה, אבל יש במשקל הסגולי של הבדיקות האלה כדי לקעקע את אמינות ההודאות. כמו כן, הדוח הדגיש את העובדה שלא נמצאה אף ראיה אובייקטיבית חיצונית שמאששת את ההודאות, שהיו פערים משמעותיים בין ההודאות לבין הממצאים בזירה (חלק מהנאשמים אמרו שהילד מת מהמהלומות, וחלק אמרו שסתמו את פיו ואפו עד שהפסיק לנשום), שההודאות השתנו ככל שהחקירה המשטרתית התקדמה ושלמרות שהנאשמים שחזרו את המעשה, הם לא הובילו את החוקרים אל החבל ששימש אותם לרצח או אל ממצאים אחרים, כמו המחברת איתה יצא כץ מביתו.
על פי הדוח, הנאשמים הודו בביצוע הרצח משום שנרמז לכל אחד בנפרד שהדבר יעניק לו מעמד של עד מדינה ויגן עליו משפטית, אם רק יצליח להרשיע את האחרים. ממצאים אלה ואחרים לא שינו את קביעת בית המשפט, שהרשיע את הנאשמים גם בערעור שלהם לעליון, במשפט החוזר שנקבע להם ובערעור למשפט החוזר שנערך ב-2005, וזאת למרות שבמשפט שהתנהל השופטים הכירו בכך שהחקירה לא היתה "סטרילית" ושיתכן שהיא כללה "הרמות קול ואף כאפות". רצח דני כץ הפך לאחד המקרים המפורסמים ביותר שבו קיים חשד ממשי להרשעת שווא, ועם זאת, גם כיום, 30 שנה אחרי ההרשעה המקורית, כל החמישה עדיין יושבים בכלא.
אם הרוצחים הורשעו, אז למה הרציחות ממשיכות?
עוד לפני שפורסם דוח קרפ, במהלך שנות השמונים, גיבש החוקר הפרטי תנ"צ בדימוס גולדברג דוח משלו. לאחר שלמד לעומק את הרציחות של ישראל נולמן ודני כץ, הוא הגיע למסקנה שהן בוצעו בידי אותו רוצח. הוא נעזר בפתולוג ד"ר רוגב, שכתב על כך חוות דעת. "לימוד האספקטים הפתולוגיים של שני קורבנות אלה, ישראל נולמן ז"ל ודני כץ ז"ל, הביא אותי להסיק כי לפי דעתי אותו אופן פעולה הופעל בשני המקרים וכי – לפי דעתי – שני הקורבנות נרצחו על ידי אותו אדם", כתב רוגב.
כשאנו חושבים על רוצח סדרתי פסיכופת, בדרך כלל הדימוי שעולה לראש הוא של מישהו כמו בסדרת הטלוויזיה "דקסטר", ששיטת הפעולה שלו תמיד זהה ולא משאירה מקום לטעויות. ואילו במציאות, יתכנו הבדלים מסוימים בין מקרה למקרה. על כך עמד ד"ר רוגב כשכתב כי "מספיק להראות שיש קו מתאר בסיסי, במיוחד אם פגיעות אלו קשורות באופן ישיר לסיבת המוות".
אל חוות הדעת של ד"ר רוגב הצטרף גם הפסיכיאטר ד"ר סקלי, שלאחר בחינת העובדות כתב כי "לפי שיקולים פסיכיאטריים הידועים לי מנסיוני האישי ומהספרות של הפסיכיאטריה המשפטית, קיימת סבירות גבוהה שמעשי הרצח של שני הצעירים בוצעו על ידי אותו אדם שהוא בעל נטיות פתולוגיות ספציפיות מבחינה פסיכוסקסואלית".
אלא שמקרי הרצח הדומים לא פסקו. לקראת סוף שנות השמונים התגלו גופות נוספות של ילדים, שגולדברג וחבריו טענו שגם הם נרצחו על ידי אותו סדיסט. הראשון היה רחמים חבה, בן 8 וחצי, שגופתו נמצאה ב-1987 במערה ליד אלון מורה עם ראש מרוצץ, וסלים נסירי, בן 12, שנרצח בנצרת ב-1989. רוצחו של חבה מעולם לא נמצא והוא הוגדר כחלל פעולות איבה, בעוד שעל הרצח והאונס של נסירי נתפס אדם בשם ערב מערוף מחרום, שהורשע ונידון ל-42 שנות מאסר. מבין הנאשמים שהורשעו ברציחות השונות, הוא היחיד שלא הגיש ערעור.
לאחר שקיבל את התיקים לידו, כתב ד"ר רוגב חוות דעת נוספת שבה נטען כי "עיון בממצאים של כל אחד מארבעת מקרים אלה מורה בבירור על כך שארבעת הקרבנות מצאו את מותם בנסיבות דומות כאשר ישנו דפוס חוזר של שיטת ביצוע הרצח", לדבריו. "לדעתי מורה הדבר על כך שארבעת מקרי הרצח בוצעו על ידי אדם אחד".
גם ד"ר סקלי קשר בין מקרי הרצח, וטען שמי שעומד מאחוריהם הוא רוצח בעל סטיות חמורות. "לפי התרשמותי אין כל ספק שגם חבה רחמים וסלים נסירי ז"ל נרצחו על ידי סוטה מין", הוא קבע בחוות דעתו. "עובדה זו ביחד עם ממצאים אחרים שתוארו על ידי ד"ר רוגב מעוררים חשד שגם בשני המקרים האלה, כמו במקרים של נולמן וכץ, הרצח בוצע בדרך פולחנית שמאפייניה דומים בכל ארבעת המקרים ברוב פרטיהם. משום כך יש להניח בסבירות סטטיסטית גבוהה שארבע הרציחות בוצעו על ידי אותו אדם".
הבגדים נשרפו בידי המשטרה
הטענות האלה זכו להתעלמות גורפת מהמשטרה ונבחנו רק פעם אחת בבית המשפט העליון, בבקשה למשפט חוזר של משה עזריה שהגיש סנגורו באותה עת, בעז סנג'רו, כיום פרופסור מן המניין ומומחה בעל שם למשפט פלילי. את הבקשה פתח במילים "אדם חף מפשע, מפגר בשכלו, נמק כבר כ-14 שנים בין כותלי בית הסוהר באשמת רצח".
לצד התאוריה של הרוצח הסדרתי, סנג'רו הצביע על שורה של מחדלים חקירתיים ועיוותי דין. הוא טען שעל פי המחקרים אנשים שלוקים בשכלם נמצאים בקבוצת סיכון של הודאות שווא; שאנשים שהכירו את עזריה העידו שמעולם לא יצא מעכו ללא ליווי; שפקד פטר קורבולי, אשר מונה מטעם בית המשפט כדי לבדוק את טענותיו של עזריה על כך שהוכה בידי חוקריו, כתב חוות דעת מפורטת שבה אישר זאת, ואף הוסיף כי השתכנע שעזריה "הוא לא הרוצח והוא בכלל לא מסוגל לרצוח אדם", אבל שמסמך זה הוסתר מבית המשפט ומהסנגורים וקורבולי נלקח לשיחת נזיפה בפרקליטות; ששוטר נוסף, רפ"ק מונדי מגן, כתב אף הוא חוות דעת שבה שלל לחלוטין את אשמתו של עזריה, אך גם הפעם הנייר הועלם; שעזריה עבר בדיקת פוליגרף שלא קשרה אותו למעשה, ושחודשיים לאחר מעצרו הוא נלקח לבדיקה נוספת, שנמשכה באופן חריג ביותר מהבוקר עד הלילה, ושתמליליה נגנזו גם כן; לטענת סנג'רו, התמלילים מוכיחים כי החוקרים של עזריה הם שהכניסו את הודאתו לפיו תוך הדלפת פרטים מוכמנים והפעלת תחבולות ולחץ; מקלטות החקירה המשטרתית הועלמו קטעים רבים, שמומחה לעניין קבע כי "הסבירות שאין המדובר בפעולה מכוונת של העלמת קטעים בלתי רצויים היא אפסית".
והיה דבר אחד פשוט שיכול היה לזכות את עזריה מכל אשמה – בגדיו של נולמן שעליהם נמצאו סימני זרע. עם התקדמות המדע, נפתחה בשנות התשעים האפשרות לקבוע באמצעות בדיקת די.אן.איי באופן ודאי אם הזרע שייך לעזריה או לא. אלא שלאחר התכתבות ממושכת בין עורך דינו לבין הרשויות, שנמשכה 4 שנים, התקבלה בסופו של דבר הודעה מהמשטרה שבה נמסר שהבגדים בוערו, וזאת למרות שהחוק מחייב במפורש לשמור על מוצגים בתיק רצח לצמיתות.
בעיני נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק, הנסיבות האלה לא הצדיקו משפט חוזר. בהחלטתו הוא התייחס להשמדת הראיות כשכתב: "אכן, ביעור הבגדים הינה טעות מצערת. אף שהביעור נעשה בניגוד לחוק, שוכנעתי כי הוא נעשה בתום לב. לגוף העניין, אינני סבור כי ביעור הבגדים יכול לשמש עילה למשפט חוזר". ברק קבע שהבגדים "אינם מהווים ראיה מזכה" כי אם "חומר גלם שבו טמון פוטנציאל ראייתי". לטענת עורך הדין סנג'רו, פסק דין זה היווה תקדים שעליו מתבססות מאז הרשויות בכל פעם שמוגשת בקשה למשפט חוזר, והראיות שנמצאו בזירה נעלמות במפתיע.
גם את תאוריית הרוצח הסדרתי הדף השופט ברק. "בסוג המעשים שנעשו בקורבנות אין כל דמיון", הוא פסק, וציין כי הפגיעות המיניות בילדים לא היו זהות. "גם הנזקים שנגרמו בפני הקורבן הם שונים במקרים השונים. נחה דעתי אפוא כי אין דמיון מספיק בין מעשי הרצח השונים, ולא עלה בידי בא כוח המבקש לבסס בפני 'שיטה' המהווה ראיה נוספת אשר יש מקום לשקול אותה בגדרי הבקשה למשפט חוזר".
בסיום החלטתי סיכם ברק באומרו "יודע אני כי החלטתי זו תעורר ביקורת. חפותו או אשמתו של המבקש נידונה בציבור, ויש הסבורים בתום לב כי הוא חף מפשע או כי העניין מחייב משפט חוזר. החלטותיי שלי אינן מושפעות מסברות אלה. החלטתי מדברת בעד עצמה".
פרופ' סנג'רו עדיין טוען שהחלטתו של השופט ברק היתה מקוממת. "חוות הדעת של סקלי ורוגב לגבי הרוצח הסדרתי נראו לי מאוד מטרידות ומחייבות בדיקה מעשית", הוא אומר, "ולתדהמתי קרו שני דברים – פרקליטות המדינה שהגישה ספר עב כרס בתגובה לבקשה למשפט חוזר, לא טרחה אפילו לצרף חוות דעת נגדית של פתולוג ופסיכיאטר. הפרקליט מיכאל שקד שכתב את התגובה התמודד עם הטענות בתור משפטן כל יודע וקבע שאין להן בסיס, מבלי שיש לו הסמכה כלשהי בפתולוגיה ובפסיכיאטריה. התדהמה השנייה היא שנשיא בית המשפט העליון קיבל את עמדתו מבלי לבקש מהפרקליטות להמציא חוות דעת של מומחים. ההחלטה של אהרון ברק לא לאפשר משפט חוזר בתיק שהיו ועדיין יש בו ראיות כל כך חזקות לכך שהורשע האדם הלא נכון, מבחינתי זה היה קו פרשת המים בתפיסה שלי את מערכת המשפט הפלילית. הבנתי לראשונה שהמערכת יותר מדי שבויה בקונספציות שלה ויותר מדי חוששת מלהודות בטעויות מכדי לשאוף לחקר האמת ולעשיית צדק".
בכך נסתם הגולל על הפרשה. כמה שנים לאחר שהמשפט החוזר של עזריה נדחה, שלושת המומחים – גולדברג, סקלי ורוגב – הלכו לעולמם. עוד לפני כן, בשנת 1997, משה עזריה איבד את שפיותו בבית הסוהר ואובחן כחולה סכיזופרניה. הוא הועבר למוסד לחולי נפש וכעבור כמה שנים לדיור מוגן, אך הרשעתו נותרה עד היום על כנה. "אתה יודע מה זה לשבת 18 שנה בכלא על פשע שלא עשית?", אומר אחיו, ויקטור עזריה. "הוא כבר לעולם לא יחזור לעצמו. אנחנו מנסים לשמור עליו כמה שאפשר כדי שיחזיק וישרוד. הדבר הזה הרס לנו את המשפחה. ההורים שלי התגרשו, אבא שלי התחיל לשתות ובסוף הוא נפטר, ואחריו אמי. המדינה עשתה לאח שלי עוול גדול ועדיין לא תיקנה אותו. אני אמשיך לקוות שהוא ינוקה מאשמה עד שיכניסו אותי לאדמה".
בשנת 2010 עזריה הוכרז כנעדר. בהודעה שפורסמה נכתב כי "משטרת ישראל מבקשת את עזרת הציבור בחיפושיה אחר משה עזריה, תושב עכו, שנראה לאחרונה ביום חמישי האחרון ה-25 במרץ ברחוב ביל"ו בעכו ומאז נעלמו עקבותיו. הוא מטופל בתרופות ויש חשש לחייו". לפי אחיו ויקטור, חלפו שבועות רבים עד שעזריה אותר. "יום אחד הוא קיבל ג'ננה והתחיל ללכת לכיוון תל אביב", הוא נזכר. "הוא הגיע לתל אביב ברגל, והוא גם חזר משם ברגל. כששאלנו אותו לאן הוא נעלם, הוא אמר שהוא זכה בלוטו והלך לפדות את הכרטיס". כיום עזריה מתגורר בהוסטל לפגועי נפש בנהריה.
האם המערכת המשפטית בארץ מרשיעה חפים מפשע?
האם באמת לא היה ממש בטענות של גולדברג, רוגב וסקלי ז"ל? מעיון חוזר בתיקים עולה כי לפחות בשלושה מן המקרים, הדמיון בולט. פתולוגים שהתייעצנו איתם הסכימו שהילדים נולמן, כץ, ונסירי נהרגו שלושתם כתוצאה מחניקה באמצעות לולאת חבל דק, שיטת רצח לא נפוצה. שלושתם ספגו מהלומות באזור הפנים והראש, ככל הנראה כתוצאה מחפץ קהה. לשלושתם היו סימנים בפה שהעידו על כך שהוא נחסם בצורה כלשהי, כנראה כדי להשתיק אותם. לכץ ולנסירי נקשרו הידיים מאחורי הגב באמצעות חבל, ולשניהם היו סימנים ברורים של החדרת עצם זר לאחר המוות. אצל נולמן הסימנים היו פחות מובהקים, אבל גם כאן היתה עדות לתקיפה מינית. ולסיום, שלושת הקורבנות נמצאו לבושים, מה שאומר שאחרי שהרוצח סיים להרוג ולאנוס אותם, הוא טרח להלביש אותם.
"בהתאם לחוות הדעת שניתנו בעבר על ידי מומחי המכון לרפואה משפטית", מסכם ד"ר חן קוגל, מנהל המכון לרפואה משפטית, "יש דימיון רב בממצאים שנמצאו בגופותיהם של דני כץ וסלים נסייר, וכן דימיון מסוים לממצאים בגופת הנער ישראל נולמן. לא נמצא דמיון מובהק למקרה הרצח של רחמים חבה".
גם הקרמינולוג פרופ' ארנון אדלשטיין, מחבר הספר "רצח מרובה קורבנות", הגיע למסקנה דומה לאחר עיון בפרטים. "המאפיינים המשותפים שמביאים אותי למסקנה שמדובר ברוצח סדרתי זאת החניקה בחבל דק שנראה בעובי זהה, הפגיעות בפנים, סתימת הפה ומעשי הסדום", הוא אומר. "לכל רוצח סדרתי יש חתימה. ברוצח שלפנינו מדובר בהלבשת הקורבנות אחרי ביצוע מעשה סדום. הוא יכל להשאיר את הגופות כמו שהן אבל הוא דואג להלביש אותן כדי שיראו שלמים, לא מחוללים. חניקה זאת שיטת רצח שאופיינית לרוצחים סדרתיים, שלא משתמשים בדרך כלל בנשק חם כי הם רוצים לבטא יותר זעם כלפי הקורבן. סביר להניח שהרוצח עצמו עבר התעללות בגיל ההתבגרות, ולכן נוצר הקשר בין ריגוש מיני לרצח. רוצחים סדרתיים הם סדרתיים כי הם מפנטזים בעולם דמיוני את הנקמה, אבל הם מעולם לא נוקמים במי שפגע בהם באמת. התסריט שהם עובדים על פיו אף פעם לא יכול להתממש, ולכן הרוצח תמיד חווה תסכול גדול מאוד אחרי הרצח ומחפש את הקורבן הבא".
אדלשטיין חושב שההבדלים שקיימים בין המקרים דווקא מחזקים את הטענה. "ההסלמה ברציחות עם הזמן זה עוד מאפיין חשוב. כל רוצח סדרתי מחפש עם הזמן ריגוש גדול יותר. רוצח סדרתי כזה יכול לרצוח לאורך עשרות שנים, וכמו שהוא התחיל ככה הוא מסיים. יכול להיות שבין השנים האלה היו עוד קורבנות שלא נמצאו מעולם. ביום יום הוא לא אדם שמעורר חשד, הוא אדם נורמטיבי, עובד, צווארון כחול. הסיכוי לגלות אותו שואף לאפס".
האם מאוחר מדי לפתוח מחדש את התיק הזה? פרופ' סנג'רו חושב שלא. "העוול הכי גדול שהמדינה יכולה לגרום לאזרח חף מפשע זה להרשיע אותו ברצח", הוא אומר. "חייבים לפתוח את החקירה מחדש. יש לזה חשיבות עצומה לא רק באספקט של למצוא את הרוצח הסדרתי שיכול להיות שכבר לא איתנו או שממילא אסיר, אלא קודם כל צריך לנקות את שמם של אנשים שהורשעו בטעות וחלקם עדיין אסירים. אני חושב שמערכת המשפט הפלילית בארץ רשלנית, שהיא מרשיעה הרבה חפים מפשע ושהיא לא עושה מספיק כדי להימנע מזה, כי אין מספיק מודעות לתופעה. אפשר לעשות הרבה יותר".
מהמשטרה נמסר בתגובה: "התיקים המוזכרים מצויים זה מכבר בגנזך המדינה ועל מנת לבדוק באם נבחנו במסגרתם כיוונים כאלה ואחרים יש לשקול הוצאתם מהגנזך ובחינתם, הליך אשר לא ניתן לבצע על פי הפרטים המופיעים בפניה, לא כל שכן בלוח הזמנים הנדרש לכתבה".
מהפרקליטות לא נמסרה תגובה.