איזה ספר אתה הכי אוהב?
התשובה היא, בדרך-כלל, תלוי. מי שואל? מה הוא מצפה לשמוע? ובעיקר, מתי? הספרים שבחרנו לאהוב הכי כשהיינו צעירים מתגלים לפעמים, בהמשך החיים, לא בדיוק כספרים הכי טובים שקראנו, וברוב המקרים הם גם לא חופפים שום רשימה של ספרים גדולים ומכוננים. הם אמורים ללמד משהו על מי שאנחנו, אבל השמות שלהם יכולים להשתנות כל יום.
שאלנו 75 סופרים מה הספרים העבריים שהם הכי אוהבים כאן ועכשיו: בשבוע הספר 2014. התשובות של כל אחד ואחד מהם שמורות במערכת; ככה אפשר להפריד בין הספרים האהובים באמת לספרים החשובים, הקלאסיים, הנכונים, או לאלה שכתבו הקולגות, שיזעיפו פנים אם לא ייבחרו. שאלנו גם את הגדולים והמפורסמים, וגם את הצעירים יותר והידועים פחות. גם אלה וגם אלה בונים את הבניין של הספרות העברית, ומה שהם קוראים מחלחל, דרך הכתיבה שלהם, אל מה שכולנו קוראים.
אין פה המון הפתעות: זו רשימה קלאסית, "נכונה" מאוד, שהרכיבו אנשים משכילים שקראו מה שצריך ולא למדו מסיכומים לבגרות. אפשר להבחין בעין בלתי מזוינת בכך שהיא גברית, אשכנזית, ולא מאוד עכשווית. ובכל זאת, יש בה הפתעות - הבחירה באלון חילו, למשל, או בדליה רביקוביץ', והיעדרם של אחרים - ביאליק, נניח - מלמדת משהו על הדרך בה הקאנון משתנה.
לפניכם המדף המרכזי בספריה הזאת: 25 הספרים הכי אהובים על סופרינו, אלו שנבחרו הכי הרבה פעמים, מסודרים לפי סדר הא"ב. ולמיטיבי לכת - יש גם המשך, עד מקום 60.
25 הספרים האהובים על הסופרים:
"אדון מנוחה" ראה אור כשנתיים לפני מותו של אבות ישורון. בשיר הנושא שלו מנהל ישורון שיחה אישית עם המוות: הוא כועס עליו, מנסה להתחבר איתו, מתחנן אליו. השפה הייחודית שלו, המבט המפוקח והפייסני על החיים, הופכים אותו למשורר מרכזי גם יותר מ-20 שנה מאז פטירתו.
הפתעה - בתוך הרשימה השמרנית שהרכיבו הסופרים שלנו, "אחוזת דג'אני" הוא אחד מהשניים החדשים ביותר, וללא ספק הנועז שבהם. הוא ראה אור ב-2008 והבעיר את השדה הספרותי פעמיים – פעם אחת בגלל התלהבות אותנטית מהשפה הייחודית שלו ומהסיפור יוצא הדופן, על ניסיונותיו של איש העלייה הראשונה חיים קלווריסקי להעביר לידיו את האחוזה של משפחת דג'אני הערבית. ופעם שנייה – בגלל השערוריות שהתרבו סביבו: ביקורת פוליטית מלאת זעם, זכייה בפרס ספיר ונטילתו ממנו. העניינים ההם כבר נשכחו מאז, אבל "אחוזת דג'אני", מסתבר, השאיר בכל זאת את חותמו.
"אישה בורחת מבשורה" ראה אור בשנת 2008 וגלי התהודה שלו נמשכים עד עכשיו, כשהוא מצליח מאוד בעולם. סיפורה של אורה, הבורחת מבשורת מות בנה במבצע צבאי, ריתק את הקוראים בזכות עצמו, אבל אי אפשר היה להתעלם מהקישור הביוגרפי המצמרר שלו אל חייו של גרוסמן, ולמות בנו אורי במלחמת לבנון השנייה שנתיים קודם לכן. המלחמה, נאום ההנהגה החלולה של גרוסמן ו"אישה בורחת מבשורה" נכרכו ביחד בזיכרון הקולקטיבי הישראלי.
אם יש אבא למודרניזם העברי, הוא גנסין. סופר של סופרים, שקשה לקרוא אותו היום, וכל מי שקורא אותו בטח גם כותב משהו. גנסין נולד במאה ה-19 והוא מחלוצי הפרוזה העברית ומייסדיה, ושוחריו עושים מאמצים להמשיך ולפרסם מהדורות חדשות של כתביו ולהביא אותם אל הקוראים של היום. "אצל", נובלה שפורסמה מעט לפני מותו ב-1913, השפיעה עמוקות על כותבים חשובים כמו לאה גולדברג ועל ס. יזהר. אבל זה קרה אחרי שהוא הלך לעולמו, וכך החלה להירקם האגדה על חייו הקצרים, על יצירתו ועל תהילה שמגיעה רק אחרי המוות.
הזיות של טירוף ורצח, בדידות אין קץ שמפוררת מבפנים. אם זה לא היה ספר של יהושע קנז, לא בטוח שזה היה עובד. ספרו השני של קנז, "האישה הגדולה מן החלומות" (הספרייה החדשה) ראה אור לראשונה בשנת 1973, והוא מספר בריאליזם מופלג את סיפורן של דמויות ייחודיות, חנוקות מעצמן ומהניסיונות לדכא את יצריהן. ויש עוד קנז, חכו.
אם "אדון מנוחה" הוא ספר הפרידה של אבות ישורון, "השבר הסורי אפריקני", שראה אור בשנת 1974, הוא ספר הפריצה שלו. ישורון, שנחשב משך שנים למשורר לא אהוב, זכה אחרי מלחמת יום הכיפורים לפרץ עצום של אהדה בקרב משוררים וסופרים צעירים, שהפכו מאז לכותבים המרכזיים שלנו. גם בקרב הדור הבא של הכותבים ישורון אהוב ונוכח.
יש משהו מרגש בבחירה של כל-כך הרבה סופרים ב"התגנבות יחידים": זה ספר של מישהו שעומד עם רגל אחת בחוץ ואחת בפנים, מנהל דיאלוג מתמשך ומורכב מול החוויה הישראלית, והתחושה הזו הייתה, כנראה, רלוונטית לכולם. למעלה מ-25 שנה עברו מאז פרסם יהושע קנז את "התגנבות יחידים" (הוצאת עם עובד), מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית בטירונות כ"ף-למ"דים. עוד כשיצא הוא נחשב לפורץ דרך ולחשוב שבספריו של קנז, ומאז התבסס מעמדו כיצירת עברית קאנונית לכל דבר. קנז מעלה בו על דוכן העדים מועלים בזה אחר זה האתוס הצבאי והציוני של הלוחם, מזרחיות, גבריות ובאופן הבסיסי ביותר - ישראליות. גיבורי הספר מייצגים את כל מי שעמדו מול הרפים הגבוהים האלה ולא הצליחו להעפיל אליהם.
טוב, מה אפשר להגיד על התנ"ך? ספר הספרים, הספר הנקרא ביותר בכל הזמנים, והוא שלנו והוא בעברית. רבים ממשתתפי הפרויקט גם פירטו ספרים ספציפיים בתוכו, כמו ספר יונה, קהלת ושיר השירים. התנ"ך היה ונשאר מקור השראה אדיר לכתיבה בעברית ושאינה בעברית. אנחנו גדלים על ברכיו בין שאנחנו חילונים ובין שאנחנו דתיים, ויש סיכוי שהוא ימשיך להטיל את צלו על כל סופר עברי באשר הוא.
תמהיל מגוון של גברים בחרו הספר הזה, ורק סופרת אחת. קשה לחשוב על רומן נוסף בשפה העברית שמזקק בדיוק כזה אהבה מכלה וחסרה תוחלת. הרומן הקודר מגולל את סיפורו של גורדוייל, שמנהל עם אשתו הבוגדנית במופגן תיאה מערכת יחסים הרסנית ומסרב לוותר עליה למרות כל תמרורי האזהרה.
יותר מחצי מאה עברה מאז ביקר נתן זך הצעיר את כתיבתו של נתן אלתרמן בחריפות, על סגנונו המיושן ועל החריזה. בשנה שעברה חזר בו זך באחד משיריו והתנצל, וכנראה שבצדק. כ-75 שנים עברו מאז ראה אור קובץ שיריו הראשון של אלתרמן, והוא נשאר עד היום בין הספרים האהובים והמשפיעים בשירה העברית. "כוכבים בחוץ", ובו כמה משיריו הגדולים והמוכרים של אלתרמן, כמו "עוד חוזר הניגון", "פגישה לאין קץ", "עוד אבוא אל סיפך" ו"ירח", היה גם הצעד הראשון בדרכו של אלתרמן אל השורה הראשונה של הקאנון הישראלי.
דליה רביקוביץ' היא המשוררת האהובה ביותר על הסופרים והמשוררים שלנו. חמש שנים לאחר פטירתה, ערכו גדעון טיקוצקי ופרופ' עוזי שביט את הספר "כל השירים" ובו כל שיריה (הוצאת הקיבוץ המאוחד), אותם כתבה במשך קרוב ל-50 שנה, בהם גם שירים שחדרו לקאנון כמו "בובה ממוכנת" ו"הבגד". איגודם בספר אחד אפשר לקורא את מה שנהגו לומר על כתיבתה – לא מספיק לקרוא רק שיר אחד או שניים. צריך לקרוא את כולם. ולאט.
ספר הסיפורים הקצרים של יהודית הנדל, "כסף קטן", ראה אור בשנת 1988 וזיכה אותה בפרס עגנון בשנה שלאחר מכן. ב"כסף קטן" חזרה הנדל לעיסוק במוות, בפרידה שמותירה חותם, ובין הסיפורים שנכללו בקובץ אפשר למצוא את "נמוך, קרוב לרצפה", "הסעודה החגיגית של ידידתי ב.", "המכתב שהגיע בזמן", "סיפור בלי כתובת", ו"איך הכרתי את אצ"ג". בחודש שעבר הלכה הנדל לעולמה, והיא בת 93. ספר זה, שנבחר בעיקר על ידי סופרים צעירים, הצטרף לקורפוס יצירתה, שהתאפיין בקול ייחודי, כתיבה אחרת שנבדלה מזו של בני דורה.
"מיכאל שלי" ראה אור בשנת 1968 והפך את עמוס עוז כבר אז לסופר מרכזי שמייצג את הספרות העברית החדשה. זה סיפור קודר על דיכאון נשי, על שגעון ואימה ועל חוסר האונים הגברי מולם, ועל יופייה ודמותה המשתנה של ירושלים, ושל ארץ ישראל בכלל מול כל אלה. הספר הפך לשגריר ישראלי בספרות העולם, לעתים כנציג יחיד ברשימות נוצצות של ספרים עבריים חשובים, ובמשך שנים היה חלון לחיים במדינת ישראל החדשה והמשונה עבור קוראים סקרנים מחו"ל.
"מקדמות" יצא לאור בשנת 1992, לאחר שלושים שנים בהן ס. יזהר שתק ולא פרסם דבר. הוא היה אז דמות שנויה במחלוקת בציבוריות הישראלית; "חרבת חזעה", על גירוש תושבי כפר ערבי בזמן מלחמת השחרור חזר ועלה לדיון שנים לאחר שיצא לאור, ועמדותיו השמאליות של יזהר עוררו ויכוח על פעם מחדש. "מקדמות" הוא ספר אחר לגמרי. קשה להסביר על מה הוא, כי יזהר משתמש בו בזרם תודעה קיצוני, ומתאר בו עולם מורכב בדימויים ורמיזות. ככה, למשל, הוא נפתח: "ואיפה היה מקום הראשון? הראשון הראשון? כי המקום הראשון, ובלי שום אסמכתא, היה צבע כתום, כתום כולו, כתום כתום, כתום מאד, ולגמרי".
מאז ראה אור, בשנת 1990, נכלל ספרו רחב היריעה של א. ב. יהושע, "מר מאני" (הספרייה החדשה), כמעט בכל רשימות הספרים הטובים ביותר בעברית. דרך חמש שיחות נחשף אט אט סיפורה של משפחה ספרדית, בתהליך כמו ארכיאולוגי, מההווה אל העבר, שיחה אחר שיחה, כמעט 200 שנה אחורה. הספר זיכה את יהושע בפרס הרומן הטוב ביותר מטעם משרד התרבות, והפך לקלאסיקה מיידית.
"משהו בשביל מישהו" של דוד אבידן מאגד בתוכו את שירתו המוקדמת של אבידן, שנכתבה בין השנים 1954-1964, בה גם ספרו הראשון, "ברזים ערופים שפתים". מאז אבידן הפך לאייקון, וכל שיריו אוגדו וחולקו ונכרכו שוב ושוב באוספים שונים, אבל גם אחרי הקריאה ב"משהו בשביל מישהו" עדיין מרעננת וטרייה, והשנים לא מוחקות את התחושה שאבידן ממציא קצב חדש ותחביר חדש לשפה העברית.
קצת אחרי גיל ארבעים מכיר מאיר, גיבור ספרו של יעקב שבתאי "סוף דבר", במותו שלו, שיגיע יום אחד. דרך משפטים ארוכים ומורכבים שמדברים על המוות, על הקץ הבא, באופן אובבסיבי, גיבור הספר כמו בורא את המוות שלו עצמו יש מאין, מקרב אותו אליו מרוב העיסוק בו. עשרים שנה מאז ראה אור לראשונה, שלוש שנים אחרי מות מחברו מהתקף לב בגיל 47, "סוף דבר" נותר אחד הספרים העבריים היפים על תל אביב, על אמונה ועל המוות.
ספרו האוטוביוגרפי של עמוס עוז "סיפור על אהבה וחושך" ראה אור בשנת 2002, קצר הצלחה עצומה בישראל וגם בעולם, והביא הלכה למעשה לדיבור האינטנסיבי על עמוס עוז כמועמד לפרס נובל לספרות. הספר מגולל באופן שאינו ליניארי את סיפור התבגרותו של עוז בגוף ראשון בירושלים ולאחר מכן בקיבוץ, על רקע תקופת המנדט והשנים הראשונות להקמת המדינה, כבן לאם דכאונית ואב מלומד. עבור ישראלים רבים, "סיפור על אהבה וחושך" הוא אוטוביוגרפיה קיבוצית, רומן שמספר את סיפור חייהם והתבגרותם שלהם.
העיירה היהודית המזרח-אירופאית של ראשית המאה ה-20 מתעוררת לחיים ב"סיפור פשוט" של ש"י עגנון, על תככיה והמבנה החברתי הבלתי הוגן שלה, על הבעיות שמעסיקות אותה ועל הדרך שלה להתמודד עם החיים. בספר הזה בחרו בעיקר סופרים צעירים, שמצאו את עצמם, כנראה, מתחברים לסיפורו של הירשל, שמוותר על האושר שלו כדי ללכת בשביל הכלכלי יותר שהתוו לו הסובבים אותו.
סיפור התבגרותו המתעכבת של אהרן על רקע שכונת בית הכרם הירושלמית של שנות ה-60 עומד במרכז ספרו של דויד גרוסמן, "ספר הדקדוק הפנימי". אהרן, גיבור הספר, מפתח הזכות התפתחותו המאוחרת מבט חיצוני וביקורתי על החברה הסובבת אותו. הספר כבר ראה אור בלמעלה מ-30 מהדורות, עובד לסרט ונכלל מאז צאתו בשנת 1991 בכל רשימה של הספרים האהובים בעברית.
"עיין ערך אהבה", ראה אור בשנת 1986 ונחשב עד היום לאחד הספרים החשובים בעברית של העשורים האחרונים, ולסמל של הדור השני לשואה, של ההתמודדות שלהם והילדות שלהם. בארבעה חלקים, שהראשון שבהם, "מומיק", ראה אור גם כנובלה נפרדת, מספר גרוסמן לקורא על השואה מזוויות שונות, אישיות ורגישות, כאשר כל חלק כתוב בסגנון שונה לחלוטין מקודמו. גרוסמן, ששלושה ספרים שונים שלו מופיעים ברשימה הזאת, הוא ללא ספק אחד הסופרים המשפיעים ביותר על סופרים צעירים בישראל היום, ושמו הפך גם לתיאור של סגנון כתיבה.
"עשן" הוא קובץ הסיפורים הראשון של אפלפלד. כשהוא ראה אור, בשנת 1962, אפלפלד היה ניצול שואה צעיר, בן 30. כשהסופרים בני דורו עסקו בלהיות צברים תקומתיים ויפים ולבנות ספרות עברית חדשה, הוא היה היחיד שהתבונן אחורה ושמר על קשר עם עבר. על קובץ הסיפורים הזה שורה אותה אווירה אפלפלדית מתוחה, תחושת אימה עמומה המלווה תמיד את החיים לאחר שקרה הנורא מכל – חיים שתיעודם הוא מפעל חייו של אפלפלד, עד עצם היום הזה.
שולמית הראבן הפיוטית והירושלמית היא אחת משלוש נשים בודדות ברשימה הגברית מאוד הזו. שלוש הנובלות המכונסות בספר "צמאון", מספרות לכאורה, בשפה חסכנית, על שלוש תקופות מתולדות עם ישראל - ההליכה במדבר, ראשית ההתנחלות בארץ ותקופת השופטים. למעשה, מספרות הנובלות עלילה על-זמנית, חוצת גבולות ותרבות. ויש בו הכל – אהבה, חוסר צדק והחיפוש אחר תיקונו, עוני והתבגרות, והכל בצלו של המדבר.
קובץ שיריו השני של נתן אלתרמן, "שמחת עניים", אשר ראה אור בשנת 1941, שונה מקודמו, "כוכבים בחוץ", בעיקר בשל השפה התנ"כית שמאפיינת את השירים בו. אבל לא רק: השואה שהתחוללה באירופה בעת כתיבתו, כמו גם הפעילות הציונית המוגברת בארץ-ישראל-פלשתינה, הותירו גם הם את חותמם בשירים בספר. ובעוד "כוכבים בחוץ" הוא אחד מספרי השירה הנמכרים ביותר בישראל עד היום, כזה שנמצא גם בבתים שבהם אין עוד ספרי שירה, "שמחת עניים" שמר על מקומו כאחת היצירות המורכבות לפרשנות של השפה העברית.
ספרו הקאנוני של ש"י עגנון היה ונשאר חלון ער ומרגש לחיים בטרם העלייה השנייה ביישוב היהודי בארץ ישראל. גיבור הספר, יצחק קומר, כמו עולה לפלשתינה – "לבנות אותה מחורבנה ולהבנות ממנה". עם כל הזמן שעבר, העברית הייחודית והעמוקה של עגנון נשארה רלוונטית, ואם מחברים את הבחירות בכל ספריו, הוא הסופר האהוב ביותר במשאל הזה.
קראתם את כולם?
הנה 35 הספרים הבאים ברשימה, לפי סדר הא"ב:
אורח נטה ללון / ש"י עגנון
ארצות התן / עמוס עוז
בחורף / י.ח. ברנר
בכפיפה אחת / עמליה כהנא כרמון
גוג ומגוג / מרטין בובר
גיא אוני / שולמית לפיד
החי על המת / אהרן מגד
החיים כמשל / פנחס שדה
היכן אני נמצאת / אורלי קסטל-בלום
הספר השלישי / דליה רביקוביץ'
זכרון דברים / יעקב שבתאי
ילקוט שירים / לאה גולדברג
ימים קרועים / ישראל ברמה
כל הסיפורים / א"ב יהושע
כל השירים ד.פ. / דן פגיס
מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול / יהודה עמיחי
מולכו / א"ב יהושע
מלקומיה יפהפיה / ס. יזהר
מסע דניאל / יצחק אורפז
מסעות בנימין השלישי / מנדלי מו"ס
מקום אחר / עמוס עוז
נוכח הים / דוד פוגל
סמטת השקדיות בעומריג'אן / דורית רביניאן
ספר יוסף / יואל הופמן
עשהאל / אהרן מגד
פנאי / זלדה
קהלת
שיר השירים
שירה / יונה וולך
שירה / ש"י עגנון
שירי יהודה עמיחי
שירים / חיים נחמן ביאליק
שכול וכישלון / י.ח. ברנר
שרה גיבורת ניל"י / דבורה עומר
תת הכרה נפתחת כמו מניפה / יונה וולך
רשימת המשתתפים המלאה: אהרן אפלפלד, רם אורן, חיים באר, דורית רביניאן, אורי אורלב, אלונה קמחי, אהרן מגד, אגי משעול, יוכי ברנדס, נועה ידלין, ניר ברעם, דן בניה- סרי, אמיר גוטפרוינד, נורית זרחי, אהרן שבתאי, רוני סומק, איריס לעאל, דורי מנור, נעמי רגן, דרור משעני, יעל נאמן, שמעון אדף, אייל דותן, לאה איני, אלונה פרנקל, אלכס אפשטיין, אלמוג בהר, יאיר אסולין, אסף שור, דרור בורשטיין, שהרה בלאו, אסף גברון, הגר ינאי, רפיי וייכרט, ירמי פינקוס, מאיה ערד, ישראל אלירז, נגה אלבלך, עלא חליחל, נעם פרתום, רוני גלבפיש, יערה שחורי, נתן שחם, צור שיזף, עמיחי שלו, ישי שריד, תמר גלבץ, יונתן יבין, דודו בוסי, ענת עינהר, עינת יקיר, מיקי בן כנען, רועי צ'יקי ארד, מאיה בז'רנו, ארז ביטון, מישקה בן דוד, אלון חילו, סביון ליברכט, חגי ליניק, משה סקאל, אופיר טושה גפלה, יובל בן עמי, רנה ורבין, חגי דגן, ענת לוין, אמונה אלון, יהודית קציר, מתן חרמוני, אידה צורית.
>>לכל כתבות המגזין