"אף אמא בעולם לא תחשוב שתוכל להתקיים ללא פירות מהותה. אף אמא בעולם לא תוכל לשרוד את המחשבה שהיא תקבור את ילדיה – ולא הם אותה....כל אמא אוהבת שנאלצת לאבד את פרי בטנה ומחליטה להמשיך את דרכה, לוקחת החלטה אמיצה. אף אחד לא היה מתפלא אם הייתי מחליטה להתאבד. הרבה אנשים שקרובים אליי פחדו שזה יקרה, אך אם היה קורה – זה לא היה מוזר ובלתי נתפס. גם אני לא יודעת מהיכן שאבתי כוחות. מי היה האחראי האמיתי לעובדה שעמדתי על רגליי לאחר הטרגדיה של חיי ומה גרם לי לרצות לעוף, במקומות שבעבר הייתי כבולה בשלשלאות. הדבר קרה אחרי 'צירי לידה' שקרעו את נשמתי, את רחמי, את נימיי ואת תאי גופי. כאשר החלטתי לחיות על מנת לחיות, ולא על מנת לשרוד, כאשר הבנתי איזו משמעות אני צריכה לדרך – החלטתי לפרוש כנף ו..לעוף! בניגוד לחוקי הטבע".
(מתוך "לעוף בניגוד לחוקי הטבע", ספרה של לילך שם טוב, שטרם יצא לאור)
כשלילך שם טוב כותבת על לעוף בניגוד לחוקי הטבע, היא מתכוונת לאותו לילה אפל ב-23 ביולי 2010, שבמהלכו נרצחו שלושת ילדיה על ידי אביהם, איתי בן דרור. "המשפט הזה מתייחס למשפט אחר שאמרה אשת העסקים והקוסמטיקאית מרי קיי אש", היא מסבירה, "היא הסבירה פעם שמבחינה אווירודינמית, דבורה לא אמורה לעוף, אבל היא לא מודעת לכך ובגלל זה היא מצליחה. הכוונה, בעצם, היא שכאשר לא לוקחים את המשקל של הטרגדיה על הגב, אז במקום ליפול למטה – את עפה למקומות שאת בוחרת לעוף אליהם".
לפני שלוש שנים, בסופם של גירושים מכוערים ומאבק משמורת ממושך, הצליח איתי בן דרור לזכות בסוף שבוע משותף עם שלושת ילדיהם – עומר בן התשע, רוני בת השמונה ואור בן החמש ז"ל. לילך, אמם, בדיוק חגגה יום הולדת, ובן דרור הכין לה הפתעה מהגיהינום. הוא סימם את הילדים באמצעות כדורי שינה שמהל במשקה שלגמו, ואז רצח אותם בדקירות סכין.
שלוש שנים אחרי, שם טוב עדיין חיה. למרות שהיא מאוד רצתה למות. "הייתי אצל המטפל שלי ואמרתי לו שאני סתם אומרת לכולם שאני משתקמת, אבל אני מתכוונת מהר מאוד להצטרף לילדים שלי. ראיתי את הבהלה שלו בעיניים, אבל הוא התעשת ושאל אותי מה הילדים שלי אהבו. עד לאותו רגע לא ממש דיברתי עליהם, הייתי בכעס, בטרגדיה, במה קרה, בלנסות להכיל את זה, אבל לא דיברתי על כל ילד וילד. ופתאום שמעתי את עצמי מדברת על מה רוני ועומר ואור אהבו. ואז המטפל נתן לי רעיון להחיות אותם דרכי. אם עומר היה זוכה לגדול, אין לי ספק שהוא היה מהפכן חברתי, צדק היה המהות שלו. אז למענו אני מנסה לפעול לצדק. רוני מאוד אהבה אמנות, היא אהבה ציור ולהתאפר כמו אמא, למענה הלכתי ללמוד איפור מקצועי. ואור, על אף גילו הצעיר, לימד אותי לצחוק. העיניים שלו היו מחייכות כל הזמן, והיה לו צחוק מתגלגל שמדביק את כל הסביבה, אז למענו אימצתי לי סוג של הומור, גם אם הוא ציני ושחור".
יהב ועדן גור, נועה גולדרינג, יובל וירדן בכר, הודיה קדם, נעמה וליטל דוידוביץ', אלון ברויסוב, עידן ואביטל טבעוני, יעל ויאיר כהן, אסינאד ורימאס עמטיראת – אלו הם רק חלק מרשימה בלתי הגיונית בעליל של ילדים שקיבלו חיים, אשר נלקחו מהם בחזרה, באכזריות רבה, על ידי אחד מהוריהם. בחלק מהמקרים, כמו של משפחת כהן ומשפחת בכר – גם האם נרצחה. אחרים, כמו שם טוב, נשארו להלך כמתים בין החיים. קשה לתפוס מהיכן יכול למצוא אדם את תעצומות הנפש להמשיך להתקיים ולתפקד, עם שבר כה עמוק בחייו. אך מתברר שישנם מעטים שהצליחו לעשות את הבלתי אפשרי. הם עשו את זה כמו שם טוב. צעד אחר צעד, נשימה אחרי נשימה.
"אי אפשר להשתקם מדבר כזה"
לפני כשלוש שנים הקימה המדינה מערך תמיכה לנפגעי עבירות המתה – הגדרה מכובסת למי שפגשו את הצד הכי אכזרי של החיים. במסגרת התכנית הממשלתית הפועלת תחת משרד הרווחה, הוקמו חמישה מרכזי סיוע, המופעלים על ידי עמותת "אלה". "כרגע יש לנו תקציב של 10 מיליון שקלים בשנה, שאמורים לגדול בהדרגה ל-18 מיליון", מסביר אילן שריף, מפקח ארצי על תחום אובדן פתאומי ושכול במשרד הרווחה. "הסיוע אמור לכלול את מערכת ההודעות – כלומר להודיע בצורה מסודרת לכל בני המשפחה, כיוון שכרגע המשטרה שאמונה על כך עוד לא ערוכה לזה. לצד זה, יש לנו מחלקה מקומית לשירותים חברתיים, שעוזרת למשפחה ונותנת סיוע ראשוני. משפחה שנפגעת מרצח כזה סופגת בבת אחת המון הוצאות, למשל הוצאות אבל והוצאות משפט. יש לנו עורכי דין שיכולים לסייע גם בכיוון אזרחי וגם בכיוון פלילי, לפעמים יש בעיות של ירושה או אפוטרופוסות, וכמובן במשפט הפלילי נגד הרוצח, המשפחה מקבלת ליווי שמסביר להם על התהליכים ומלווה אותם גם בבית המשפט עצמו. בחלק מהמקרים המשפחות זקוקות לסיוע כבר מהימים הראשונים".
על הנייר זה נשמע סוציאלי ונכון – מה גם שיש לזכור שהאחריות לא נופלת על המדינה במקרה שאדם יוצא מדעתו ומחליט לרצוח את ילדיו – אבל לא תמיד זה מספיק. "זה אכן סיוע מוגבל", שריף מסכים, "אנחנו משרד הרווחה ולא משרד הביטחון, כך שיש לנו סל מוגבל שבנוי לפי החלטת ממשלה. אנחנו יכולים להעניק טיפול פסיכולוגי לשנתיים בלבד, למשל. במשפחות שכולות במצבים טראומתיים כאלה, שנתיים זה לא מספיק. זו בהחלט בעיה, ואנחנו שוברים את הראש ומחפשים למצוא דרכים להגדיל את הזמן הזה. פשע כזה פוגע בהם בכל אספקט של החיים – הבריאות מתדרדרת, פתאום יש בעיות בעבודה, ובתוך כל זה אנחנו מנסים לעזור. אחרי שנתיים אנשים יכולים להמשיך בטיפול קבוצתי".
זה לא מקרי שחלק מהקורבנות שנותרו בחיים מקדישים את חייהם לטיפול באחרים, שנקלעו למצבים דומה. רובם מתנקזים לעמותת הנרצחים והנרצחות, שבראשה עומדת לרה צינמן. בתה של צינמן, גנית ז"ל, נרצחה על ידי בן זוגה, ארווין ג'ונסון, ב-1996. "הארגון שלנו מנוהל על ידי המשפחות עצמן", היא מספרת, "כל אחד מאיתנו חווה רצח במשפחה: הבת שלי נרצחה בחיפה על ידי מישהו שלמד איתה. היא יצאה איתו ושבוע אחרי הפרידה הוא רצח אותה. בתקופה ההיא לא היו אמצעים, מודעות או מערך תמיכה כלשהו. לנו לא הייתה יכולת לממן טיפול או סיוע משפטי. אני חושבת שהטיפול הנפשי בנפגעים מסוגנו צריך להיות יותר אינטסיבי, ושהסיוע המשפטי צריך להיות שונה. לנפגעי רצח בתוך המשפחה יש צרכים אחרים ממשפחות שמתמודדות עם רצח במהלך שוד. אני חלילה לא מזלזלת או מבטלת את כאבן הנורא, זה אובדן מאוד קשה, אבל כאן אין בגידה. רצח ילדים על ידי הורים זו הדרגה הקיצונית ביותר".
על פי נתוני משטרת ישראל, מאז תחילת שנת 2013 נרצחו 8 ילדים על ידי הוריהם. כל רצח מזוויע כזה – האחרון התרחש בערב סוכות בספטמבר האחרון, כשאלי גור חטף ורצח רצח את שני ילדיו, עדן בת ה-4 ויהב בן ה-5 ז"ל – מחזיר את לילך שם טוב למקום מאוד חשוך. "מאוד קשה לי כשאומרים שצריך לנסות להשתקם", היא קובעת, "אי אפשר להשתקם מדבר כזה, אפשר ללמוד לחיות לצד זה, לחיות עם זה. זה לא ששברתי את הרגל ואחרי שיקום אני חוזרת ללכת והכל בסדר. אחרי טרגדיה כזאת, לאבד שלושה ילדים קטנים, אי אפשר להשתקם. רק לומדים לחיות איכשהו".
שוחחת עם רונית גור, אמם של עדן ויהב ז"ל?
"פנו אלי הרבה אנשים בהקשר הזה, והסברתי שאני לא יכולה, משתי סיבות. הראשונה היא שדרך הכאב שלה אני עלולה לפגוש בכאב שלי, שרובו מודחק, ולא בטוח שאעמוד בזה. הסיבה השנייה היא שאני לא בטוחה שהיא תוכל להכיל אותי. כשהיא תהיה מספיק חזקה, וכשיגיע הזמן שלה, היא תוכל לפנות אליי. כשאני נוגעת במקרה שלי, אני מאוד לוחמנית ובלי יכולת הכלה. היא לא תבין בשלב הזה מה אני אומרת לה. אני עברתי נקודות בדרך, שבנו אותי לאט לאט. בשנתיים הראשונות הייתי מאוד ממוקדת בללוות את ההליך הפלילי, והייתי צריכה למצוא לעצמי תחנות שיאפשרו לי לשמור על הראש מעל המים. למזלי היו הרבה אנשים טובים שפגשתי בדרך שעזרו לי מאוד. היו חובות עצומים שהוא השאיר, ולולא ההתערבות של בוז'י הרצוג הייתי צריכה להתמודד גם איתם. הייתה הפסיכולוגית שלי, שבשנה הראשונה מומנה על ידי המדינה, ואחר כך המשיכה לטפל בי ללא תשלום. כשהחלטתי ללמוד איפור, ירין שחף נתן לי שני קורסים, ובזכותם היום אני עובדת כמאפרת בתיאטרון הבימה. אני ממשיכה ללמוד במסגרות אחרות: כרגע אני לומדת גם אימון אישי באמצעות אמנות. אספתי לעצמי המון חברים. רוב הזמן השתדלתי לטפל בהם ולא להתעסק בעצמי. עדיין יש לי ציוני תאריכים בלתי נסבלים – ימי ההולדת שלהם, יום ההולדת שלי, בחגים. בימים כאלה אני לא מתפקדת, עצבנית, כועסת. לרוב האנשים אין הרבה מה להגיד. הם עומדים מול אישה שחרב עליה עולמה. בהתחלה זה מרתיע. אני חושבת שכדי לא להשתגע הטבעתי את כל מה שקשור לרגש עמוק בפנים".
לצד ההתמודדות עם התהומות, יש גם לא מעט ביורוקטיות איומות שבלתי אפשרי להכיל אותן. בדיוק במקום הזה, שם טוב חושבת שחייבים להקל. "הייתי צריכה ללכת למשרד הפנים, כדי להוסיף ז"ל ליד השמות של הילדים שלי", היא אומרת בזעם ובכאב, "איך אפשר לעשות את זה? הפסיכולוגית שלי באה איתי. יש כל מיני תשלומים ואגרות של מוות וקבורה, למה אני צריכה להתמודד עם זה? יום אחד בספטמבר, לפני שנה, הגיע מכתב בדואר ממשרד הבריאות. ראיתי את המעטפה וזה לא בא לי טוב. פתחתי אותו והיה כתוב שפרופ' היס השאיר איברים של הילדים שלי במכון לרפואה משפטית ועכשיו הם שואלים אותי אם אני רוצה לקבור את מה שהם לקחו מהילדים שלי בקבר אחים או לפתוח את הקברים שלהם. זאת הייתה מפולת כל כך גדולה, לא ידעתי מה לעשות. גיסי נורא עזר ובסוף החלטנו שאני לא יכולה לעמוד בזה, שהם יפתחו את הקברים ושאני לא אהיה שם. ואז היה חורף קשה, וכשעליתי לקברים בפברואר, אחרי סערה, פתאום נפערו שם שלוש בורות קטנים, אחד ליד כל קבר, בדיוק איפה שקברו את מה שנשאר. ברחתי משם בצרחות. זה ערער אותי מאוד והכניס אותי למקום מאוד אפל, עדיין קשה לי לעלות לקברים שלהם".
"הייתי נשואה לרוצח, אהבתי אותו. איך לא הגנתי על הילדים שלי?"
מי שאמונה על הטיפול הייחודי למשפחות הנפגעות מטעם עמותת "אלה", בחסות משרד הרווחה, היא ד"ר אתי אבלין, עובדת סוציאלית קלינית, מומחית לטיפול בטראומה, אובדן ואבל, ומרצה בבית הספר המרכזי של משרד הרווחה. "יש סוגים שונים של שכול בטרם עת – יש תאונות דרכים, התאבדויות, מוות כתוצאה ממחלות קשות ויש רצח", מסבירה ד"ר אבלין, "בכל אחד מסוגי המוות האלו הנרטיב שונה, הרגשות שונים, ובהתאם גם הטיפול שונה. בתאונות דרכים, הנרטיב הוא 'זה גורל, זו טעות, מישהו עשה את זה'. בהתאבדויות, הנרטיב הוא אשמה. 'איך לא מנעתי', 'איך לא טיפלתי', ולעיתים יש גם הקלה עם ההבנה שהמת כל כך סבל, שהוא בחר לעשות את הדבר הזה. גם בתוך הנרטיב של התמודדות עם רצח, ישנם סוגים שונים – רצח מבוצע על ידי אדם זר, או בפעולות איבה, מייצר כעס על המדינה שלא הגנה, כעס לאומני. יש טובים ויש רעים, אז המנגנון נורא פשוט. רצח בתוך הבית הוא שונה מכולם".
במה?
"זה משהו שנכנס ומנפץ את המקום הכי בסיסי של הביטחון והאמונה, שיש מישהו ששומר עלינו. יש מקרים, למשל, כשאב רוצח את האם והילדים נשארים, וצריכים לחיות עם העובדה שהאדם הפוגע נמצא בגנים שלהם, שזו מורכבות מאוד גדולה. אבל רצח של ילדים מותיר אצל האדם שנשאר מאחור פגיעה עמוקה במהות של הנפש. היה לי מטופל כזה, וכששאלתי אותו: 'מה אתה מרגיש?'. הוא ענה: 'כמו אדם שהולך אחרי שמישהו שלף את עמוד השדרה שלו, והוא נותר כפוף'. הפגיעה היא במעגלים מאוד רחבים. אימא כזו תגיד: 'הייתי נשואה לרוצח, אני אהבתי אותו. איך לא הגנתי על הילדים שלי'. זה כל כך דימיוני ובלתי נתפס, שהתמודדות האפשרית היחידה היא הדחקה. זה מפרק כל הנחת יסוד. הורים שומרים על הילדים, וברגע שהמקום הזה נפגע – יש שבר גדול מאוד. זה התהליך הכי ארוך והכי קשה. ההורה הנותר מגיע מיואש, שבר כלי, ללא עמוד שדרה, בלי טיפת אור, זה אדם עם חושך בעיניים, הוא לא יודע איך אוכלים או איך ישנים. הכל משתבש".
איך את מתחילה לעבוד איתם במקום כל כך קשה ונורא?
"אני מתחילה לעבוד איתם בדיוק מהמקום הזה. זה לא 'איך אתם מרגישים', כי אפשר להכיל את הרגש הזה. זה גדול מדי. אז אני מתחילה במעגלים הקונקרטיים: איפה לגור, איך לסדר את הבית, איך מטפלים בחובות הכלכליים, איך לחזור לעבוד ולתפקד, גם אם זה כמו רובוט. בהתחלה אני מגיעה אליהם הביתה. אי אפשר להוציא אותם מהבית, אז אני הולכת לשם, לתוך החושך הגדול. שאלתי מטופלים בשלבים מתקדמים: 'מה עזר לכם בהתחלה?', והם ענו: 'כשהגעת ודפקת בדלת, ואמרת 'שלום', הבאת תקווה, כשלנו לא הייתה תקווה. אז אמרנו לעצמו שיש סיכוי. לא רק הבאת טישיו, כי אין דמעות, הכל יבש, הכל חשוך. את היית איתנו בחושך והחזקת אותנו דקה אחר דקה'. בשלב השני של הטיפול אנחנו מגיעים אל הפוסט טראומה - זה אומר הפרעות שינה, מחשבות חוזרות על מוות, קושי גדול בלתפקד. אז המטרה היא לאט לאט לייצר טיפת תקווה וטיפת אור, ולראות שבתוך הבור הזה אפשר גם לעבוד. אחר כך מתחילה העבודה על משמעות חדשה. למוות כזה אין משמעות, ולכן השאלה היא איזה משמעות אני רוצה לתת לחיים שלי עכשיו.המטרה היא ליצור מחדש רצף איפה שהוא נקטע והפך לתוהו ובוהו, הרס וחורבן מוחלט. זה מתחיל מפעולות קטנות כמו מחר נלך לביטוח הלאומי ומחרתיים למשרד הפנים, ואז בתוך הפעולות האלה נוצר אמון קטן. אחר כך נדבר על אחר כך".
בלילה חסר רחמים בחודש יולי 1999, החליט אמנון כהן, 43, נהג מונית מתל אביב, להוציא לפועל את תוכניתו. הוא הגיש לילדיו, יאיר בן הארבע ויעל בת השנתיים, כוס חלב מהולה בכדור שינה והשכיב אותם לישון. אחר כך ניגש למיטת אשתו, סוזי לאה, ורצח אותה בחנק ובדקירות סכין. משם חזר אל ילדיו וחנק אותם למוות. כשסיים שפך חומר בעירה והעלה את הבית כולו באש. באורח לא מפתיע, את עצמו הוא השאיר בחיים, ופונה מהמקום עם פציעות קלות בלבד. כיום עדיין מרצה שלושה מאסרי עולם.
בזמן שהוא נמק בכלא, אחותה של לאה, ציפקה פורן (62) ושני הוריה, נכלאו בחיים של כאב. בכדי להמשיך לחיות, הם הקימו את פורום יל"י למניעת אלימות במשפחה, שנקרא על שם שלושת אהוביהם שנרצחו – יאיר, לאה ויעל. "זו יוזמה של ההורים שלי, והקרן הוקמה בעיקרה מכספי העזבון של אחותי", מספרת פורן, "הדבר הראשון שהוריי עשו, ביום השנה לרצח, היה לתרום גן משחקים ומועדונית לילדים בסיכון בהרצליה. מאז אנחנו מתמקדים במניעה ובטיפול באלימות במשפחה. כאשר קרה לנו המקרה המר הזה, לא הייתה שום תמיכה מהמדינה ושום הכרה בזכויות של המשפחה הנפגעת. היה לנו את המזל שהיינו מספיק חזקים להתמודד, ושהמערכת המשפטית הייתה מבינה ושיתפה איתנו פעולה. הרוצח עדיין בכלא ומפחיד אותי שבעוד פחות משנה אפשר יהיה לקצוב לו את העונש. אבי נפטר מאז, אימי עדיין צלולה, ומדהים שלמרות שהם עברו את השואה, היה להם את הכוח להשאר חיוביים גם בהתמודדות הזו. אני חושבת שהדבר שהכי חשוב למשפחות כאלו זה להבין את המקום המשפטי שלהן. המדינה כן מלווה ותומכת, אבל הסנגוריה מאוד סלחנית ומאוד בעד שיקום אסירים, וזה מסכן את המשפחות הנפגעות. אם מחר בבוקר הרוצח ייצא לחופשה, זה יהיה טראומתי מאוד עבור המשפחות, וזה גם מסכן אותן".
במהלך שנות פעילות הפורום, האם הצלחת ללמוד משהו על האופן שבו פועל מוחם של רוצחים כאלה?
"לדעתי רוב מקרי הרצח במשפחה נובעים מתפיסת בעלות. הם רוצחים כי הם פוחדים שיקחו להם את הילדים. זה נובע מתפיסה מעוותת, ולכן אנחנו פועלים המון בכיוון של חינוך למניעת אלימות ומניעת בעלות. מותר לך לחשוב שהבת זוג היא לא אדם ראוי אבל אין לך זכות לרצוח אותה. יש לנו פרוייקט בבתי הספר של חינוך לזוגיות ללא אלימות וללא בעלות. הרבה פעמים הרצח במשפחה נעשה לאחר הגירושים. זה רק מוכיח שהוא התרחש מהמקום של 'אתם שלי ואם אתם לא שלי, אז לא תהיו'. זו תפיסה שהחברה צריכה לחנך נגדה ולהבהיר לכל ילד ולכל אדם שאין לו בעלות על אף אחד ולכן לא משנה איזה דברים רעים שנעשו לו, אין לו זכות לקחת חיים".
"אסור להישאר לבד אף פעם"
"מזלי, אם אפשר לקרוא לזה כך, שמאז ומתמיד הייתי פרקטית. היציבות הנפשית שלי והרצון לעשייה גורמים לי לצלוח את הימים המטורפים האלה, אלה שהייתי מוותרת עליהם בקלות לו ניתנה לי ההזדמנות. אני יודעת שאני עדיין, וכנראה לעולם אהיה, בסוג של הלקאה עצמית, זהו סוג של מלכוד. מצד אחד אני מנסה ללמוד לחיות לצד הטרגדיה ושהטרגדיה לא תשלוט בי אלא אני בה, אך מצד שני, ההלקאה הזו, שניתן היה להציל את הילדים, לא מאפשרת לי לשחרר את עצמי מרגשי האשם. לא מסוגלת! האמת? לא רוצה. חוששת. חוששת שאשכח, אולי חוששת להיות באמת מאושרת".
(מתוך "לעוף בניגוד חוקי הטבע", ספרה של לילך שם טוב, שטרם יצא לאור)
אם תביטו בשם טוב, לא תוכלו לדעת שזה מה שמתרחש בליבה. מבלי להיעזר בכדורים פסיכיאטריים, היא ממשיכה לנוע. מבית קפה ברמת גן לעבודה ב"הבימה". בין קורס אחד לאחר. "אסור להישאר לבד אף פעם", היא אומרת, "והמדינה צריכה לתמוך יותר. בכל שנה אני מוזמנת לביטוח לאומי וצריכה לשבת מול ועדה שתחליט אם השתקמתי או לא. אני מקבלת קצבה של 2,200 שקלים לחודש בגין פוסט טראומה, ובזה המדינה מסיימת את תפקידה. זה מממן בערך כלום. אני אומרת שאני עובדת, אבל אני לא תמיד מצליחה להגיע לעבודה. בתיאטרון יותר עוטפים אותי מאשר מחזיקים אותי כעובדת מן המניין. אני יודעת את זה, והם יודעים את זה וזה בסדר. זה מקום המפלט שלי. יצרתי לעצמי מוטו שאומר לחיות על מנת לחיות ולא על מנת לשרוד. הלימודים והטיפולים והפגישות והחברים עזרו לי מאוד. למדתי ציור, איפור, NLP, דימיון מודרך, אימון באמנות, ואני מתחילה עוד קורס – 'לרזות דרך המוח'. תוך כדי הלימודים שלי חיפשתי משמעות בעצם, חיפשתי להבין איך דבקים בדרך, והבנתי שברגע שמשמעות יושבת על ערך עליון, גם אם יש נפילות בדרך, ברגע שיש תוצאה סופית ואתה מכוון אליה, יהיו משברים ומהמורות אין קץ, אבל הנחישות נותנת משמעות. ערך החיים אצלי זה ערך עליון, וגם משפחה. הייתי רוצה להקים במשפחה".
ברגע הזה, שם טוב מעט נסדקת. עולה בה זיכרון לפתע: "עומר אהב מוזיקה קלאסית", היא אומרת בשקט, "הוא כל הזמן רצה להאזין לבטהובן ולמוצרט, עוד כשהייתי בהריון הייתי שמה אוזניות על הבטן". היא עוצרת. מציתה עוד סיגריה. מבקשת לשתוק רגע. מבינה שהיא חייבת לאסוף את עצמה, אחרת תתפרק כאן על הרצפה ליד תחנת הרכבת ברמת גן, ותתנפץ לכל כך הרבה רסיסים קטנים שאי אפשר יהיה לאסוף יותר. "הפסיכולוגים נגד הדחקה ויכול להיות שהם צודקים, אבל כנראה שהמוח שלי ואני יודעים עם מה אני יכולה להתמודד ועם מה לא", היא מסבירה, אולי מתנצלת על הרגע הקטן והעוצמתי הזה. "אם אני ישנה 5 שעות בלילה זה טוב, בדרך כלל אני מעירה את השמש. אני לא לוקחת כדורים, כי אחרי שקראתי את חומר החקירה והבנתי שהוא מהל להם כדורי שינה בתוך תה קר, אני לא יכולה לקחת כדורים. אני גם לא יכולה לראות ילדים שותים תה קר. בחודשים הראשונים הייתי מסרבת לשים מגבת על הפנים, כי הוא כיסה להם את הפנים במגבת. זה דברים קטנים שפתאום הופכים את הכל לבלתי אפשרי".
עם הפנים קדימה, לאט לאט ובזהירות, שם טוב חובקת בחודשים האחרונים בן זוג חדש. היא הכירה אותו באחת הסדנאות בהן השתתפה, במסגרת מסע הלימודים האינסופי שלה. "הוא עוזר לי להיפתח, מבין אותי ולא נבהל ממני", היא מספרת, "פגשתי בדרך מישהי שקרה לה מקרה דומה לפני הרבה שנים, והיא החליטה שהיא מקימה לעצמה משפחה חדשה. זו נקודת ציון חשובה בהסתכלות שלי על החיים. דיברתי עם בעלה, הוא איש מדהים. והבנתי שיש גם גברים טובים בעולם הזה, לא כולם לא טובים. זה הקל עליי לדעת שיש אבות טובים. בן הזוג שלי כזה, הוא אבא מדהים".
היא אמנם מתקשה לומר זאת בקול רם, אבל ניכר שמחשבה על משפחה חדשה מתחילה לפמפם בה. "זה דברים שאני לא ממש מדברת עליהם כרגע", היא אומרת בשקט, "אבל אני לא פוסלת את זה, ואני רואה גם שזה אפשרי. בזכות ההרצאות שאני עושה והספר הזה שהתחלתי לכתוב, למרות שעוד אין לי הוצאה לאור, פתאום התחלתי להכיר לילך אחרת, הכרתי דברים שלא ידעתי שקיימים בי".