שלוש שנים בדיוק עברו מאז שתלמידת התיכון ספיר סבח הרעידה את המדינה בפרשת אדם ורטה, המורה שהשמיע דעות שמאלניות בכתה, זומן לשימוע ולבסוף פוטר. מאז אותו יום בו שיגרה לשר החינוך מכתב תלונה נגד המורה, סבח כבר הספיקה לשרת בצבא ולהשתחרר, לעבור את שלב העבודות המזדמנות והיא תיכף מתחילה ללמוד לתואר ראשון – אבל מבחינה פוליטית לא הרבה השתנה אצלה. "להיפך", היא אומרת, "הפסקתי להסתיר את מה שאני חושבת, לנסח דברים כדי שיישמעו טוב. אז פחדתי לצאת קיצונית, היום אני אומרת מה שבא לי. כבר אין לי בעיה שיגידו שאני ימנית קיצונית. לדעתי אני לא קיצונית, ואין לי בעיה להגיד ששמאלני זו קללה. למזלנו, השמאלנים הם המיעוט פה במדינה. אני מאמינה שעוד כמה שנים יתבהרו הדברים והשמאל יתעשת על עצמו. הוא יבין את זה, כמו חיים אתגר (שהודיע שהפך לימני), אנשים יראו את האור. שמאלנות זו אי שפיות זמנית. אני מקווה שעם הכדורים הנכונים זה יסתדר".
לא פחות.
"את יודעת משהו, אני שונאת שמאלנים יותר משאני שונאת ערבים. ערבים הם בעד העם שלהם והאדמה שלהם. שמאלנים הם יהודים ששונאים את העם שלהם, הם נגד העם שלהם, זה למה אני שונאת שמאלנים. הם אנשים מתייפייפים וחיים בסרט, אבל בלב הם יודעים שאי אפשר שיהיה שוויון זכויות בין יהודים לערבים. לא ראיתי דברים כאלה. אם אני נתקלת בשמאלן אני אומרת לו 'אתה מרגיש שלא טוב לך פה? אז קום ולך'".
חשבתי שאולי עם השנים שעברו אפגוש בספיר מרוככת יותר.
"מה לעשות ששמאלנים חושבים שגוּי? אדם שמאלני לא יהיה חבר שלי, לא ידיד שלי ולא בן זוג שלי. אפילו השותפים שלי לדירה ימנים".
איך את מבררת את זה, מישהו מגיע לראות את הדירה וישר את שואלת אותו אם הוא ימני או שמאלני?
"בהתחלה גרתי בדירה עם חברה שהכרתי מהצפון, אז ידעתי מה הדעות שלה. אחר כך נכנסו חברים של חברים, אז אני יודעת מי הם. אני סומכת על חברות שלי, הן יודעות שלספיר לא מכירים שמאלנים. כשחברה רוצה לשדך לי, היא יודעת מה לא להכיר לי. איתך לא בדקתי מה הדעות שלך, לא עשיתי גוגל אבל נשמעת לי בסדר, לא אנטי. אני רוצה להסתובב עם אנשים שאני מרגישה איתם סופר נוח, כמו שלא הייתי רוצה להסתובב בחברה של בחורה חשפנית".
עם מצביע יאיר לפיד היית יוצאת?
"זה גבולי. עובר, למרות שזה לא נחשב ימין. גם אחותי חשבה להצביע יאיר לפיד".
ומצביע עבודה?
"שלי יחימוביץ אמרה עכשיו שצריך לתת חנינה לאלאור אזריה, אז אני צריכה לחשוב על זה יותר לעומק", היא צוחקת.
פעיל במרצ?
"מסולק, מגורש", היא פוסקת.
"הייתי רואה סרטונים של מיכאל בן ארי בריפיט"
פרשת אדם ורטה סימנה שינוי בשיח בישראל. חצי שנה לפני הופעתם של האריות של הצל והעימותים בהפגנות השמאל בזמן "צוק איתן", סבח הייתה בין הדוברות הראשונות של המלחמה שהסלימה בין ימין לשמאל. בשנים שעברו מאז הפך התואר "שמאלני" ללא לגיטימי בציבוריות הישראלית. אם באותם ימים ורטה התעקש בגאון על זכותו להיות מורה שמאלני, היום אפילו מפלגת העבודה מעדיפה שלא להיקרא במילת ה-ש'. שמאלנות הפכה לשם נרדף לבוגדים ועוכרי ישראל.
לפני 3 שנים, סבח, אז תלמידת י"ב בתיכון "אורט גרינברג" בקריית טבעון, חזרה מבית הספר והתיישבה לכתוב מכתב לשר החינוך דאז, שי פירון, כנגד אדם ורטה, המורה שלה למחשבת ישראל, מקצוע אותו הרחיבה לבגרות. סבח כתבה: "אדם דואג להדגיש את דעותיו הפוליטיות מדי שיעור. הוא מסביר שהוא שמאלני קיצוני, שמבחינתו המדינה שלנו היא כלל לא המדינה של היהודים אלא של הפלסטינים... אדם מדגיש שצה"ל הוא גוף שנוהג באכזריות ואלימות בלתי רגילה, בשונה מיתר הצבאות... כאשר הבעתי את דעתי ואמרתי לו שאיני מסכימה עם דבריו הוא צחק ואמר לי 'מבחינתך להרוג את כל הערבים זה מה שאת רוצה'." המכתב ממשיך: "הדבר העיקרי בעיניי הוא לא הלעג ששם אותי אדם לעיניי הכיתה, אלא העובדה שהוא מהווה חלק ממערכת החינוך, והוא משתמש במעמדו על מנת להחדיר לתלמידים מחשבות שגויות כאלה על המדינה שלנו ועל הצבא שלנו... אני מבחינתי לא מכבדת אדם כזה, שיוצא כנגד המדינה שלנו וגרוע מזה מסית את התלמידים".
סבח לא הסתפקה בצעד זה והחליטה לקדם את העניינים באפיק נוסף. היא שלחה את המכתב בפייסבוק לחבר הכנסת לשעבר, מיכאל בן ארי, מנהיג תנועת עוצמה לישראל, ומי שהיה חבר בארגון הטרור "כך", שהוצא מחוץ לחוק, וביקשה ממנו שיפרסם אותו כפוסט בדף הפייסבוק הפופולרי שלו. בן ארי פרסם את המכתב והוסיף: "האם שי פירון יזמן אותה לשמוע כיצד השמאל האנטי-ציוני מרעיל בארות במערכת החינוך?".
מאותו רגע החל שטף של תגובות זועמות לפוסט, שנעו בין קריאות לפטר את ורטה "הבוגד" לבין כאלו שקראו לשלוח אותו לעזה, ותוך שעות הסיפור הגיע גם לכלי התקשורת המסורתיים. "התחלתי לעבור מאולפן לאולפן ולהתראיין", סבח נזכרת, "קיבלתי גם אלפי הודעות בתקופה ההיא ועניתי לכל הודעה. אחי הגדול אמר לי 'את בוכה שאין לך זמן לישון, אבל את יושבת ועונה לאנשים'. עניתי לו שאם אדם השקיע מזמנו, חיפש אותי בפייסבוק ורשם לי הודעה, אני חייבת לפחות להגיד לו תודה".
מה בעצם קרה באותו יום בו החלטת שאין ברירה אלא לכתוב לשר החינוך?
"לא משהו שלא קרה בשיעורים שלפני, אבל לי נמאס. חזרתי באותו יום מבית הספר בבכי, מיואשת. אחי הגדול שאל אותי 'זה שוב המורה הזה?'. מכיתה י"א אני נאלצת לשמוע את הדעות שלו. תהרגי אותי איך זה מתקשר לחומר של הלימודים, למחשבת ישראל, לרמב"ם ולרמב"ן. הייתי גם אצל המנהלת עם זה, סיפרתי לה שהוא חוזר ואומר שהוא לא התגייס כי יש לנו צבא אכזרי וכובש. הוא סיפר שהיה בכנס זכויות אדם בחו"ל, לא זוכרת באיזה מקום, ושם הוא צעק 'ויוה פלסטין'. הוא סיפר שהוא תומך בחנין זועבי. אחר כך הוא אמר שהוא ניסה לעורר דיון, אבל זה לא נכון. הוא עמד והרצה. המנהלת אמרה לי שאין מה לעשות, שאין מורה אחר שמלמד את המקצוע הזה. הרגשתי שמטאטאים את זה מתחת לשטיח".
מה היית עונה לאדם בשיעורים?
"זה היה בתקופה של משט המרמרה ואמרתי לו שאני מתביישת שחברת כנסת הכתה את חיילי צה"ל עם ברזלים. הוא היה עונה לי בזלזול, 'הדעה שלך מטומטמת. את רוצה להרוג את כל הערבים'. אמרתי לו שלאנשים כמוהו, שנגד הצבא והמדינה, אין מה לעשות פה. שייקח את המשפחה ויעוף. הוא אמר שאני חוצפנית. אז כן, אני חוצפנית כשצריך. היום אני מבינה שזה לא היה כוחות. הוא מורה שאני צריכה לכבד ואני רק תלמידה בת 17".
מה בעצם החשש הגדול מזה שמורה יביע את דעתו בפני תלמידים בכתה י"ב, שהם כבר לא ילדים?
"אותי הוא לא ערער, כי הדעה שלי יציבה, אבל אני לא דוגמה. חששתי שהוא ישפיע על חברים שלי. ברגע שמורה במערכת החינוך מספר שהוא לא התגייס בגלל שצה"ל אכזרי וכובש, מה המסר שלו? שלא נתגייס. לא הייתי מוכנה שתלמידים ישמעו את הדברים האלה. הייתי מוכנה לעשות הכל כדי שזה לא יקרה".
אם הרצון היה רק שמשרד החינוך יתערב ויקרא את אדם ורטה לסדר, למה פנית גם למיכאל בן ארי?
"חיכיתי כמה ימים שמשרד החינוך יחזור אלי, אבל לא שמעתי מהם. עקבתי אחרי הדף של 'עוצמה יהודית' וראיתי שמיכאל מעלה פוסטים חזקים, עוצמתיים. גם אח שלי הולך לכנסים שלו בטבעון. אנחנו מעריכים אותו מאוד במשפחה, את מיכאל ואת איתמר (בן גביר). הייתי רואה סרטונים שהם העלו ביוטיוב בריפיט. אני חולה על הסרטון שאיתמר העלה מבריכת גורדון שכל השמאלנים המתייפייפים האלה חטפו חום שסודנים ישחו להם בבריכה. אז כתבתי למיכאל ובשנייה שהוא פרסם כתבים התחילו להתקשר אלינו הביתה, שלחו לי אימיילים, כתבו לי בפייסבוק, מה לא. מישהי אחרת בשם ספיר סבח פנתה אלי בפייסבוק ואמרה שהיא לא עומדת בשטף, שכל העולם מחפש אותי. ותראי מה זה, רק אחרי כל הרעש משרד החינוך נזכר לטפל באדם".
והרעש היה גדול. בעקבות הפרסומים קיבל ורטה איומים על חייו, מורי בית הספר השביתו את הלימודים במחאה על האלימות, והתקיימו מספר הפגנות תמיכה במורה שקראו לאורט "לשים סוף לסתימת הפיות". מנגד, ארגנו אנשי "עוצמה לישראל" כנס הוקרה לסבח, בו השתתף גם ברוך מרזל, שהגיע כל הדרך מחברון עד לקריית טבעון כדי לתמוך בנערה שהפכה את המדינה. "הם יזמו את הכנס ולא שאלו אותי", סבח נזכרת. "הם היו איתי מההתחלה. איתמר ליווה אותי בכל צעד וייעץ לי איך לפעול מול התקשורת. בן ארי הגיע אלינו הביתה. אם רוצים לחזק אותי אני לא אגיד לזה לא. בכלל חשבתי שכל אחד עסוק עם הדברים שלו ואף אחד לא יבוא, ובסוף הגיעו מלא אנשים. היו הסעות מהמרכז ומההתנחלויות, זה היה מאוד מרגש. נהניתי".
באותם ימים המצב נהיה די מורכב. המורים השביתו את הלימודים, את הושעית כשצילמת את ההתכנסות בעניין בחדר המורים, ובתמורה הגשת תלונה נגד המנהל בטענה שניסה לקחת לך את הנייד ודחף אותך. לא חשבת לעבור בית ספר?
"יש לי אגו בשמיים, אני לא אתן בחיים לראות שקשה לי, אבל זה כאב לי. הייתי בסך הכל תלמידה שכאב לה שמורה מדבר על הצבא שלנו. הרגשתי שעשיתי את הדבר הכי טהור ושלא יורדים לסוף דעתי. בימים שלא היו לי ראיונות בתל אביב התעקשתי להגיע לבית הספר, אבל עם הזמן הפסקתי לבוא כי הייתי עסוקה בסיפור. לא הזמינו אותי לטקס חלוקת תעודות בגרות, ולמסיבת סיום החלטתי כבר בעצמי לא להגיע. סיימתי את בית ספר באקורד צורם, אבל לא הייתי משנה שום דבר. אני מאמינה במה שעשיתי וזה היה שווה את זה".
על רקע הסערה הציבורית, משרד החינוך זימן את ורטה לשימוע פעמיים, והוחלט לתת לו להמשיך בעבודתו כמורה בכפוף להתנצלות בפני סבח. אלא שאחרי ארבעה חודשים בלבד, כשדעת הקהל נדדה לנושא אחר, ורטה קיבל הודעה לקונית המודיעה לו שאין עבורו תקן יותר ברשת "אורט" בשל "קיצוצים".
ספיר, מצדה, אחרי כמה שבועות שבהם הופיעה בראש הכותרות, החליטה לקחת פסק זמן מהתקשורת. "הצחיק אותי נורא שאמרו אז שאני מחפשת פרסום. בשלב כלשהו הרגשתי שהעברתי את המסר ומספיק, אז הפסקתי להתראיין. סירבתי אז לכל מיני הצעות, כמו להופיע על שער של 'ראש 1' או להיכנס לאח הגדול. הבנתי שלאנשים תמיד יהיה מה להגיד, אז אני שמה פס. גם אחרי הראיון הזה יהיה לאנשים מה להגיד עלי. אגב, הייתי נכנסת היום לאח הגדול. כמו שטל גלבוע הצליחה להעביר את המסר של טבעונות, אני הייתי רוצה להעביר מסר כימנית".
"מי עזר לך לכתוב את המכתב?"
אם בימין עשו שימוש בסיפור ורטה כדי להגיש "כתב אישום" כולל כנגד השמאל, גם במחנה השני הזדרזו להשתמש בסבח ככלי ניגוח. הרבה מהביקורת נגד סבח הדיפה ריח של גזענות. בטורו ב"הארץ" כתב אורי משגב לטובתו של ורטה, כשאחד מטיעוניו המרכזיים לזכותו היה אילן היוחסין של המורה, בין השאר נכדה של הפלמ"חניקית המיתולוגית נתיבה בן יהודה. בתוכניתו ברדיו כינה אותה נתן זהבי "פרחה טמבלית", וגם טוקבקיסטים משמאל לא חסכו. "בוז לסבח, אפילו שם המשפחה שלה מגעיל", כתב אחד.
הרגשת תוך כדי את הגזענות כלפייך?
"בטח. היו עיתונאים ששאלו אותי 'מי עזר לך לכתוב את המכתב?'. מה זה מי עזר לי? אני כתבתי אותו. חברים שלי תמיד ידעו שאם הם צריכים לכתוב מכתב רשמי לאיזה גוף, פונים אליי. אם שם המשפחה שלי היה רוזנשטיין ולא סבח הדברים היו נראים אחרת. הגזענות הזו רק חיזקה אותי. השמאלנים משחקים אותה יפי נפש, פלורליסטים, אבל כל הזמן הם מנסים לגמד ולהנמיך ימניים. יש פה אינטרס להוציא אותנו עם שפה עילגת, רדודים, לא חכמים. אם יש לי שני הורים מרוקאים, זה אומר שאני לא חכמה? הנה, יש לי אח שלומד בטכניון הנדסת מכונות".
את יכולה אולי בכל זאת להבין את תחושת ההשתקה שהשמאל מרגיש מאז?
"על איזו רדיפה הם מדברים?", היא שואלת בכעס. "מה שאני עברתי רק חיזק לי את הדעה שהתקשורת שמאלנית. היום כשאני רואה חדשות אני מסננת חמישים אחוז. איך אסור לשמאלנים לדבר, אם כל היום שומעים אותם בתקשורת? הייתי שמחה לשמוע אותם פחות".
"אני גם לא מרגישה שהימין השתמש בי", היא מפתיעה כשהיא פותחת מיוזמתה את הנושא. "כמו שאומרים עכשיו ששרון גל משתמש באלאור אזריה, ככה אמרו עלי שמיכאל בן ארי וברוך מרזל רוכבים על הגב שלי. אם רק אנשים היו יודעים כמה זמן האנשים האלה השקיעו בשבילי. איתמר היה לצדי ללא קבלת שכר. הוא בא לישיבות בבית הספר, תדרך אותי מה להגיד בראיונות, מיכאל הגיע אלי הביתה וגם אסף תרומות לערב הוקרה. כל התקופה הזו הם היו לצדי. נכון שהקשר עכשיו הוא לא אותו קשר, אבל אם אני צריכה אותם אני מרימה טלפון ומתייעצת. זה לא היה ניצלנו אותך וביי".
"הצל מזכיר לי אותי, הולך עם הדברים עד הסוף"
למרות מה שטענו נגדה, ספיר אינה עילגת כלל וכלל. היא עוברת כבחורה חביבה כשהיא משמיעה את הדברים בטון נעים ומבלי להתלהם, וכמעט אפשר שלא לשים לב לתכנים הקיצוניים שהיא משמיעה. ועדיין, היא חסרת ידע באופן ניכר, אולי בגלל שהיא עדיין רק בת 20.
דף הפייסבוק שלה נראה כמו כל פייסבוק של צעירה אחרת: עמוס בתמונות של יציאות לבילויים, מפגשים עם חברים ותמונות סלפי עם שפתיים משורבבות, אבל לצד כל אלה יש גם שיתוף של ידיעה שכותרתה "פעילי הימין היכו פעילי שמאל" עם הכיתוב: "מסוג הכתבות שאני אוהבת לקרוא". כשמישהו מהמגיבים מוחה, היא עונה לו: "אני אמשיך לשנוא את מי שאני רוצה וכן, אני אתפאר בזה שחברים שלי מרביצים לשמאלנאצים". בכתבה אחרת ששיתפה רואים את חברת הכנסת תמר זנדברג ליד קברו של יאסר ערפאת. הפעם, סבח כותבת: "כנראה שהמקום שלה זה ממש ליד יאסר ערפאת חברה הטוב" ומוסיפה סמיילי.
סבח השתחררה לפני חודשיים מצה"ל, שם שירתה בתל השומר כמש"קית לוגיסטיקה, האחראית לאספקה וציוד. "הייתי ג'ובניקית. לא עשיתי תפקיד משמעותי", היא מספרת. "זה תפקיד שאתה מסיים כל יום בשתיים בצהריים, ומשם המשכתי לעבודה בחנות 'בודי שופ'. רציתי להיות בתפקיד קרבי אבל בשביל זה הייתי צריכה לחתום על דחיית שירות ולא רציתי. התבגרתי ברמות בצבא. היה לי קשה לקבל סמכות, אני לא רגילה לציית, וזו הייתה נחיתה לא קלה, אבל התאקלמתי והיה לי שירות טוב. המפקד שלי אמר ביום השחרור שספיר שהתגייסה וספיר שמשתחררת זה לא אותה אחת, שעברתי מהפך שכיף לו לראות".
לאחרונה היא נרשמה ללימודי תואר ראשון בכלכלה ומנהל עסקים במכללה למנהל. "רציתי ללמוד משפטים אבל הגעתי לייעוץ תעסוקתי ושם המבדקים קבעו שזה מקצוע שלא מתאים. זה היה כמו כאפה כזו, כי כל חיי רציתי ללמוד משפטים. התייעצתי גם עם איתמר ובסוף החלטתי לשנות את המסלול. היה גם מעניין אותי ללמוד חינוך מיוחד אבל זה לא מכניס כסף".
מה עם הטיול הגדול של אחרי צבא?
"חברים שלי עכשיו משתחררים וטסים לחו"ל, אבל אני במרדף אחרי הלימודים. חשוב לי לרכוש השכלה לפני חתונה וילדים".
אחיה הקטן לומד היום ב"אורט" בכתה י"ב. "מאז החליפו כבר מנהל, דברים השתנו. לו הם כבר לא מעזים להשמיע את מה שהשמיעו לי. הוא גם לא פראייר, הוא היה עושה להם בית ספר יותר ממה שאני עשיתי". סבח מספרת שהמשפחה שלה שונה בנוף של קריית טבעון. "הרוב המוחץ אשכנזי ושמאלני, אבל התחברתי עם אנשים בסגנון שלי. אחרי שהפרשה התפוצצה עיקמו עליי את הפרצוף כשהייתי מגיעה לבית הספר. המורים ראו אותי דרך המסך וזה עצבן אותם, עצבן את השמאלנים - מה נותנים לה במה, ועוד בפריים טיים".
הוריה מצביעי ש"ס אך היא בוחרת ליכוד, "לפחות עד ש'עוצמה לישראל' תתחזק ותעבור את אחוז החסימה".
יכול להיות שאני עכשיו מדברת עם חברת כנסת לעתיד?
"אני רוצה להיות חברת כנסת. הלוואי. אם ירצה השם, כן. פוליטיקה מאוד מעניינת אותי. אולי גם אלך ללמוד בהמשך משהו שקשור לזה, כמו מדעי המדינה. אני עדיין לא יודעת לאיזו מפלגה. אני אוהבת מאוד את מיכאל (בן ארי), ברוך (מרזל) ואיתמר (בן גביר). הם אנשי דת וגם אני אדם מאוד מאמין, אבל יש גם שיקולים אינטרסנטיים, של מה כדאי לי. אני אלך על מפלגה שיש לי סיכוי איתה".
איזה פוליטיקאי את אוהבת ורוצה להיות כמוהו?
"אני חולה על מירי רגב. היא עושה את העבודה בצורה הכי טובה שיש. היא אוהדת את בית"ר ולא רואה אף אחד ממטר. התבאסתי שביום שח"כים מהליכוד הזמינו אותי לכנסת (בזמן הפרשה) היא לא הייתה ואין לי תמונה איתה".
יש חוק מסוים שרגב חוקקה שאת זוכרת לה?
"בדיונים בכנסת היא כל הזמן יוצאת על הח"כים הערביים".
כן, אבל חוק או מהלך שהעבירה כחברת כנסת?
"אני רואה הרבה חדשות, אבל אני לא זוכרת".
פוליטיקאי אחר שזכור לטובה אצל סבח, גם אם לזמן קצוב, הוא שרון גל. "אני מאוד מעריכה את שרון. דיברנו בפייסבוק, אמרתי לו שאני אוהבת אותו על זה שהוא הולך עם האמת שלו. השמאל תמיד מנסה להוציא אדם רע ושלילי. עכשיו מספרים שנעלם והסתבך עם השוק האפור. שוכחים שהוא אבא. לפני דעות פוליטיות, בוא נהיה בני אדם. עוד אדם שמנסים לכער זה הצל. פגשתי אותו במקרה בקולנוע ואמרתי לו שאני חולה עליו. הוא מזכיר לי אותי, הולך עם הדברים עד הסוף. הוא עושה כל כך טוב לחיילים, מביא להם פליזים למשל. השמאלנים מנסים לכער גם אותו, אבל הם לא עושים עבודה טובה. הצל מאוד אהוב בימין".
את הנשיא ריבלין, סבח מחבבת פחות. "הוא לא מתנהג כמו מישהו ימני".
מה הוא אמר שגרם לך לחשוב כך?
"לא זוכרת. כל ההתנהלות שלו וכל הראיונות איתו, זו לא התנהגות של איש ימין. כל אנשי הימין האלה שמקבלים כוח ופתאום משתנים ורוצים לרצות את השמאל".
מי עוד למשל?
"בוגי יעלון, אני לא סובלת אותו. גם ליברמן אכזב בקטע עם אלאור (אזריה). הוא ליווה אותו ופתאום כשהוא שר ביטחון, אז 'מערכת המשפט החליטה'? גם הרמטכ"ל נהיה שמאלני. מקווה שהוא כבר מצטער על זה שאמר שאלאור לא הילד של כולנו".
אני מבינה שנרתמת למחאה עבור אזריה. ביום ההרשעה היית עם התומכים מחוץ לבית המשפט?
"נמנעתי מלעסוק בפעילות פוליטית בצבא, אבל עכשיו אני רוצה לחזור".
אבל כבר היית משוחררת באותו היום.
"היה לי משהו באותו היום, לא זוכרת. אבל אני מרגישה שהלב שלי יוצא אליו. אני כל כך רוצה לשמוע שמזכים אותו".
מבחינתך, אין סיכוי שהוא עשה משהו לא בסדר?
"אנחנו מנסים להתייפייף בעיני העולם, אבל צריך להיות ריאליים. הבא להורגך, השכם להורגו. בכלל, את לא יודעת מי מחר יתפוצץ לך. לכי תמייני מי מהם רוצה לעשות פיגועים ועם מי אפשר לחיות בשלום. מבחינתי, מה שכהנא אמר, טרנספר", היא אומרת, וממשיכה בנאום כהניסטי של ממש. "את שומעת על אנשים מנצרת, שגרים כאן במדינה שלנו ומצטרפים לדאע"ש. אי אפשר לדעת מה עובר לערבי בראש. צריך להתייחס בחשדנות לכולם".
אז בחיים לא יהיה לנו שקט פה?
"מישהו ניטרלי צריך לקום ולתחום גבולות ברורים ומהגבולות האלה נגן על עצמנו".
זה אומר לפנות התנחלויות, לא?
"אני לא אומרת. אני תומכת התיישבות. זה בעייתי לפנות. אני לא כל כך מעורה. אין לי דעה חד משמעית. יש המון קונפליקטים בנושא הזה. צריך לראות איך פותרים אותם. לכן אנשים עם יותר ניסיון וידע צריכים לעסוק בזה. יש לי ידיד שפינו אותו מהבית בטענה מקוממת שהם גרים בשטח שלא שייך לישראל".
איפה הוא התגורר?
"לא זוכרת".
ראיתי בפייסבוק שביקרת בחברון. את יודעת שחברון ברובה המוחץ ערבית, וכשיסמנו גבולות היא כנראה תעבור לשליטה פלסטינאית.
"ראיתי בחברון את המתח ואת החיכוך היומיומי. זה לא קל. אני לא רואה את עצמי גרה שם. אני מעריכה אנשים שגרים בהתנחלות. אנשים מקדישים את החיים ונלחמים על השטחים גם כשזה עולה להם ביוקר, כמו הילד שנהרג מפצמ"ר, דניאל (טרגרמן)".
זה דווקא קרה בשטח ישראל, בקיבוץ נחל עוז שבשער הנגב.
"אה, זה שטח ישראל?".