עזבו אתכם מצוק איתן, המשימה העיתונאית הכי קשה שקיבלתי החודש הייתה לקבוע עם שירן סנדל. בין הופעותיה באילת, חזרות לפסטיגל וקידומים לסרט "גאליס – המסע לאסטרה", היה כמעט בלתי אפשרי לתפוס את השחקנית הצעירה לשיחה. הדבר היה כרוך בתיאומים מול סוללת יחצנים, סוכנים ולבסוף שירן עצמה שכבר לא זוכרת מתי ואיפה היא צריכה להיות בתוך הלו"ז הפסיכי שלה. האמת, זה היה די מתיש - אבל אז הופיעה מולי סוג של נסיכה קסומה והכל נשכח.
"זה לא נגמר, ושלא ייגמר", היא מתנצלת, "הלו"ז קשה, אבל אפשרי. אני מאחרת הרבה לצערי, ויש לי בעיה נוראית של לקום בבוקר, יש לי שעון מעורר ענק שצווח ונמצא רחוק מהמיטה, ואז מתעוררים ורצים כל היום".
אם השם שלה לא אומר לכם דבר, סימן שעברתם את גיל 30, או שאין לכם ילדים, נכדים או טלוויזיה בבית - מה שמשאיר אתכם בחתך אוכלוסייה צר למדי. כל היתר לא רק מכירים את שירן סנדל, אלא צווחים מהתרגשות כשהיא עוברת בסביבה, ומוכנים לעשות הכל בעבור תצלום לצד מלכת הילדים הנוכחית. לפעמים זה גם נהיה אלים.
"אני מרגישה בימים האלה שאני חייבת לרצות את כולם, במיוחד את ההורים. הרי אימא שרוצה לשמח את הילד שלה תעשה הכל", היא אומרת. "אימהות מושכות אותי, אפילו כשאני על הבמה באמצע שיר, ולפעמים באות אחרי ההופעה עם הילדים הגדולים ודוחפות לתצלום גם את הילדים הקטנים שלהן, שבכלל לא רוצים להצטלם. אני אומרת להן 'עזבי הוא לא יודע מי אני, מבחינתו אני אישה זרה וזה מלחיץ עבורו', אבל לא אכפת להן. ערב אחד הייתי עם חברים במסיבה באילת, שתינו ורקדנו ופתאום ניגשה אלי אישה מבוגרת וביקשה תמונה. בדיוק היה שיר שנורא אהבנו אז אמרתי לה שתחכה דקה, והיא התחילה לצעוק עלי באמצע הרחבה מול כולם שאני סנובית ומי אני בכלל חושבת שאני. הייתי נורא מובכת, היא חירבה לי את כל המצברוח. אחרי שהצטלמתי איתה, אמרתי לה 'יופי, השגת את התמונה, אבל התנהגת כמו ילדה והרסת לי את הערב'. כנראה שזה המחיר שחושבים שאני צריכה לשלם על המקצוע הזה".
להסתבך עם המעריצות
סנדל, 27, נראית כאילו נולדה למעמד הזה: עיניים בוהקות, אנרגיה מתפוצצת, שיער ארוך ומוזהב וטי-שירט לבנה שסוגרת לוק טהור. רק בא לכם לשים אותה ליד הילדים שלכם, שייצאו כמוה. היא גדלה בטבעון, לצד אחות קטנה והורים אוהבים, ילדה שחולה על בעלי חיים וקארטה, וכבר מגיל קטן התכוננה לרגע בו תהפוך לכוכבת גדולה. "תמיד ידעתי שאני רוצה לעשות משהו שקשור למשחק, או להיות וטרינרית", היא מסבירה, "כבר בתור ילדה הייתי מושיבה את ההורים שלי להופעות בסלון, ואז בגיל 14, כשהתחלתי ללמוד במגמת משחק הודעתי להורים שאני רוצה ללכת לאודישנים והתחלנו את המסע. אבא שלי היה מתרוצץ איתי בכל מקום, ולא התקבלתי לכלום. זה לא הפריע לי: הוויז'ן שלי היה ללכת לאודישנים, ובזה עשיתי את שלי".
ואז הגיע ה"כן" הראשון. רוב האנשים מטפסים לאט, מדלגים מג'וב מזערי לתפקידי משנה, ממרפקים את עצמם לפרונט בקושי רב ובעמל - אבל סנדל האיצה מאפס למאה, פחות או יותר בדקה. היא למדה שנה אחת בבית הספר למשחק של יורם לווינשטיין, ונאלצה לפרוש מהר מאוד, בדרך להצלחה שהגיעה עד למפתן דלתה. "לפני גאליס עשיתי פרסומת לשוקו קרלו, הייתי דוגמנית שאוכלת חסה מאחורי סבלימינל. ואז יום אחד הגיע טלפון מהסוכנת שלי שהתקבלתי לסדרה, בתנאי שאקח כמה שיעורי משחק. צרחתי מאושר. בעונה הראשונה של הסדרה עוד לא היה כזה טירוף סביבי, בעיקר כי הייתי רעה וילדים פחדו ממני, אבל בעונה השנייה הדמות שלי התחילה לעבור מהפך, ואז גם התחלתי להרגיש את האהבה ברחוב. לפני כן ספגתי בעיקר קללות: יום אחד ניגש אלי ילד בקניון בטבעון, קטן כזה חמוד, הורס את הבריאות, והתחיל לצעוק עלי 'מי חינך אותך, את לא יודעת שלא עושים דברים כאלה?!', רציתי לקווצ'ץ' אותו מרוב נשיקות. הילדים נקשרים אליך ברמות, הם לוקחים את זה כל כך ברצינות וזו אחריות נורא גדולה, את מפחדת להוציא מילה לא במקום".
לא פשוט להיות כוכבת ילדים, את צריכה תמיד לשמש דוגמה.
"אני יודעת שאני צריכה להיות נקיה וטהורה, אבל אני לא עושה שום דבר מיוחד בשביל זה. אני בת 27, אם אני יוצאת בערב ושותה כוס יין, מותר לי. אני אדם בוגר. חלקנו גם מעשנים ואין מה לעשות, זה קורה. הסדרה מיועדת לילדים, אבל הם לא פוגשים אותנו ביציאה ולכן אני לא מרגישה שאני צריכה להסתתר. אני לא עושה שטויות, לא מופרעת שהולכת ומשתכרת ונופלת על הרצפה, לא מרגישה שאני צריכה להתנצל. בכלל, נראה לי מופרע לשנות את החיים שלך לגמרי. כשאנשים מבקשים להצטלם בקניון למשל, ולא מתאים, אני אומרת להם. הם די מבינים ברוב המקרים".
איך מתמודדים עם פרסום כזה שמגיע בבום?
"הפרסום בעיני זה החלק הכי פחות טוב של הדבר. נכון שזה חשוב ומביא עוד תפקידים, אבל זה הצד הפחות נעים. זה מוזר שאפילו במשפחה שלך מתחילים להתרגש ממך, ויצא כבר שבני דודים שגדלתי איתם נאלמו דום לידי. היה לי קשה בהתחלה, העדפתי לשמור על הקרקע שלי, וכל הזמן אמרו לי במשפחה 'חיכית לזה כל החיים, למה את לא מתלהבת?' ולכי תסבירי להם שחיכית לשחק, לא להיות מפורסמת. אני באה ממושב שקט עם מלא חיות, ופתאום אני צריכה לתת דין וחשבון לכל העולם ואשתו".
ספרתי 10 עמודים על שמך בפייסבוק ובחשבון האינסטגרם האמיתי שלך יש יותר מ-80,000 עוקבים. אינטנסיבי.
"המדיה החברתית הופכת את כולם להיות יותר נגישים, אני מקבלת המון הודעות ומנסה לענות לכמה שיותר. הבעיה היא שבתקופה האחרונה שמתי לב לתופעה מדאיגה של ילדות שמאיימות להתאבד אם אני לא אעשה להם לייק. אני מנסה לרצות את כולם ומחלקת לייקים באופן אקראי, כדי לעשות להם שמח, אבל אז יש כאלה שנעלבים. לא משנה מה אני אעשה, זה לא יהיה בסדר עם כולם".
תני דוגמא.
"יום אחד הגיע ילדה להופעה באילת והביאה לי מתנה נורא מרגשת, משהו ממש מיוחד ומושקע עם מלא תמונות שלי. אני מקבלת מלא מתנות אבל הפעם התרגשתי במיוחד והעליתי תמונה שלה לאינסטגרם שלי וכתבתי תודה. באותו רגע כל הקבועות שלי, מעריצות קבועות שמגיעות לכל הופעה, נעלבו ממש. אמרתי להן: אני מביאה אתכן לכל הפרמיירות, אני מדברת אתכן, תהיו רגועות. זה לא כל כך עזר. שוהם ושקד למשל היו ביותר מ-30 הופעות, והן כולן מתוקות ומקסימות".
"כל אחת עברה והדביקה לי מסטיק בשיער"
למרות שהיא נראית כאילו יצאה מפס הייצור של רמת אביב ג', סנדל גדלה, איך לומר, בתנאים קצת אחרים. כיום היא גרה עם שותפה בדירה קטנה במרכז תל אביב, אחרי אפיזודה קצרה עם חבר ברחובות, ומבחינתה מדובר בממלכה אמתית בהשוואה לילדותה בטבעון. "היו לנו רגעי משבר בבית", היא אומרת. "בילדותי ההורים שלי עברו פשיטת רגל קשה, וזה יצר הרבה לחץ ומתח. הם היו חייבים כסף להרבה אנשים והאווירה הייתה קשה. כל זה קורה כשאנחנו גרים ביישוב שהוא די מקום של עשירים. הבנות בכיתה שלי היו מגיעות כל יום עם ג'ינס חדש, אז לי קופר היה מותג להיט, ובשביל אימא שלי, להוציא 400 שקל על ג'ינס לא היה אפשרי. פעם אחת היא קנתה לי כזה, הרגשתי בעננים, אבל ידעתי מה המחיר - היא לא תקנה לעצמה. אימא שלי לא קנתה לעצמה כלום שנים, הכל בשבילנו. היו תקופות שלא היה אוכל בבית, בקושי לחם וביצים, והייתה גם תקופה שגרנו עם אחות של אבא שלי כדי לחסוך בהוצאות. אבל לא נותרתי עם טראומה של ילדים שגדלו בלי כלום. אולי גדלנו בעוני אמיתי, אבל ההורים שלי נתנו לנו הכל. הייתי קטנה ונורא רציתי להיות שחקנית, ואימא שלי הייתה משקיעה ולוקחת אותי למגדת עתידות, ולא הייתה אחת שלא אמרה שאני אהיה שחקנית לילדים".
כדי להשלים את התמונה המפתיעה, סנדל מספרת שבניגוד למה שהייתם חושבים – היא בכלל לא הייתה ילדה מקובלת. "הייתי אאוטסיידרית אמיתית, שתקנית. עד כיתה י' דיברתי רק עם אחותי ועם החיות שלי. לא היו לי חברות כי הייתי בת בן ששיחקה כדורגל וקארטה, אז הבנות נידו אותי. עשו עלי חרם כמה פעמים, ופעם אחת הושיבו אותי בכיתה על כיסא, וכל אחת עברה והדביקה לי מסטיק בשיער. זה היה נורא. בסוף, מרוב שהיו לי עצבים בגוף, תפסתי את האחרונה והעפתי אותה על הקיר, ואז המורה האשימה אותי. היום הילדות האלו חברות שלי, שום דבר לא נשאר מאז".
יש רגעים שהפרסום מרגיש גדול מדי, שבא לך לחזור להיות ילדה קטנה שמדברת עם חיות?
"כן. זה מרגיש יותר מדי כשאתה רוצה ללכת למקום פרטי ושום מקום הוא כבר לא פרטי, בעצם. את השקט שלי אני מוצאת בריף הדולפינים באילת - אני יושבת על הדק, מחכה לדולפינים ומרגישה הכי שקטה ונקיה. הכל נרגע לרגע. יש רגעים שאתה מרגיש שאתה שייך לכולם, שכלום לא שלך. זה הצד הגרוע של המקצוע הזה. אבל יש גם אושר גדול מאוד, למשל כשאני עם ילדים חולי סרטן. זה אושר גדול, הם לימדו אותי שהכל חסר חשיבות".
גם יפה וגם רגישה? כנראה שכל מה שנשאר הוא לגזור ולחתן את סנדל. אבל לפני שהאימהות בקהל מציידות את בנן בטבעת אירוסין, שווה לדעת שיש מי שהקדים אותן. סנדל חובקת בחודשים האחרונים את בן אסולין, שותף במסעדת "איציק הגדול", ומספיק לראות את הפרצוף המתעגל שלה כשהוא מתקשר, כדי להבין שהבחורה מאוהבת. "הכרתי אותו דרך השותפה שלי, והכל זורם בצורה הכי מדהימה שיש", היא מעפעפת, "אני לא בחורה של סטוצים, מעולם לא היה לי סטוץ, היה בחור אחד ששיחק בי, אבל אני הייתי בטוחה שזה הולך למקום רציני. עכשיו, זו הפעם הראשונה שיש לי חבר שהכי מתאים לי, באמת. הוא לא מהתחום, אני לא חושבת ששני שחקנים יכולים לחיות בבית אחד, עם כל החרדות והבלאגנים, ועוד שייכתבו עליכם אייטמים. זה נורא בעיני. המצב הזה מצוין בשבילי".
מחליפה הכל תמורת התיאטרון
את השיחה הרומנטית שלנו קוטע ילד יפואי קטן, שמתקרב אלינו במטרה למכור מצתים לפרנסתו. הוא מריח את הלב הנוזלי של סנדל ומכוון היישר לשם, והיא בתגובה ממהרת לפתוח את הארנק ולתת לו יותר מטבעות ממה שנהוג. שאלתי אם הוא רוצה אולי חתימה, הוא סרב ודרש עוד כסף.
סנדל מצידה לא נראית מוטרדת מכך שעוד קיים ילד במדינה שלא מזהה אותה. מבחינתה, היעד האמיתי הוא בכלל לעבור לעולם המבוגרים, ולהחליף את קהל היעד שלה – וגם את אופי העבודה. "אני רוצה לעשות תפקידים הארד קור, לשחק זונה, או נרקומנית או סוכנת סי.אי.איי עם מלא פעלולים. חולה על פעלולים, בגאליס הייתי צריכה לעשות פליק פלאק ערבי והתאמנתי לקראת זה ארבעה חודשים. בסוף היה צריך לקצר את הסרט והסצנה הזו נשארה בחוץ. בכל מקרה, עכשיו אני בגאליס ואני לא רוצה להפנות את הגב לאלו שנתנו לי הזדמנות. גם אם זה ייקח יותר זמן עד שאעבור לדברים אחרים לא אכפת לי, אני מכוונת מטרה ויודעת שאגיע אליה".
אחת מהמטרות האלה היא לעלות למגרש של הגדולים ולהפוך לשחקנית תיאטרון מן המניין. את 8,000 המעריצים ששאגו לה בהיכל נוקיה בהופעה האחרונה של גאליס, הייתה מחליפה ברגע ב-150 צופים דרוכים באולם תיאטרון אינטימי. "כשאתה מרגיש את התגובות של הקהל בלייב, זו בעיני התחושה הכי טובה שיש וזה חסר לי בטלוויזיה", היא אומרת. "נכון שיש המון הערכה על מה שאנחנו עושים, אבל כשקהל מוחא לך כפיים בסוף הצגה אתה מרגיש בגג העולם. מצד שני, נורא שמחה שיש לי את גאליס. אף אחד לא שיער שזה יגיע לממדים האלה, זו הצלחה מפלצתית".
חווית גאליס שלה, סדרה שהיא היסטריה אמיתית בקנה מידה ישראלי, מגיעה עכשיו לשיא עם סרט הקולנוע של החבורה, אשר יצא לאקרנים לפני שבוע וכבר בוויקאנד הראשון שלו מכר יותר מ-50 אלף כרטיסים, והכל באווירת צוק איתן המבאסת. למי שציפה למצוא אסקפיזם מרגיע צפויה הפתעה: לא רק שהסרט צולם בחלקו בדרום הארץ, עוד בטרם המאורעות האחרונים, אלא שגם הוא מלא בפעלולים, בעיטות ופיצוצים, במעיין אווירת "משחקי הרעב – גרסת עוטף עזה". סנדל לא מסכימה עם הטענה שלי שמדובר בסרט אלים יחסית. "זה עבר המון אישורים של פסיכולוגים", היא מסבירה, "למשל יש לנו סצנה שבה נתנו לנו לשתות, כדי להראות לילדים שזה לא טוב להשתכר, וגם כשיש רצח בעלילה– הכל נכתב בצורה מאוד חינוכית שמראה לילדים כמה אסור לעשות את הדברים האלה".
סנדל יודעת שמדובר בנקודה רגישה בכל הקשור לסדרה. רק בחודש אפריל האחרון שלוש ילדות ממרכז הארץ הואשמו בכך שתכננו לרצוח את חברתן ללימודים בהשראת הסדרה - וכך כוכבי גאליס ויוצריה מצאו את עצמם תחת אש, לטענתה מאוד לא מוצדקת. "וואו, מה זה יצאו עלינו", היא מתגוננת. "זה מצחיק, כי בסדרה אנחנו מטיפים בדיוק ההפך, המסר שלנו הוא לא לעשות דברים כאלה. לבוא ולהוציא את זה נגדנו, כאילו אנחנו מעודדים לזה, זה חסר קשר למציאות".
לא מטריד אותך שיקשרו אותך למקרים כאלה?
"תשמעי, כבר לא מטריד אותי מה חושבים עליי ומה אומרים עליי. אני יודעת שרואים אותי וחושבים שאני אחת שהכל בא לה בקלות, חושבים אולי שאני יפה, בטוחים שאני לא הכי חכמה, אומרים עלי שאני סנובית. היום כבר שום דבר מזה לא מטריד אותי. פעם הייתי חסרת בטחון, הרגשתי שלא מעניין אף אחד מה יש לי להגיד, לא יכולתי שיסתכלו לי בעיניים. היום אני אחרת".
סטיילינג: אלעד זר | איפור ושיער: אורית אהרוני – סטודיו פודרה | לוקיישן: ''הנסיך'', נחלת בנימין 18 | בגדים: Two for tea, בוטיק ירין, M&H, סקופ, TNT, קאלה, טוגו