בהתחלה הם נראים כמו חבורה של גיקים, מין חמודים מוזרים כאלה. הם מתאספים בפארק בהרצליה, בערך 17 גברים עטויים במין מעיל מרופד, חלקם עם מסכות, אחד עם מסכה שמצוירים עליה פנים של ינשוף או נץ, לא ברור אבל קצת מגניב. גלעד לוריה גבעון, בן 38 מהרצליה האחראי על המפגש, מגיע עם תיק עצום. הוא שולף מתוכו שש חרבות – קצרות, ארוכות דקות, ארוכות עבות. שני אנשים עומדים ובוחרים לעצמם חרב. הם הולכים על חרב שנראית כמו חרב של אבירים, גדולה כזו עם ידית בצורת צלב, ומחזיקים אותה בשתי הידיים. הם נעמדים אחד מול השני בעמדת קרב. אני מתכונן ללעוג להם הרבה בלב וקצת בקול רם, אבל תוך שתי דקות סותם את הפה המתנשא שלי.
זה נראה אדיר. קרב-קרב, עם הגנות ותנועות, קרב כמו שרואים בסרטים, כמו שחולמים לדעת לעשות כשמרימים מקל וחובטים בחבר. בעצם זה לא מפתיע שזה נראה ככה, בכל זאת הם מתאמנים בקרבות חרבות כבר ארבע שנים, החבר'ה האלה. הבחור הימני, בועז, בן 32 מרמת גן, מרים את החרב שלו בדיוק כשהיריב שלו, יואב, בן 20 מעופרה, מנסה להנחית עליו מכה באזור החזה. בועז הודף את החרב של יואב וממשיך עם עוד מכה שפוגעת לו בכתף. יואב מתרסק.
"אם תתאמן שלוש פעמים בשבוע, תוך שנתיים-שלוש אתה תנצח בחרבות גם ביריון עצום ומהיר. אתה תשתמש בדיסציפלינות בסיסיות של שמירת מרחק, מכה בסיסית, הגנה. הוא לא ייגע בך אפילו"
גלעד לוריה גבעון
"אם זו הייתה חרב חדה, יואב היה מסיים פה את החיים", מסביר לי באנגלית שאול ויינר, 39, היוזם השותף של גלעד לכל העסק הזה.
מה, רק מהמכה עצמה?
"לא, זו הייתה מכה שיכולה לחדור מתחת לשריון, להיכנס בין החיבורים שלו ולעשות חתך רציני, פציעה רצינית. לא שמת לב לתנועה שלו?"
לא, לא שמתי לב. אני ראיתי בום-בום מכות עם חרב. שאול מחייך, "כן, ככה זה נראה מהצד". הוא בחור גדול, שאול. שנים שהוא עוסק בהיאבקות, ויש לו גודל של בחור כזה. אני לא יכול שלא לתהות אם בימים מתוחים שכאלה לא עצרה פה פעם משטרה לבדוק שהכל כשורה, וגלעד אומר שמעולם לא. יתרה מכך, שאול הגיע הנה מקליפורניה עם החרבות במזוודה, ולא עשו לו בעיות. "מבינים שזה לא מסוכן", הוא אומר.
ואיך זה בשבילכם להתאמן באומנות מלחמה בימים כאלה?
כולם, ממש כל ה-12, אומרים שהם צריכים את זה. "זו המדיטציה שלי, הדבר המרגיע", מספר בועז. לשאול יש זווית משלו על העניין, "בימים כאלו זה מאוד מרגיע להילחם באומנות לחימה לא רלוונטית".
להילחם כמו ב"הנסיכה הקסומה"
קוראים להם אל"ה, ובניגוד לתאגיד המיחזור שנסגר ב-2022 האוחז באותן ראשי תיבות, אצלם ראשי התיבות ברורים – אומנויות לחימה היסטוריות, כשהמטרה היא להביא את דרכי הלחימה העתיקות ליישום בימינו אנו בצורה כמה שיותר מדויקת. כל החרבות שהם מתאמנים בהן הן שחזורים מדויקים של החרבות של פעם, מינוס הצדדים המושחזים או השפיץ הדוקר. הם לא פה כדי לפצוע.
אל"ה שונה ממה שנקרא לארפ (Live Action Role Playing), החבר'ה שמשחקים באבירים עם חרבות ספוג בגנים ציבוריים. שם המטרה היא הרפתקה, משחק, הקרבות לא צריכים להיות נכונים היסטורית; במועדון נוסף שנקרא אבירי ישראל כן נלחמים בחרבות מברזל, אבל מכים בהן איך שבא באופן כללי. אל"ה הם בעצם הסניף הישראלי של ספורט בין-לאומי בשם HEMA - ראשי תיבות של Historical European martial arts, שחבריו חוקרים שיטות ואומנויות לחימה עתיקות ממקור אירופאי, וכשהם אומרים "חוקרים" הם מתכוונים ברמת דוקטורט, לא ברמת הפותחים גוגל ומחפשים. הם אשכרה הולכים למסמכים היסטוריים מתקופת ימי הביניים המאוחרים ועד תחילת הרנסנס, במטרה לפענח ולהבין את השיטות.
החבר'ה מהפארק בהרצליה מראים לי עותק מודפס של המדריך העתיק ביותר ללחימה עם נשק, שההוצאה לאור שלו מתוארכת ב-1,300. הם קוראים גרסה שלו באנגלית, אבל במקור הוא כתוב בגרמנית עתיקה. בניגוד ללארפ ולאבירי ישראל כאן מתאמנים בלחימה כפי שהייתה במציאות, אבל זו לא לחימה של חרבות בשדה הקרב אלא כזו שמקורה במה שנקרא "משפט דרך מאבק" (trial through battle). הרעיון דומה לדו-קרב שהיה נהוג במערב הפרוע, רק עם חרבות. כשהיה ויכוח בבית משפט, בדרך כלל בין שני אצילים, ולא הייתה דרך ברורה להכריע מי צודק, שני האנשים היו יוצאים לדו-קרב, ומי שניצח ניצח. "חשוב לומר, אגב", מדגיש שאול, "שגם המנצח מת, לרוב, לא הרבה אחר כך. היו חוטפים פציעות שלא ניתן היה אז להחלים מהן".
"אני יכול להבין את אלמנט הפאדיחה, והרבה פעמים צריך להסביר לאנשים שעוצרים לידינו שזה לא ילדותי. וגם אם זה היה ילדותי – אם אתה נהנה ממשהו והוא לא פוגע באף אחד, תעשה מה שמשמח אותך"
גלעד לוריה גבעון
הם מראים לי עוד ספרים. כולם מלאים תיאורי לחימה ולצידם ציורים שמסבירים בדיוק איך לפגוע. חלק מהמדריכים נכתבו, כביכול, על ידי לוחמים שונים, שמסבירים בהם את השיטות שלהם להתקפה והגנה. זוכרים את הסצנה בנסיכה הקסומה שבה איניגו נלחם נגד ווסלי, הקרוי באותו רגע "האיש בשחור"? יש ביניהם שיח על איך הם נלחמים: "אתה משתמש בהגנה של בנטי נגדי", אומר איניגו ומוסיף, "אתה בטח מצפה שאתקוף אותך בקאפו פרו". האיש בשחור עונה לו, "כמובן, אבל אני חושב שתיבו מבטל את קאפו פרו, לא?" ואיניגו, רגע לפני שנותן התקפה רצינית, קורא בקול, "אלא אם היריב שלך למד את אגריפה, דבר שאני עשיתי!". אגריפה, בונטי ויתר השמות הם של לוחמי עבר שכתבו ספרי הדרכה, שאותם החבר'ה מאל"ה משננים גם היום. הם מראים לי ספר של בחור בשם פיורה, שמתחיל בטראש טוק על כמה אף אחד לא יודע להילחם כמוהו, כולל משפט שכל פושטק צריך לומר, "תבואו מאה איש, אני עדיין מכסח אתכם". בין התמונות בספר הזה יש גם הצעה לבעיטה למבושי היריב.
זה מותר?
גלעד: "לא באימונים, ולא בטורניר וגם לא בדו-קרב של משפט. אבל ברנסאנס הדו-קרבים האלו הפכו להיות גם בלי משפט, אנשים הזמינו אחד את השני לדו-קרב ברחוב. בדו-קרב רחוב שכזה בהחלט מותר לבעוט ביהלומים המשפחתיים".
אה, יש טורנירים?
"ברור. ניקוד והכל. חבר'ה פה התחרו בכמה טורנירים בין-לאומיים, ואפילו חזרו עם מדליה".
המון סימנים כחולים
שאול מספר שהתעניין באומנויות לחימה מאז שהיה ילד; הוא התחיל בג'ודו ובהיאבקות, אבל איכשהו בהמשך כבשו החרבות את ליבו. "אני אדם שלו מאוד, ואני נהנה ללמוד לחימה כה עתיקה. כשהייתי ילד היה לי חבר שהיה עושה אומנויות לחימה יפניות. הוא הראה לי כמה דברים עם חרבות, ולמדתי שהמציאות שונה לגמרי ממה שמראים בסרטים. התחלתי להתלהב מחרבות יותר ויותר, עד שבקולג' גיליתי את המועדון הזה, וזה הלהיב אותי ממש כי זה נראה אמיתי. זה אשכרה הגיוני, זה לא סתם לנופף בחרב כי אתה חושב שאתה נינג'ה. הצטרפתי לקבוצה בלוס אנג'לס, וגיליתי שאני ממש מושקע בזה. כשעליתי לארץ היה לי חשוב שזה יקרה גם פה".
גלעד: "אני התאמנתי באבירי ירושלים, וכששאול הגיע לקבוצה, עשה הדגמה של לחימה היסטורית והסביר על הרקע זה הלהיב אותי מיד, זה היה קרב אמיתי. הרגשתי שאם אני עושה משהו, אני רוצה לעשות אותו נכון. ככה ב-2017 הקמנו את אל"ה. עשינו קבוצת פייסבוק, הרצינו בפסטיבל אייקון (פסטיבל שנתי למדע בדיוני, פנטזיה ומשחקי תפקידים – א"ג), וככה הצטרפו עוד אנשים".
איך אתה הגעת לחרבות מלכתחילה?
"אני אענה תשובה סטריאוטיפית, אני בן. הייתי ילד, הרמתי מקל, והמקל הפך לחרב. חשוב לומר: יש לנו פה נשים בקבוצה, והן נלחמות אדיר. אבל הרוב אכן גברים".
סבבה, כל גבר רוצה, אבל יש בזה אלמנט של פאדיחה, לא? זה יכול להיראות ילדותי.
"אני יכול להבין את האלמנט והרבה פעמים צריך להסביר לאנשים שעוצרים לידינו שזה לא ילדותי. וגם אם זה היה ילדותי, ואני אומר לך את זה כאיש משפחה – אם אתה נהנה ממשהו והוא לא פוגע באף אחד, תעשה מה שמשמח אותך".
החבר'ה מדגימים לי לחימה עם אותה החרב שאיניגו מונטויה השתמש בה. אחרי כמה חבטות אחד מהם נותן כפיפה עם רגל ימין שלו המושטת קדימה, מניע את הגוף שמאלה ומבצע דקירה מתחת לשחי. אם איניגו מונטויה היה מצליח להכניס אחת כזו לווסלי, כל ההמשך של הסרט היה משמעותית פחות שמח.
"כשהייתי ילד חבר הראה לי כמה דברים עם חרבות, ולמדתי שהמציאות שונה לגמרי ממה שמראים בסרטים. הארגון הזה הלהיב אותי ממש כי זה אשכרה הגיוני, זה לא סתם לנופף בחרב כי אתה חושב שאתה נינג'ה"
שאול ויינר
צריכים את זה, דווקא במלחמה
עכשיו שניים מדגימים לי שימוש במגן. אני שוב בא לצחוק שזה נראה טיפשי, ושוב סותם את הפה הטיפש שלי מיד. הלוחם עם המגן מחזיק אותו קדימה, רחוק מהגוף שלו. בגלל המרחק מהגוף, ההגנה יעילה. הלוחם משתמש במגן להסיט החרב שבאה לפגוע בו, ועם החרב בידו השנייה מכוון דקירה למרכז הגוף של הלוחם השני. הכל כה מהיר, יש רעש של חרבות מתנגשות אחת בשנייה ואני מוצא עצמי ממלמל, "מגניב".
כמה עולות כל החרבות האלה והמגנים והשיריון?
גלעד: "כמה עשרות אלפי שקלים. ציוד מיגון ושתי חרבות יעלו פחות מ-5,000 שקל, אבל אם אתה רוצה יצרן נחשב, חרב מעוצבת, אז רק חרב אחת עולה 2,500 שקל בערך".
חוץ מהחבר'ה שאני מראיין פה בהרצליה, יש עוד ארבעה מועדונים של העסק בארץ: בירושלים, רחובות, אשדוד וחיפה. בהרצליה הם נפגשים כשלוש פעמים בשבוע ("במלחמה עצרנו לחודש, וחזרנו כי היינו צריכים את זה"), ולמרות שהחרבות יקרות כל המסגרת היא ולנטרית – לא גובים כסף לא על הציוד, לא על ההדרכה.
כמה זמן צריך להתאמן כדי להילחם טוב?
"אם תתאמן שלוש פעמים בשבוע, תוך שנתיים-שלוש אתה תנצח בחרבות גם ביריון עצום ומהיר. אתה תשתמש בדיסציפלינות בסיסיות של שמירת מרחק, מכה בסיסית, הגנה. הוא לא ייגע בך אפילו. אם אתה צריך עשרים שנה כדי להיות טוב באומנות לחימה זה אומר שאו שלא מלמדים אותך כמו שצריך או שאתה לא מתאמן כמו שצריך".
אז בגדול אתם כן גיקים?
"לא כולנו, אבל יש פה הרבה".
מישהו פה שירת כלוחם קרבי בצבא?
"בהחלט. יש לנו חבר'ה שכרגע במילואים. ויש פה את פלטשר שעלה מארצות הברית והיה לו חשוב להתגייס לקרבי ובגיל 26 התגייס לצנחנים".
אז זה לא פיצוי על הרצון לירות.
פלטשר: "להפך. אני אוהב לירות, ובכל זאת אני אוהב מאוד גם את החרבות. הן מורידות אגו. אגו נעלם מהר כשאתה חוטף מכות. אתה חושב שאתה טוב ואז חוטף מכות וקולט שאתה לא טוב".
"אני יכול לכסח עם מקל מישהו שינסה לפלוש אליי הביתה, אבל זו מחשבה משוגעת, זו פנטזיה קו נטוי סיוט. וזה גם לא מה שאנחנו מלמדים כאן"
גלעד לוריה גבעון
הם מאוד אוהבים לדבר על מה שהם עושים, החבר'ה. שאול לא מפסיק להסביר לי איך בעזרת טנגנס אתה מבין מהי הזוית הנכונה לתקוף ואיפה לפגוע עם החרב. אני המום כי זו פעם ראשונה שאני אשכרה מוצא שימוש לטריגונומטריה. עוד ועוד מהממשתתפים מתאספים סביבנו, רוצים לספר למה הם כה אוהבים את הלחימה הזו. כמעט אצל כולם זה התחיל מהתלהבות הגיונית מחרבות. חלק נדלקו ממלחמת הכוכבים.
המועדון שלנו קיים 30 שנה, אף אחד עדיין לא נהרג
טוב, חיכיתי מספיק, תורי להילחם. אני שואל אם אפשר, גלעד אומר שכמובן וכולם רוצים להילחם נגדי, "לכסח את העיתונאי", כדבריהם. אני מחייך, מניחים עלי מעיל מרופד שכזה. הוא כבד ממש. על הראש אני שם קסדה. משום מה מתחיל אצלי פחד. אני חי במדינה עם אזעקות והתקפות טילים מכל כיוון, ואיכשהו המחשבה שתיכף אעמוד עם חרב מול אדם אחד מטילה עליי אימה. זו חרב, זה פנים אל פנים. זה לא קרב שאפשר להסתתר בו.
יואב מעופרה הוא הלוחם שנעמד מולי. מראים לי מהי עמידת מוצא, והחשש מתחלף בתחושת כח. אני מרגיש מלך לרגע. אני וויליאם וואלאס, אני ארתור. היכון לטעום את הברזל שלי, חלשלוש! תוך שתי מהלומות הוא דופק לי מכת חרב על הכתף. זה כואב, אפילו שהבטיח שיכה חלש. ארתור מתבכיין קצת וחוזר לסיבוב נוסף.
הפעם מראים לי איך נכון להדוף חרב. אני מתאמן על זה קצת, וחוזר להילחם. הנה אני הודף את החרב של יואב ואפילו דוחק חרב פנימה, יואב עושה תנועה יפה אחורה ואז שם את החרב שלו מול הפנים שלי. בעיקרון, אני מת. אני מנסה לכפר על זה עם התנועה המגניבה הזו של סיבוב חרב מעל הראש בעוד אני עושה סיבוב עם הגוף כמו שעשו אלפיים פעם לוחמי ספרטה ב-"300". כולם נקרעים עליי מצחוק.
אה, זה לא מוב אמיתי?
שאול: "בכלל לא. סיבוב חרב זה טיפשי. יהרגו אותך באמצע. בגדול, כמעט כל מה שאתה רואה בסרטים זה שטויות".
אז אין דבר כזה 3,000 איש רצים אחד מול השני בחרבות שלופות?
"הקרבות האמיתיים היו מעניינים, אבל משעממים. אנשים לא רצו ככה אחד מול השני עם חרבות שלופות. בדרך כלל עיקר הקרב היה עם חניתות, כדי שתוכל לשמור כמה שיותר מרחק. המטרה שלך היא לחיות. חרב הייתה עניין של קרב אחד על אחד, בטח כשנלחמו עם שריון, וכדי לפגוע באדם מולך היית צריך לתקוע את החרב בחיבורים של השריון. אז גם במהלך קרב עצום שניים היו נעמדים אחד מול השני, עסוקים בהתגוננות, וזה היה יכול להיות קרב ארוך ומתיש".
אז אין סצנה כזו של אדם אחד שמכסח בחרב חמישה אנשים.
"ממש לא. היו מקרים של אנשים שעשו דברים מדהימים, למשל ברנסאנס היה רוזן אחד שפלשו לו הביתה והצליח בעזרת חרב קצרה לחסל שלושה אנשים במקביל".
שלושה? בסרט "לב אמיץ" וויליאם וואלאס מחסל לבד איזה 15.
"שוב, לא מדויק היסטורית בכלל".
אני מוריד את המסכה והריפוד, חוזר לנשום. נלחמים עם ריפוד רב כדי לא לשבור עצמות, אבל עדיין יש סימנים כחולים. גלעד שבר פעם אצבע כי הכפפה לא הגנה איפה שחטף, הוא גם סדק צלעות כמה פעמים. "ועדיין", הוא מסביר, "אצלנו נפצעים פחות מאשר באיגרוף תאילנדי. ממש לא מזמן ילד חטף מכה בראש באיגרוף תאילנדי ומת. המועדון שלנו קיים 30 שנה בעולם, ואף אחד לא נהרג".
אבל אפשר להרוג? כלומר, עם חרב חדה אתה יכול להגן על עצמך?
"אני יכול לכסח עם מקל מישהו שינסה לפלוש אליי הביתה, אבל זו מחשבה משוגעת. זו פנטזיה קו נטוי סיוט. וזה גם לא מה שאנחנו מלמדים כאן. היה מישהו שבא הנה כי רצה ללמוד את זה כהגנה עצמית, ואמרנו לו שזה טיפשי. אם יפרצו לך הביתה, קח סכין, מחבט, לא חרב. אנחנו מלמדים איך להילחם ולהתגונן מול מישהו עם נשק דומה לשלך ויכולות דומות לשלך. במקרה, הנשק הזה קיים בעולם כבר 500 שנה".